כישלון חינוכי וירטואלי

יש לי חבר שלדעתו כל בעיות החינוך ייפתרו רק אם בתי הספר יתרוקנו מתלמידיהם, כשניפטר מתוכניות הלימודים הארכאיות ושיטות ההוראה מעידן הברונזה. האלטרנטיבה ברורה עבורו – האינטרנט. את הזמן המיותר שהילדים מבלים בבית הספר הם יכולים לדעתו לנצל ללמוד באופן הרבה יותר אפקטיבי מול המחשב בבית. זה גם מה שמוכר התאגיד האמריקאי Agora Cyber Charter School. אגורה הוא תאגיד מוצלח מאד על פי אמות המידה של וול סטריט, אולם לא כל כך מוצלח על פי אמות מידה חינוכיות: 60% מהתלמידים הלומדים תחת ניהולו נמצאים מתחת לרמה שבה הם אמורים להיות במבחני מתמטיקה ו-50% מתחת לרמה הנדרשת בהבנת הנקרא, ואת כל הפרויקט החינוכי הכושל עבור התלמידים, אבל רווחי מאד עבור בעלי המניות של התאגיד, מממנים משלמי המיסים האמריקאים.

באגורה ובשמונה תאגידים נוספים העוסקים בחינוך און-ליין של תלמידים בבתי ספר יסודיים ובבתי ספר תיכוניים, לומדים יותר מ-200,000 תלמידים ב-74 בתי ספר וירטואליים בארצות הברית. אחד מהאבות המייסדים של התאגיד הוא שר החינוך לשעבר ויליאם בנט. הילדים לומדים מהבית, אין קפיטריה, אין אולם התעמלות ואין חצר בית ספר. המורים מתקשרים עם התלמידים באמצעות הטלפון או באמצעות כיתות וירטואליות ברשת. ההכנסה של אגורה תהיה השנה 72 מיליון דולר, ובתי הספר שלו הם חלק ממדיניות הבחירה, שעל פיה הורים יכולים לבחור באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם. תאגידים כאגורה גילו שיש רווח עצום בחיבור שבין מדיניות הבחירה והוראה וירטואלית.

בסיכומו של תחקיר שארך מספר חודשים משרטטת סטפני סול בתחקיר המתפרסם ב"ניו יורק טיימס" את דרך עבודתו של התאגיד. המסקנה שלה היא שהתאגיד מנסה להעביר לידיו כמה שיותר כסף ציבורי המוקדש לחינוך באמצעות מדיניות אגרסיבית של רישום כמה שיותר תלמידים, הטלת עומס על מורים והנמכת סטנדרטים לימודיים. מורים מתלוננים על עומס גדל והולך, כאשר במקרים מסוימים מורה אחת אחראית ל-250 תלמידים. מחקר שנעשה על ידי חוקרים באוניברסיטת מערב מישיגן, גילה שרק שליש מהתלמידים עומדים בסטנדרטים שמציב החוק הפדרלי no child left behind.

מורים מתלוננים שמוטל עליהם לחץ לתת ציון עובר לתלמידים, ולאפשר גם לתלמידים שלא עמדו במטלות הקורס לגשת לבחינות. אלכס מולנר, חוקר מאוניברסיטת קולורדו, אומר: "התאגידים הללו מנסים לעשות לחינוך הציבורי מה שהבנקים עשו לשוק המשכנתאות המשפחתי". למרות העלויות הנמוכות שלהם, התאגידים גובים מהרשויות את אותו סכום כסף שמקבל בית ספר ציבורי רגיל. בפנסילבניה, מדינה שבה 30,000 תלמידים לומדים למידה וירטואלית, התאגידים מקבלים 10,000 דולר לתלמיד, פי שניים מעלות ההוראה לתלמיד. ובעוד התאגיד מגדיל את מספר התלמידים שכל מורה אחראי להם ללא העלאת שכר, יושב ראש התאגיד רונלד פקרד זכה השנה בשכר שנתי של 5 מיליון דולר.

כיוון שבחלק ממדינות ארצות הברית קיימיים חוקים האוסרים על תאגידים כלכליים לנהל בתי ספר, התאגידים הכלכליים יוצרים שותפויות עם בתי ספר ציבוריים, אולם הם מנהלים למעשה את בית הספר. התאגידים גילו שתלמידים בערים ושכונות עניות מסובסדים וזוכים לתקציבים עודפים מהמדינה והמימשל הפדרלי ולכן התאגיד של לו לגייס כמה שיותר תלמידים מאזורים אלו, למשל אזור האפלצ'ים שבמדינת טנסי שבו כמעט רבע מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני. בית הספר ותומכיו עושים שימוש בביטוי "בחירה" על מנת לשכנע שתאגידים הפועלים למען רווח יעילים יותר מבתי ספר ציבוריים.

הלחץ להגדיל את מספר התלמידים גורם לכך שבתי הספר הללו מגייסים גם תלמידים שלא מתאימים לאופן הלמידה העצמי שמצריכה מסגרת כזו. הגיוס האגרסיבי בא לידי ביטוי בשלטי חוצות, מסעות פרסום ברדיו ובטלוויזיה ומפגשים בבתי מלון, בהם משכנעים אנשי התאגיד הורים שירשמו את ילדיהם לבית הספר. חלק ממסע הגיוס כולל חלוקת מחשבים וסבסוד חיבור לרשת אינטרנט. מגייסים במרכזי התאגיד מספרים שההכנסה שלהם תלויה גם במספר התלמידים שהם מגייסים, מעבר למכסה מסוימת הם זוכים בבונוס.

גיוס תלמידים לא מתאימים, בין היתר לימודים כאלו מצריכים מעקב ופיקוח צמוד של ההורים אחר עבודת הילדים, גורם לכך שאחוז הנשירה בקרב התלמידים הוא עצום, עובדה שמנהלי התאגיד מנסים להסתיר, "אתה מגייס תלמידים, מקבל את הכסף והילדים נעלמים" כך מתאר את התהליך פרופ' גרי מרון מאוניברסיטת מערב מישיגן. כמו כן התגלה שבמקרים לא מעטים התאגיד המשיך להגיש בקשות תשלום עבור תלמידים שנשרו מבית הספר.

שוק החינוך הווירטואלי נאמד ב-15 ביליון דולר והתאגיד לא מתכוון להסתפק ברווחים הקיימים. הלובי שארגן התאגיד הצליח להעביר חקיקה בטנסי שתרחיב את פעילותו. לנוכח הכוח הכלכלי והפוליטי העצום שיש לתאגידים אלו נראה שהם יהיו חלק מרכזי במערכת החינוך העתידית באמריקה, וכיוון שיש חוק טבע שקובע שלכל מה שקורה בארצות הברית לוקח שלוש עד חמש שנים להגיע לכאן, ובהתחשב בשיטפון ההפרטה שעובר על מערכת החינוך הישראלית, אני מנחש שכמה אנשי עסקים ויזמי חינוך כבר עובדים על הגרסה הישראלית לתאגיד אגורה.