האקדמיה כבועה פיננסית

פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון ויושבת ראש ועד ראשי האוניברסיטאות, שלחה באחרונה בעת שביתת הסגל הזוטר מכתב לציבור הסטודנטים. בין השאר, היא כתבה ש"המכשול העיקרי העומד כיום לפנינו והמונע בשלב זה את סיומו של המו"מ הוא הדרישה של ועד הסגל הזוטר לשינוי דרמטי ובלתי אפשרי באופן ההעסקה של עמיתי ההוראה, באופן שחלקם יעברו למסלול המקביל של הסגל האקדמי הבכיר ולאחרים יינתן מסלול עם קביעות ומינויים ארוכי טווח… לא נוכל להעמיד משאבים אלו, אשר נועדו לחזק את אוניברסיטאות המחקר בסגל מוביל במחקר, לטובת מתן קביעות אקדמית ללא חובת עמידה בסטנדרטים אקדמיים, לעמיתי הוראה ומורים מן החוץ".

שביתת הסגל הזוטר הושעתה בינתיים בעקבות פריצת דרך מסוימת, אולם לפי הידוע לי הסוגייה של מתן בטחון תעסוקתי למרצים בעלי תואר דוקטור שמלמדים קורסים כמו המרצים מהסגל הבכיר אך בתנאים גרועים יותר – נותרה לא פתורה.

מבחינת כרמי, התביעה לקבל את אותם מורים מן החוץ/עמיתי הוראה למסלול עם קביעות או להעניק להם מינויים ארוכי טווח (אין צורך להתרגש יתר על המידה. לא מדובר במינוי לכל החיים אלא רק במינוי ארוך יותר מאשר לסמסטר או שניים) היא שערורייתית, לא תקינה, מערערת את הסטנדרטים האקדמיים שמבטיחים את האיכות הגבוהה ביותר ולכן אולי אף מזנה את האקדמיה ומדרדרת אותה אל עברי פי פחת.

לפי נתונים שקיבלתי מהפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר שנלקחו מ"לקט נתונים", מל"ג, ות"ת, תשע"א 2011. (מרץ 2011, ירושלים). בין השנים תש"ס-תשס"ט (2000/1-2008/9) צומצמה מצבת הסגל הבכיר ב-384 משרות (8% בעשר שנים) בעוד שמספר המורים מן החוץ (ומ-2009 עמיתי הוראה) עלה ב-17%. מכיוון שחלק הארי מזמן עבודתם של חברי וחברות הסגל הבכיר אמור להיות מוקדש למחקר, אי אפשר להטיל עליהם מטלות הוראה נוספות. את החסר ממלאים באמצעות מורים מן החוץ. אלה הם מרצים זמניים שמקבלים שכר עבור קורסים ותו לא.

כך, מכיוון שמספר המורים מן החוץ ועמיתי ההוראה מוערך בכ-4,500 (הנתונים המדויקים אינם זמינים, והמספר מוערך הערכת חסר על ידי הפורום המתאם של ארגוני הסגל הזוטר), משמע שמספרם עלה בכ-700. רבים מהם מועסקים במשרה חלקית. מתוכם, למעלה מ-2,040 הם בעלי תואר דוקטור. המגמה שעולה מנתונים אלה היא של החלפת חברי סגל בכיר, קרי מרצים דור א', במורים מן החוץ ועמיתי הוראה, קרי מרצים דור ב'. מהלך זה הוא בעצמו תוצר של הקיצוצים העצומים במימון הממשלתי של האוניברסיטאות. זאת, בזמן שמספר הסטודנטים עולה באופן קבוע ומספרם יחסית למרצים מן הסגל הבכיר אף הוא הולך ועולה והצפיפות בכיתות הולכת ועולה ומספר הקורסים הזמין להם הולך ויורד.

המרצים דור ב' בעלי תואר דוקטור נמצאים במירוץ אחר תקן אקדמי שיעניק להם את תנאי דור א', אלא שתקנים כאלו הולכים ונהיים נדירים יותר ויותר בגלל הקיצוץ התקציבי. כדי שמרצים דור ב' יוכלו אולי להתקבל לפי הסכמי דור א' בעתיד הם חייבים להמשיך לחקור, לכתוב ולפרסם בדיוק כמו חבריהם מדור א'. כמה שיותר ובבמות הטובות ביותר. אולם בניגוד למרצים דור א', את המחקר שלהם המרצים מדור ב' נאלצים לערוך בלי שכר, בלי תקציבי מחקר ובלי שייכות מוסדית, מה שמגביל את יכולתם לערוך מחקר ראוי ובעיקר יוצר תחושה של ניכור, בידול וחוסר ערך.

לאור הקביעה החריפה של כרמי יש לשאול, מי אחראי לכך שאותם מרצים דור ב' שלדבריה אינם עומדים בסטנדרטים אקדמיים נשכרו כדי ללמד קורסים במקומם של מרצים מדור א'? מי אחראי לתהליך שלשיטתה של כרמי מזנה ומדרדר את האקדמיה הישראלית? מהו חלקם של כרמי וחבריה ראשי האוניברסיטאות בתהליך זה, בתחזוקו, בקבלתו, בהצדקתו ובהפנמתו?

אחד השינויים הדרמטיים שחלו במערכת ההשכלה הגבוהה בשנים האחרונות הוא העלייה החדה במספר תלמידי הדוקטורט. על פי נתוני ות"ת (לוח 3.1), מספר הדוקטורנטים באוניברסיטאות עלה מ-5810 בתשנ"ז (1996/7) ל-10,300 בתשס"ח (2007/8). כלומר מספר הדוקטורנטים כמעט הוכפל בתוך עשור. הסיבה לכך היא שוב פיננסית. הכיצד? חלק ממימון האוניברסיטאות נקבע על פי מספר תלמידי המחקר שלהן. הנימוק לכך הוא שככל שמספר תלמידי המחקר (לתארים שני ושלישי) של אוניברסיטה גדול יותר, כך מעמדה כמוסד מחקר חזק יותר.

ההנחה הגלומה בדברים היא שחשיבותה של אוניברסיטה טמונה לא רק במספר ובאיכות החוקרים התקניים הפועלים בה בהווה אלא גם במספר החוקרים העתידיים שהיא מכשירה. על בסיס זה וכדי להתאים את עצמן לקיצוצים במימון הממשלתי האוניברסיטאות חילקו בשנים האחרונות מלגות קיום נדיבות כדי למשוך אליהן סטודנטים לדוקטורט ובכך להגדיל את המימון הממשלתי שהן מקבלות.

פועל יוצא אחד של מגמה זו היא עומס נוסף על מספר הולך וקטן של חברי סגל בכיר שמנחים סטודנטים לדוקטורט. פועל יוצא נוסף היה שבתחומים בהם עיקר התעסוקה לבעלי תואר דוקטור הוא במסגרת של מחקר והוראה אקדמיים (מדעי החברה והרוח) מספר הדוקטורים בשוק העבודה הלך וגדל משנה לשנה במקביל לצמצום מספר המשרות הפנויות. בעוד שבתש"ן (1989/90) סיימו 450 דוקטורים את לימודיהם, בתשס"ח (2007/8) 1,427 סטודנטים קיבלו תואר דוקטור.

לכן, בשנים האחרונות על כל מכרז למשרה תקנית מתמודדים עשרות מועמדים, כשעשרות (או מאות) אחרים מתייאשים בדרך ולא מציגים כלל את מועמדותם. התחרות היא עזה והולכת ונהיית עזה יותר משנה לשנה. מה קובע איזה מועמד או מועמדת יתקבלו? על פני השטח לפחות, אלה הן ההמלצות, רמת האוניברסיטה והמחלקה שבה הוכשרו, המוניטין של המנחה, וקריטריון העל למה שכרמי מכנה "סטנדרטים אקדמיים" – מספר הפרסומים האקדמיים של המועמד ודירוג הבמות בהן הם התפרסמו. כמובן שיש גורמים נוספים נסתרים יותר וראויים פחות. אולם, אלה הם הקריטריונים המוצהרים, הייחודיים לאקדמיה, שאליהם כרמי מתייחסת, ובהם אני עוסק כאן.

לכן, ככל שמועמד פנוי יותר וככל שעברו יותר שנים מסיום הדוקטורט כך הוא יכול לצבור מספר פרסומים רב יותר. במהלך השנים הללו שלאחר הדוקטורט הם צריכים לעבוד במשרה מלאה בהוראה ובמחקר, אך בתשלום חלקי, לא יציב, לא קבוע, לא ודאי ובמצב מבני משפיל. כל זאת כשאיש אינו מבטיח להם שבסופו של יום אכן מחכה להם משרה תקנית. הם יכולים להתאמץ ולכלות את זמנם ומשאביהם במשך מספר שנים ובסופו של דבר להישאר קירחים מכאן ומכאן. בכל מקרה, בזמן הזה חולשתם המבנית שאין לה דבר וחצי דבר עם יכולותיהם, כישוריהם, ניסיונם… מנוצלת עד תום על ידי המערכת האקדמית.

ניצול של עובדים מוחלשים באופן מבני אינו מיוחד למערכת האקדמית. אולם במסגרת האקדמית מצב זה כואב במיוחד, משום שאלה שעומדים בקו החזית של המערכת המנצלת מול המרצים דור ב' הם ראשי המחלקות והם לא אחת המנחים של אותם דוקטורים צעירים או הקולגות של המנחים. בעל כורחם הם נאלצים לנהוג מנהג מעסיק מנצל בעובדים מנוצלים. הם לא מרוויחים מניצולם, אולם הם אלה ששוכרים את הסטודנטים לשעבר היקרים ללבם בתנאים משפילים, ולעתים לפטרם או אף להשיב את פניהם ריקם מלכתחילה. אלה הסטודנטים שהם, או הקולגות שלהם, טיפחו במשך שנים, להם דאגו, ובהם השקיעו מזמנם וממרצם, רק כדי שבסוף הדרך יתברר שמאמציהם היו לשווא, שכן אותם דוקטורים צעירים לא יצטרפו לסגל החוקרים והמרצים.

העובדה שבודדים מצליחים להיקלט לאחר כמה שנות עבודה מאומצת כנגד כל הסיכויים תוך חיזור על הפתחים מסתירה את העובדה שרבים מאד לא מצליחים, או כלל לא מנסים. כעת, כרמי טוענת שהסיבה היא שהם אינם עומדים בסטנדרטים אקדמיים. אולם, אותם סטנדרטים אינם קבועים. הם הולכים וגובהים משנה לשנה. הם הולכים וגובהים לא בגלל שאיכות המחקר באקדמיה הישראלית עלתה, אלא פשוט בגלל שבניגוד לכל היגיון פדגוגי ובהתאם להיגיון פיננסי תקנים קוצצו, הרבה דוקטורנטים סיימו את לימודיהם והתחרות ביניהם על מספר משרות עלוב הולכת ומחריפה. לא אחת, שמעתי פרופסורים מבריקים מצביעים על העובדה שאילו תנאי הסף הנדרשים היום לקבלה למשרה אקדמית תקנית היו תקפים בזמנם, הם לא היו עומדים בהם ולא היו מתקבלים.

מתברר שאני וחבריי וחברותיי, הדוקטורים האבודים של העשור האחרון, שימשנו עלה תאנה למערכת שמנסה להעמיד פנים שהיא מעמידה את הדור הבא של החוקרים – בעוד שלמעשה אין לה שום כוונה להעסיק אותנו כחוקרים. כעת, כמרצים דור ב' אנחנו ממשיכים לשמש עלה תאנה למערכת שרמת ההוראה בה יורדת. זאת לא בגלל שאנחנו, המרצים דור ב', לא עומדים בסטנדרטים אקדמיים אלא בגלל שהמערכת עברה הזנייה והשתעבדה להיגיון של חברת הצריכה שבה ספק המוצר (תואר אקדמי) עסוק מעל לראש בזריית חול בעיני הלקוח (הסטודנט) כדי שזה יחשוב שהעסקה שהוא עושה היא הטובה מכולם ולא יבחין שהוא מקבל מוצר פגום ולקוי.

אילו המערכת האקדמית הייתה פועלת על פי היגיון פדגוגי ולא על פי היגיון פיננסי, במקום לקלוט מרצים זמניים במשרות חלקיות ובתנאי דור ב', האוניברסיטאות היו קולטות את מספר המרצים הדרושים לצורך עמידה במשימות ההוראה והמחקר בתנאים תקניים ובמשרה מלאה, ובמקביל לא היו מעודדות סטודנטים להירשם ללימודי דוקטורט באופן שאינו פרופורציונאלי לדרישות המערכת, הסטנדרטים האקדמיים היו נותרים ברמה שפויה ולא מגיעים לשיאים בלתי אפשריים.

לסיכום, הקביעה של כרמי שהמרצים דור ב' אינם עומדים בסטנדרטים אקדמיים נדרשים היא נכונה, אלא שהיא נכונה לא בגלל שהמרצים דור ב' אינם חכמים, מתוחכמים, ידענים, יצירתיים או חרוצים אלא בגלל שההיגיון הפיננסי עשה שמות במערכת האקדמית הישראלית והביא לכך שסטנדרטים אלה התנפחו באופן בלתי סביר. וכל זאת תחת הנהגתה של כרמי וחבריה. האקדמיה הישראלית לא הפכה לטובה כל כך, ליוקרתית כל כך, למציעה משכורות גבוהות ומפתות כל כך, למציעה תנאי מחקר והוראה פוריים כל כך, למספקת השכלה מצוינת כל כך שהמחסומים האקדמיים לקבלה אליה הפכו לגבוהים כל כך. מדובר בבועה בדיוק כמו בועות אחרות בתחומי הנדל"ן והאינטרנט שהן אינן אלא בועות פיננסיות חסרות כל בסיס. אופיו ותוכנו של התחום הספציפי שבו הבועות מתנפחות הם שוליים. הבועה בכל תחום ריקה מתוכן ממשי.

מי יכול לשנות את המצב? בראש ובראשונה משרד האוצר, שיחזיר לאוניברסיטאות את התקציבים הדרושים לניהול תקין שלהן. מובן מאליו שזה לא ייעשה מרצון טוב. מי יכול לגרום למשרד האוצר לעשות זאת? כל שאר הגורמים המעורבים, מועד ראשי האוניברסיטאות, עבור במרצים דור א', וכלה במרצים דור ב' בעצמם שכל אחד מהם וכולם יחד יכולים להודיע שהם לא מוכנים להמשיך לשתף פעולה; לא מוכנים לשתף פעולה עם מערכת שהולכת ומתרחקת מהמטרות המהותיות שלשמן היא קיימת – להיות אחד המרכזים של התרבות והרוח החילוניים בני ימינו ולא עוד מרכז הכשרה לעובדים משכילים.

פורסם בבלוג של יוסי לוס – מקום גלובלי