לשבור את הגלולה

מדור השירה באסטה, הפעם עם סיפור לסוף השבוע
מתי שמואלוף

אחרי עשרים שנה באוסטרליה החלטתי לחזור לישראל. אבל איזו ישראל עזבתי ואיזו ישראל מצאתי. בטרמינל המתפרק, התנפלו עלי עדת קבצנים. בתקרה היו חסרים חלקים, ועל תמונות המנהיגים צוירו גרפיטי שחור, סירחון אדיר מילא את המקום. לכלוך בכל מקום. רציתי לבכות. מה קרה לסדר, לניקיון. העניים היו בעצם ילדים קטנטנים שמשכו במכנסיי. מה קרה לאבטחה המפורסמת של ישראל, שאלתי את עצמי ונשארתי ללא תשובה. אחד הילדים, נראה בדיוק כמוני, כמו שזכרתי בתמונה שאמי נתנה לי לפני שנסעתי. רוב רובם של הילדים היו כהים ולא ידעתי אם הם ערבים או יהודים.

לקחתי את הילד איתי לאיזו פינה ונתתי לו דולר. הוא צהל משמחה בשפה של עברית שלא הבנתי אותה. הוא לקח את הדולר. חשב לרגע והחזיר את הכסף לכיסי. שאלתי אותו מדוע הוא לא בבית ספר. הוא אמר לי שאין בתי ספר בשכונה בה הוא נולד. שאלתי איפה הוריו, הוא אמר שהם נמכרו על ידי סבא לעבדות ושהוא מתכוון יום אחד למצוא אותם. הוא השאיר לי ביד גלולה ואמר שכדאי שאקח את זה. לקחתי.

אחד הסדרנים בשדה התעופה התנפל על הילד והכה אותו עם שוקר חשמלי ומיד צצו חיילים במדים אדומים שלקחו את הילד עימם. ניסיתי למנוע את הדברים שהתרגשו וקרו במהירות שיא. אבל הסדרן לחש לי באוזן: "אתה לא רוצה להפריע לקומנדו המיוחד, העונש על הפרעה להם הוא עשר שנים בבית סוהר, ללא משפט, תקשורת ובטח שבלי עו"ד". עמדתי מהצד וראיתי את הילד המעולף נישא על אלונקה ביחד. הסדרן הורה לי לחזור למסלול המיוחד של אנשים ברמת הכנסה כשלי. נכנסתי לתוך אולם ענק ונוצץ. על כל בנאדם שמן שמעשן קופסת סיגרים בבת אחת, ועל כל אישה נוצצת מיהלומים עמדו מספר שומרים עם אבטחה מכוסים מכף רגל ועד ראש כמו אבירים. הריח היה נפלא, זיהיתי את פרחי היסמין, שואב אבק אלקטרוניים ניקו את הריצפה, על התקרה התחלפו תערוכות אמנותיות, כמו קליפים. אבל לא יכולתי לחשוב על העיניים השמחות של הילד שרק רצה תשומת לב והשאיר בידי את הדולר, שיכול לתת לו כל כך הרבה. הכנסתי את הגלולה לתוך הפה. ספרתי עד שלוש בלב.

ניגשתי לסדרן שהכניס אותי לטרמינל הנכון:

"קח אותי החוצה. אני רוצה להגיע לתחנת משטרה קרובה".

"החוצה אני לא יכול לקחת אותך. תצטרך לחכות שהפלוגה הנכונה תתפנה להגן עליך והם יובילו אותך לנגמ"ש הרצוי שייקח אותך לאן שתרצה בארץ ישראל".

"אני רוצה עכשיו לצאת החוצה מהשדה התעופה כמו שאני עושה בכל מקום בעולם וללכת להגיש תלונה במשטרה על חטיפת ילד חף מפשע".

"חביבי אני ניסיתי להזהיר אותך ואתה לא רצית לשמוע".

בזווית העין ראיתי חיילים עם מדים אדומים נכנסים בעדינות לטרמינל המפואר. התחלתי לרוץ חזרה לטרמינל העני. הילדים קפצו עלי ונתתי להם את כל הכסף שלי, החיילים האדומים החלו לירות לעבר הילדים השמחים שהסתובבו מאושרים עם שטרות של כסף זר, הילדים נפלו. קיוויתי שהיו אלו חצי הרדמה, אבל לפחות פעם אחת ראיתי דם ניתז לאוויר.

"עצור או שאנחנו יורים", אמר אחד החיילים באדום.

"על מה אני עצור".

"חילקת כאן צדקה לפושעים, לא לילדים".

"אתם יריתם בחפים מפשע".

"תן לנו להחליט מהו פשע".

"אני רוצה לדעת מה עשיתם לילד שדיבר איתי. הוא לא לקח ממני דולר אחד".

"הוא במקום טוב".

"אני אזרח ישראלי ואני רוצה לדעת את שמך".

"תן לנו להחליט מהי האזרחות שלך, כרגע אתה עצור במעצר מנהלי לתקופה בלתי מוגבלת".

הכנתי את השיניים לשבור את הגלולה שהעניק לי הילד.

התעוררתי בבוקר בבהלה וראיתי שהדברים היו רק בחלום. אני לא אוהב חלומות קונספירטיביים. ואין לי מושג מאיפה הם הגיעו. בחיים אני לא אעזוב את ישראל ובטח לא לאוסטרליה. פתחתי את האייפון כפי שאני עושה דבר ראשון בבוקר. מצאתי את עצמי קורא את דו"ח מרכז אדווה: הפערים בין עשירים ועניים הצטמצמו. "אני והסיוטים שלי", מלמלתי לעצמי והתכוננתי לצאת לעבודה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רתם

    לפני הרבה מאד שנים, הייתי בטיול במצריים. בתחנת רכבת בקהיר ניגשה אלי ילדה קטנה, אולי בת שש, רכה ומתוקה ופנתה אליי בשיחה. שמחתי לדבר איתה. בתמימותי חשבתי שאנחנו "מדברות". שאלתי באיזה כתה את והיא לא ממש הבינה את השאלה. הסתבר שהיא לא בכיתה ולא בבית ספר. הסתבר שלדבר עם זרים ולבקש נדבה זה העבודה שלה. מה שמעניין, זה שהיום ממש היום, ולפני שפתחתי את הסיפור שלך, חשבתי שאיננו רחוקים מהתמונה הזו כאן.