כשהעד הוא השופט

עמרי בן-יהודה על מעמדה של העדות האנושית, ההבדל בין צדק לסדר וכס הכבוד המטאפיזי של בג"ץ – נושאים העולים מצפייה בסרט "שלטון החוק" העוסק במערכת בתי המשפט הצבאיים בשטחים
עמרי בן-יהודה

בעוד שבג"ץ נמצא בימים אלה תחת ביקורת קשה מצד הימין הפוליטי בישראל, הבמאי רענן אלכסנדרוביץ' מבקר את המוסד הישראלי הקדוש הזה באיגוף משמאל בסרטו הדוקומנטרי המסעיר "שלטון החוק". בכך הוא ממשיך מגמה ממשית מאוד שבה הימין והשמאל הרדיקלי מוצאים נקודות חיבור בביקורתם על הממסד הציוני-שמאלני האליטיסטי.

"שלטון החוק" (המוקרן בימים אלה בסינמטקים בישראל וישודר בקרוב בערוץ שמונה) מתחקה אחר פעילותם של בתי המשפט הצבאיים בשטחים הכבושים מאז הקמתם ב-67' ועד היום, כמערכת ייחודית המסדירה את כל תחומי החיים תחת שטח כבוש על המיליונים שמתגוררים בו. הסרט עשוי במתכונת של עדויות, כאשר הבמאי הוא המראיין – ממש לפי מסורת התיעוד בעל-פה בעיסוק בכרוניקות היסטוריות. העדים בסרט הם אך ורק השופטים עצמם, אלה שעשו עבודת שיפוט במשך למעלה מ-40 שנות כיבוש; שיפוט "אזרחי" לאנשים שלא זוכים עדיין לתואר הזה בישראל, לתושבים נתינים. בין ראיון לראיון מופיעים דברי הסבר ופרשנות של הבמאי, על רקע סרטונים היסטוריים של חייהם של אותם נתינים תחת כיבוש ותיעוד מבפנים של בתי משפט צבאיים, וכן צילומים של מסמכים על גבי מסמכים שיצאו תחת ידיהם – רובם צווים למיניהם.

Shilton Ha Chok (The Law in These Parts) – Hebrew Trailer from The Law in These Parts on Vimeo.

הסרט מעביר מסר חריף לגבי העיוות שבכיבוש המתמשך. כמעט כל העדים-שופטים מסכימים שהניסיון הישראלי "להשליט סדר", כדברי אחד מהם, הוא תמוה יותר או פחות, בעיקר משום שאף אחד מאנשי המקצוע האלה לא מעוניין "להשליט צדק" – ופה טמונה האירוניה בשם הסרט. אך מעבר לכך, העובדה שישראל מימשה את אחיזתה בשטחים האלה מניה וביה בתור אחיזה לא-זמנית, כי אם "מוסדרת" משפטית, יש בה משום הצדקה של הכיבוש וחוסר הצדקה של מערכת משפטית נורמטיבית. ובלשונו של אחד מן השופטים העדים: זו מערכת משפט מקובלת במצב זמני של כיבוש, אך אין לה הצדקה כשהיא מתמשכת ארבעים שנה ויותר.

אחת התזות המאלפות של הסרט נוגעת בהתערבותו של בג"ץ בהליכי המשפט בשטחים. מדובר בחידוש חסר תקדים בעולם, שלו אחראי השופט מאיר שמגר – המרואיין בסרט. לפי האמנוֹת הבינלאומיות, מה שנדרש מן המדינה הכובשת בשטח אותו כבשה הוא מערכת משפטית צבאית וזמנית. לפי החידוש של שמגר, לכל תושב שטחים ניתנת אפשרות לפנות לבג"ץ, ובכך לזכות בהתייחסות משפטית מן המעלה הגבוהה ביותר במדינת ישראל. הדרמה הגדולה שבחידוש הזה מובאת בסרט כשאלכסנדרוביץ' מעמת את שמגר עם ביקורת של פרופ' למשפטים, שטוען כי החידוש הזה אולי מיטיב עם הפלסטינים ברמה המיידית אך במבט מעמיק יותר – הוא כנראה היה חותמת ואישור לכיבוש הישראלי המתמשך. ואכן, מדובר כאן בדילמה אמיתית וקשה מנשוא, המהווה סוג של סיכום חד לטראגיות שבסכסוך הישראלי-פלסטיני.

השופט שמגר על הסט של "שלטון החוק". הבמאי מנכיח את מעמדו של הקולנוע הדוקומנטרי כסוכן פוליטי, ולא כמדיום ניטרלי. צילום: שרק דה מאיו

האסתטיקה של "שלטון החוק" שואבת מאחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע, "שואה" של קלוד לנצמן. סרטו של לנצמן הוא מופת של עשיית סרט המספר סיפור באמצעות עדות; מופת של המתח שעליו מושתתת כל אמנות נרטיבית, בין להראות (showing) לבין להגיד (telling). הוא בנוי הן מעדויות של קורבנות השואה והן מאלה של המקרבנים הנאצים. אלכסנדרוביץ' בוחר באופן מוצהר ולא שגרתי לעסוק רק בעדויותיהם של השופטים, ולא של הנאשמים. העדים שלו מרואיינים באולפן כשמאחוריהם כאמור מוקרנים סרטונים היסטוריים, ואילו בדבריו שלו הוא מנכיח בה בעת את מעשי הכתיבה-עריכה שלו – כלומר מגלה מודעות וחושף את היותו סוכן פוליטי ולא מדיום ניטרלי החושף אמת צרופה.

מי שמכיר את תולדות הקולנוע, יכול לחוש בזיקה בין הסרט הזה לסרטים רבים שעוסקים בפשעיו של הרייך השלישי. העניין הכביר ויוצא הדופן של הנאצים במערכת חוקים מסואבת ומפורטת, כמו מערכת ארכיון ושימור, שהמודעות אליה הולכת וגדלה עם השנים, נראה גם כאן; הבנאליות של הרוע ההיא דומה להפליא לבנאליות של הרוע שלנו. עשרות מסמכים משפטיים חולפים על פנינו ביעף במהלך הסרט, כשאנו יכולים להבחין בכותרות השונות המתייחסות, איך לא, לחיים היומיומיים ביותר, לשגרת  החיים שבגדה ובעזה. השופטים-העדים מתגלים לנגד עינינו כפקידים; השופטים, וביניהם גם שופטי בית המשפט הגבוה לצדק, מתגלים כתליינים.

אחד השופטים אף אומר בפירוש, ובתום לב אמיתי ומזעזע, שכאשר עמדו מולו פלסטיני ואיש כוחות הביטחון, נטיית הלב שלו היתה להאמין לזה האחרון, משתי סיבות: האחת, בניגוד לפלסטיני אין לאיש הביטחון אינטרס, ולכן יש להניח שהוא דובר אמת. השנייה, איש הביטחון אמון על ביטחוננו, ולכן בית המשפט עומד מולו חסר אונים.

דב שפי (תא"ל במיל'), יועץ משפטי של הגדה המערבית 1967-1968 ופרקליט צבאי ראשי 1979-1984. מצב זמני שנמשך למעלה מ-40 שנה. צילום: שרק דה מאיו

חוקרת העדות אנדריאה פריש (Andrea Frisch) העלתה ביקורת על נטייתו של בית המשפט המודרני להסתמך על העדות האנושית כעל אמצעי שדרכו אפשר להגיע לאיזו אמת אפיסטמית או אונטולוגית באשר לאירוע הנחקר. אל מול הגישה הזאת היא מעלה אפשרות אחרת של עדות: כזאת המתבססת על המשפט הפרה-מודרני, ובמרכזה מודעות אתית להתרחשות המשפטית. מתברר שבמשפט הפרה-מודרני תפקידו של העד היה רחוק ביותר מתפקידו של זה המתווך לנו את האמת, וקרוב ביותר לתפקידו של מליץ יושר. אדם היה מורשע או מזוכה על פי כמות ואיכות האנשים שהיה מביא כעדים לסגולותיו, לאיכויותיו כאדם.

יונתן לבני (סא"ל במיל') שופט צבאי 1976-1999. צילום: שרק דה מאיו

במובן זה בית המשפט היה מחובר בהרבה למציאות החברתית הסובבת אותו, לקהילה, ופחות למושג של החוק. אף אחד לא התיימר להיות נציגה של האמת או מתווכה, לא העד ולא השופט, ואף באופן נחרץ יותר: האמת לא עניינה אף אחד, כנראה משום שהיתה להם החוכמה להבין כמה היא מוגבלת ממילא.
כמובן שהשיטה האתית ההיסטורית הזאת בעייתית מהסיבה שבית המשפט אמור להיות מגנם של החלשים. אולי המוניטין של בג"ץ הישראלי נובעים בדיוק מתכונה זו המיוחסת לו, כבית משפט אמיץ העומד על זכויות הפרט מול מנגנוני המדינה (כזו היא למשל עמידתו האיתנה מול עיריית ירושלים, בכל הקשור לזכויות הקהילה הגאה שבתחומיה). ובכל זאת, כנראה שהעמדה הנכונה ביותר היא עמדת ביניים, לפיה בית המשפט עומד לצד החלש, אך בעמידתו לא מייצג אמת אבסולוטית א- (ועל-) פוליטית, אלא מודע להיותו אחד מני סוכנים פוליטים רבים בתוך החברה.

בבואנו לקרוא את השיח הישראלי קריאה ספרותית, אנו רואים שההתייחסות לבג"ץ רווייה בנוכחות תיאולוגית. דמויות כמו שמגר עצמו, אהרון ברק ואף ביניש, נתפשות כחלק מאליטה מטאפיזית בלתי-נגישה של יחידי סגולה, שהאמת היא בת-לווייתם הטבעית, כמו בנוכחות מיסטית-דתית. לעתים ההרגשה היא שהם עצמם מהווים בבואה וסמל של האמת והצדק. לכן, ביקורתו של הימין על מערכת זו מוצדקת בחלקה; יש לחבר בין בית המשפט לבין העם, מהסיבה הפשוטה שבית המשפט הוא לא אחר מאשר עוד סוכן של העם.

את ההוכחה לכך הביא בעיני דווקא סרטו של אלכסנדרוביץ', המזוהה עם השמאל. בכך אפשר לומר בבטחה שהתבטאויותיה האחרונות של נשיאת העליון ביניש הן למעשה מהלך חיובי ביותר, של ירידה מכס הכבוד המטאפיזי. היא מנכיחה באקט הזה שהיא בנאדם כמו כולם, ושהמרחק בינה לבין הצדק הוא כמו המרחק שלנו, שלי ושלך קורא/ת יקר/ה, מן האמת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.