• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

פוליטיקה של ניהול סיכונים

תמצית הציונות המייהדת היא בהלך רוח הישרדותי המשהה עקרונות של זכויות אדם בשם "איום קיומי". יריב מוהר מגיב לפוסט של מוחמד ג'באלי ומציע אלטרנטיבה החוצה זהויות אתניות
יריב מוהר

ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית בתחום של ארגונים אזרחיים, מחאות, מהומות וארגוני טרור, והוא גם ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם

פוסט זה נכתב גם כהתייחסות לטור המרתק של מוחמד ג'באלי, שפורסם כאן אתמול. ימנים רבים מתעקשים שהם מאמינים בזכויות אדם לא פחות מאנשי שמאל, ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם. העובדה שבפועל הם מוכנים לעגל פינות, להתפשר בנוגע לזכויות אדם ואף לרמוס אותן על כל צעד ושעל איננה גורעת כהוא זה מאמונתם הבסיסית בזכויות האדם – היא רק מצביעה על הגדרה מרחיבה ל"סיכון קיומי" הדוחק לפינה כל עקרון מוסרי. גם את החקיקה האחרונה נגד ארגוני זכויות אדם יש להבין ברוח זו: לא מדובר בחקיקה הנובעת מבוז עקרוני לזכויות אדם; בולמוס המקארתיזם בישראל נובע – כמו המקארתיזם המקורי – מתודעה הישרדותית המחייבת כי נשהה לזמן בלתי מוגבל את כל המותרות הללו של זכויות.

הימין המיינסטרימי מגדיר "סיכון קיומי" בצורה שאינה שונה מהותית ממי שאנו מכנים בישראל "שמאל" (או "שמאל ציוני"). שתי המחנות הללו מתקבצים סביב קווים דומים יחסית המגדירים מהו סיכון מהותי לקולקטיב הפוליטי: בעיקר אובדן הרוב היהודי והדומיננטיות היהודית. הגדרה זו של סיכון קיומי מכתיבה הלך רוח הישרדותי לפיו כל עקרון מוסרי מושהה לזמן בלתי מוגבל; זו תמצית הציונות המייהדת.

התקנות לשעת חירום שישראל שרויה בהן מרגע הקמתה הן דוגמה מרכזית לפוליטיקה הישרדותית הנמצאת בלב הקונצנזוס. הלך הרוח הזה רואה סיכון קיומי כמצב קבוע וחובק-כל. והוא משתנה רק במידה מועטה כשהימין או מה שמכונה ה"שמאל" נמצאים בשלטון (האם לא היה זה רבין המנוח שטבע את המשפט "בלי בג"ץ ובלי בצלם"?)

אם כן, הציונות המייהדת אכן איננה נגד זכויות אדם, היא פשוט הישרדותית עד כדי להיות מוכנה להשהות זכויות אדם ואזרח בכל מקרה בו נדמה כי יש התנגשות בין זכויות אלו לצרכים הישרדותיים ממשיים או משוערים. נטייתה היא לראות איום קיומי בצורה כמעט אוטומטית ומבלי לבחון האם יש התנגשות אמיתית בין זכויות אדם לצרכי ביטחון ממשיים. והסיכון הוא טוטאלי: זו ציונות שלא יכולה לראות באובדן הרוב היהודי אלא כליה ליהודים.

חרדה קיומית לאומית

בניתוח עמוק, ולרוב באופן מובלע, אפשר למצוא כמעט מתחת לכל סוגיה פוליטית בישראל את שאלת היסוד הבאה: "איך נדאג שהשואה לא תחזור?" זה נשמע מוגזם? נסו להיזכר בדיונים בפורומים אינטרנטיים על סוגיות מגוונות כמו "ירידה מהארץ" ("גם בגרמניה, יהודים חשבו שישתלבו בחברה הגרמנית", יקניטו הטוקבקיסטים ההישרדותיים); הפליטים מאפריקה ("בסוף נהיה מדינה מוסלמית והלך עלינו", יבטיחו האודים והניצולים בתודעתם כנגד מי שאכן בורחים מרצח עם או משטר מתעלל), פוסט-ציונות ("ברגע שתהיה פה מדינת כל אזרחיה עם רוב ערבי הלך עלינו", יקוננו מאוימי הדמוגרפיה). מניעת השואה השנייה היא הקליע שנורה ממעמקי החרדות הקולקטיביות ומגיע עד לאפיזודות כמו חקיקה נגד "חתרנותם" של ארגוני השמאל.

אחת מהאקסיומות המוטמעות בנו היא שהשואה לא תחזור אם תהיה לנו מדינת לאום חזקה. זה כמובן לא הכרח לוגי אלא יותר עניין פסיכולוגי. מדינת לאום איננה ערובה לכך שרצח עם לא יבוצע באזרחיה על ידי כוח חזק מספיק. אפילו מעצמה גרעינית כמו ארה"ב חוותה חרדה קיומית בעת משבר הטילים בקובה. אין ספק שמדינת לאום עם נשק גרעיני חשופה פחות לזוועות רצח עם מאשר מיעוט לאומי, אבל העובדה העצובה היא שרצח עם יכול תמיד להתרחש, ולכן תמיד יכול לשמש כדלק חרדתי. עובדה נוספת, היא שאנחנו כבר מדינת לאום חזקה עם נשק גרעיני והחרדה לא נעלמת; קשה לומר שהיא פוחתת.

ניהול הסיכונים של הציונות המייהדת לוקה עוד יותר בחסר, כאשר הוא מתעלם מהאפשרות שזכויות אדם ואזרח אוניברסליות דווקא מפחיתות סיכונים. האם הפונדמנטליזם הדתי שמתפתח בעולם המוסלמי לא פוגע קודם כל במוסלמים פלורליסטים וחילוניים (ממש כפי שהפונדמנטליזם היהודי פוגע קודם כל ביהודים, ובעיקר ביהודיות דתיות)? האם העובדות הללו אינן פתח לבריתות ושותפויות מסוג אחר לגמרי, שאינו על בסיס מפתח אתנו-דתי? והאם המחיצות האתניות, המגובות באפלייה ממסדית והגבלת זכויות, לא מקשות על חיבורים חיוניים אלו?

ואפשר לפרוט עוד את הרציונליות המפוקפקת שבניהול הסיכונים במיינסטרים הפוליטי בישראל. משמאל ומימין יש כיום תמיכה במדיניות החיסולים הלא-ממש-ממוקדים כתגובה לטרור. אבל אז אנחנו צריכים רק לעיין במחקר שנעשה במכון יפה למחקרים אסטרטגיים (לא בדיוק גוף שמאלני) על מחבלים מתאבדים שכשלו במשימתם. המחקר מצא כי בקרב כחמישית מהמחבלים המניע הישיר, העיקרי והמיידי לרצון לפגע לא היה דתי כלל וכלל אלא רצון לנקום מוות של קרובים או מוות המוני של בני עמם אליו נחשפו.

אם כך, האם אלו לא הפצצות הלא-ממש-ממוקדות שמייצרות לפחות 22 אחוז מהמחבלים המתאבדים? האם כשטייס מפיל פצצה של טון על בניין מגורים הוא שולח לפחות אחד מתוך 5 אנשי טרור שיפגעו באזרחים ישראלים? אגב, מניע רווח נוסף לטרור קשור לתחושת השפלה לאומית. האם זה לא הכיבוש שיוצר תחושה זאת? עם כל הבעייתיות המתודולוגית שבו, מחקר זה ממחיש במשהו את היסוד המתדלק-טרור שבתורת הלחימה (הטרוריסטית למדי) נגד הטרור.

יתרה מכך, הסוציולוג אולריך בק רואה את העידן שלנו דווקא כעידן של סיכונים גלובליים המחייב שיתוף פעולה חוצה קווי לאומיות. השריפה בכרמל, עת קיבלנו עזרה אפילו מטורקיה והרשות הפלסטינית, יכולה הייתה להיות המחשה לחיוניותה של התיזה של בק. הטרור עצמו, שפוגע גם במדינות ערב, יכול היה להיות דוגמה נוספת.

לא סתם פיקציה

אם כך, מדוע לא צומחת אלטרנטיבה לציונות המייהדת ולתורת הסיכונים הלקויה שלה? מול אלה הרואים איום קיומי בכל פינה ישנם רבים בשמאל הרדיקלי שלא מוכנים להכיר באיומים חיצוניים ממשיים כמעט בכלל. הם רואים בסיכונים חיצוניים רק תוצרים של שיח, מניפולציה שלטונית, פיקציה מחשבתית או טראומה פסיכולוגית. הנטייה הזו היא בעצמה עמדה אבסורדית וחסרת אחריות, ומתדלקת את מה שניתן לכנות "חרדת השמרנות". ההתייחסות לאיומים שמקורם במרחב סביבנו כפיקציה היא לא רק שגויה עובדתית (המזרח התיכון נתברך בכוחות פוליטיים אפלים שכבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם) אלא גם דוחפת את המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל, להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות.

כך מתקבעת הציונות המייהדת כתורת ניהול הסיכונים האחראית היחידה שלא מקלה ראש באיומים חיצוניים או רואה בהם רק תוצרים של שיח. ובהתאם מתקבעת השאיפה לשמור על רוב יהודי פריווילגי בכל מחיר, כאפשרות היחידה לשמור על הקיום הפיזי ועל הביטוי של זהות יהודית קולקטיבית בישראל. יותר משזו פוליטיקה של ערכים, זו פוליטיקה של ניהול סיכונים.

המטרה של שמאל קוהרנטי חייבת להיות יצירה של פוליטיקה אחרת שאיננה מבוססת על הציונות מהסוג המייהד (להבדיל מגישות רוחניות יותר לזהות יהודית קולקטיווית שניתן לכנות "ציונות", המאפשרות ביטוי לאומי לא-מדיר). אבל כדי להגיע לכך צריך להציע מודל אחר של ניהול סיכונים, ולא גישה של רדוקציה סמנטית לסיכונים הללו. כשהרב פרומן חובר לאנשי דת מוסלמים על מנת להיאבק במצעד הגאווה בירושלים הוא מכונן, לטוב ולרע, פוליטיקה שמרנית בעלת מודל ניהול סיכונים (הוויה לא-הטרונורמטיבית בעיר הקודש, רחמנא ליצלן) שלא לפי מפתח אתני – זו פוליטיקה שמרנית פוסט-ציונית. דווקא המחנה הפלורליסטי ממעט ליצור פוליטיקה עם מודל ניהול סיכונים חוצה זהויות אתניות. לא פעם השמאל הרדיקלי מתייחס למיעוט הפלסטיני כשותף מוחלש שיש לסייע לו ולא כחברה מורכבת שניתן למצוא בה בני ברית רבים למאבק בסכנות משותפות כמו גם אויבים אידיאולוגיים.

המחנה הפלורליסטי לא יכול להרשות לעצמו להתכחש לאיומים וסיכונים שמקורם באוכלוסייה הפלסטינית או בארצות ערב, הוא רק צריך לא ליפול למלכודת של הצגת הסיכונים הללו כמאבק בין יהודים וערבים. הסיכונים המאיימים עלינו כחברה וכפרטים מקננים במקומות רבים ובקבוצות אתניות וקהילות רבות, אבל ההתייחסות לסיכונים הללו לפי מפתח אתני כוללני הופכת אותנו לגזענים בפועל וממילא אינה מדויקת (לדוגמה: הסלפים המצרים מאיימים על צעירי וצעירות כיכר תחריר הרבה לפני שהם מאיימים על ישראל).

מנגד, ההתעלמות מסיכונים חיצוניים הופכת את האלטרנטיבה לציונות המייהדת ללא רלוונטית עבור כל מי שעיניו בראשו ורואה שאנחנו נמצאים באזור מסוכן. אז אכן ישנו צורך בשיח אחר, אבל כזה הלוקח את הסיכונים באזורנו במלוא כובד הראש. ואז החיבור הפלסטיני-יהודי אינו רק עמדה מוסרית, הוא הכרח.

לקריאה נוספת:

אין שום שמאל בשמאל ציוני / מוחמד ג'באלי

להציל את הפרויקט הציוני מעצמו / אבנר בן זקן

כנראה שיעניין אותך גם: