בעקבות האוצר האבוד

הנה סיפור לדוגמה: בימים אלה אני עסוקה במריבות מתשישות עם משרד האוצר, כדי שזה יסכים להקצות סכום של 2.5 מיליון שקל למימון הצעת חוק שהגשתי למתן הבטחת הכנסה לנשים מוכות, השוהות במקלטים. זהו סכום מזערי במונחי התקציב, ולמרות זאת כבר חצי שנה אני נלחמת עליו מול פקידי אוצר, שנאחזים בתקצוב כאילו עתידה הכלכלי של מדינת ישראל תלוי בו, ומוצאת את עצמי נדרשת להסביר שוב ושוב לאן בדיוק ילך הכסף ומדוע ההצעה מוצדקת.

אתמול לעומת זאת, לקח למשרד האוצר ולוועדת הכספים בכנסת פחות מחמש דקות כדי לאשר העברה של 779 מיליון שקל לתקציב הביטחון. כדי לממן את המהלך אישרה הקואליציה קיצוץ של עשרות מיליונים בתקציבי שוליים: 113 מיליון שקל נלקחו מתקציב הביטוח הלאומי, 70 מיליון ממשרד הרווחה, 23 מיליון מהתמ"ת, וכך הלאה. נציגי האוצר לא טרחו להסביר עבור מה נדרש הכסף, וחברי הכנסת של הקואליציה גם לא רצו לשמוע. מבחינתם, "צרכי בטחון" מקבלים פס בליינד, והם נהנים להתמסר לתחושת החשיבות המתלווה להצבעה בעד העברה סודית לטובת מטרה עלומה.

סביר להניח שמרבית התוספת הזו אינה קשורה לצרכים מבצעיים. בפעם הקודמת ששר הביטחון דרש מוועדת הכספים את הגדלת תקציב משרדו, בדקתי וגיליתי ש-53% מתקציב המשרד מוקדש לעלויות שכר. בגלל חוסר השקיפות, אין כל דרך לדעת האם גם הפעם התקציב לא מיועד לתשלומי משכורות.

לשם שינוי, הפעם קמה בתקשורת תרעומת גדולה על המחטף, שמצטרף להעברות של מאות-מיליונים נוספים שנעשו במהלך השנה האחרונה. ההעברות הללו הגדילו את תקציב הביטחון ביותר מ-4 מיליארד שקל, מעבר לתקציב המקורי שאישרה הממשלה. בשנים האחרונות תקציב הביטחון בפועל היה גדול ב-20% בממוצע מהתקציב שאושר. כמו גירסה מודרנית של נס פך השמן, תמיד נמצאים התקציבים הנדרשים כדי לרפד את מערכת הביטחון בעוד מיליארד ועוד מיליארד.

עיקר התסכול הפעם נובע מכך שהמהלך יורק בפרצופה של תנועת המחאה החברתית מהקיץ. ולא פחות מכך, דורס ברגל גסה את המלצות דו"ח טרכטנברג. ההמלצה החשובה ביותר בדו"ח היתה הקריאה האמיצה לקצץ ומיד 2.5 מיליארד שקל מתקציב מערכת הביטחון, כדי להפנות משאבים לטובת חינוך חינם מגיל 3, יום לימודים ארוך, רפורמה בתחבורה הציבורית ועוד. מהמלצה זו לא נשאר דבר: הממשלה לא העזה לקצץ בתקציב הביטחון, ואך יותר מכך – המשיכה לבקש העברות של עוד ועוד כספים למשרד. כפי שהוכח שוב אתמול, התקציבים הללו נלקחים בדיוק מאותם גופים המתחזקים את מה שנותר ממדינת הרווחה בישראל, שגם כך המאגר התקציבי שלהם מיובש.

בקרב רבים התחושה היא שמה שהיה הוא שיהיה: הרי גם חצי מיליון איש שיצאו לרחובות לא הצליחו עד עתה לפתוח את תיבת הפנדורה של תקציב הביטחון. איכשהו, ולא משנה מה הנסיבות, תמיד נמצאת הצדקה להגדלת התקציב: פעם זו המלחמה שבדרך, פעם זו המלחמה שכבר היתה, פעם אלה האיומים הפלסטיניים, פעם האיראניים ופעם חילופי המשטר במדינות השכנות.

ואכן, מעולם לא הגיע שר ביטחון לממשלה והודיע שהמצב השתנה לטובה, שפחתו הסיכונים, או שצרכי הביטחון השתנו באופן שמאפשר צמצום בהוצאות. המערכת פשוט אינה מתוכנתת לחשוב כך. זה גם תפקידה, אך במדינה נורמלית הדרג המדיני אמור לרסן את הנטייה הזאת. בישראל, לעומת זאת, לא קיימת כבר שנים מנהיגות בעלת ראייה אזרחית כוללת – כזו שמבחינתה הביטחון הלאומי אינו רק צבאי, אלא נשען גם על שלטון חוק, שמירה על זכויות אדם וביטחון חברתי וסוציאלי.

ובכל זאת, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודת הכרעה ביחסי הדרג הביטחוני והמדיני. אזרחי המדינה כבר הפנימו שאת המחיר על הזרמת הכספים לחור השחור של הביטחון הם משלמים בשורה ארוכה של תחומים אחרים. במשרד האוצר מחלחלת ההבנה הזאת גם כן, וכך גם בדרגים מקצועיים נוספים בשירות המדינה. המכשול האחרון שעומד בפני שינוי שיווי המשקל הוא ההנהגה הנבחרת. בממשלת נתניהו מכהנים חמישה שרים ששירתו בצה"ל בדרגת אלוף ומעלה, ועוד לא הזכרתי את מכורי המלחמה ה"זוטרים" כמו ליברמן, נתניהו, אלי ישי ועוזי לנדאו. זוהי גווארדיה שקידוש הצבאיות חרוט בדנ"א שלה, ולא שנמנים עליה גברים בלבד; כידוע, גם בקדימה המצב אינו טוב בהרבה. כדי להחזיר את תקציב הביטחון לממדיו הטבעיים, וכדי לייצר סדר עדיפויות הגיוני וראוי בישראל, מוטלת עלינו החובה להחליף את ההנהגה הזאת.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מרצ