הפרדוקס של דה מרקר

אז מה חושבים בדה מרקר על ארגוני עובדים? זהו, שגם הם לא החליטו. טלי גולדרינג עילעלה במגזין השנתי, שהרחיק אל המדינות הנורדיות
טלי גולדרינג

המוסף השנתי הנפלא (באמת) שהוציא "דה מרקר" בסוף השבוע שעבר על מדיניות הרווחה במדינות הנורדיות, הציב את הכתבים בפני פרדוקס אודות השקפת עולמו של המגזין על איגודי עובדים. כבר במבוא, מספר לנו העורך הראשי גיא רולניק על העבודה החרוצה שעשו הכתבים בחקירת הכלכלה של המדינות הסקנדינביות – שכללה מפגשים עם חברי איגודי עובדים. "דה מרקר", לעומת זאת, חוקר את הכלכלה הישראלית כבר המון זמן, ועדיין החקירה הזאת כוללת מעט מאוד מפגשים של עיתונאים עם נציגים מאיגודי עובדים; בדרך כלל הסיקור של העיתון בכל הנוגע למאבקי עובדים כולל לרוב ידיעות קצרות, המתבססות בעיקר על הודעות של דוברים.

בגיליון הנוכחי, בעוד שבכתבה של איתן אבריאל על שוודיה מתוארים הארגונים במדינות הנורדיות בצורה חיובית כמי ש"פועלים יחד עם הממשלה ועם המעסיקים, ומחפשים יחד את הפתרון הטוב ביותר עבור הציבור", גיא רולניק מסביר מנגד שאיגודי העובדים שלנו בישראל הם "אלימים, חזקים, שחונקים את המשק ולא מאפשרים לקדם את הענף שבו הם פועלים". ההצהרה הזאת מרגיזה במיוחד.

לי נראה הגיוני שאיגודים בישראל, במדינה בה הוועד הנבחר באיגוד (למשל בהסתדרות) לא נבחר בצורה דמוקרטית, במדינה בה יוקר המחיה עולה בעקביות אך השכר לא מדביק אותו והסכמי השכר מתמסמסים בצורה עקבית (ולראיה מקצועות כמו עבודה סוציאלית שהשכר בהם לא עודכן 17 שנה לפני ההסכם האחרון. לא נראה לי שזה היה קורה בשוודיה ואם כן, האם רולניק באמת מאמין שאיגודי העובדים בשוודיה לא היו מגיבים ב"אלימות"?) – נראה לי הגיוני שהאיגודים כאלה יפנו לצעדים נואשים יותר, כמו הפגנות גדולות, פיטורים, שביתות רעב. במוסף מדגישים שבמדינות סקנדינביה כל סוגי השביתות מוגנים בחוק, ואילו בישראל נילי ארד ובית הדין לעבודה שוללים את חוקיותן של שביתות לעתים קרובות; גם על זה לא קראתי מילה ב"דה מרקר".

מתוך המוסף שנתי של "Markerweek". הקוראים יוצאים מבולבלים

מי שינסה לגבש דעה על איגודי עובדים לפי המוסף הכלכלי השנתי ייצא מבולבל. מצד אחד המדינות המסוקרות מתאפיינות כאמור באיגודים חזקים, ומוצגות כדוגמה לכלכלות מוצלחות – מכאן שאיגודים חזקים הם כנראה דבר חיובי. מצד שני, נראה כי האופן שבו מנסים לפרש את השפעת האיגודים החזקים, הקביעות וחוקי העבודה ה"נוקשים" כדבר חיובי או שלילי לכלכלה, מצליח לבלבל את הכתבים עצמם. כך מסבירים לנו שהכלכלה הגרמנית צלחה למרות שחוקי העבודה בה נוקשים מאוד, קשה מאוד לפטר עובדים וכל החלטה צריכה לעבור בוועד, בעוד הכתבים תוהים על התופעה המשונה של העובדים הגרמנים, שיש להם מוטיבציה והם פרודוקטיבים מאוד למרות שיש להם קביעות ולמרות האיגודים החזקים.

וכאילו לא שמעו על גרמניה מעולם, כמה עמודים אחר כך התהייה הזאת מתאיידת כשהאשמה על המשבר בספרד נתלית באיגודים החזקים ובקביעות – למרות שפיסקה לאחר מכן מצוין כי ספרד היתה תלויה כמעט לחלוטין בשוק הנדל"ן הבועתי. גם בכל הנוגע ליוון, האשמה במשבר נופלת על הטבות המדינה לעובדים. אבל הדוגמה המגוחכת ביותר היא זו הנרמזת לגבי איסלנד, שמובאת בסוף הכתבה של אשר שכטר.

איסלנד הלוא היתה כל כך ממונפת, הבנקים האיסלנדיים הלוו כל כך הרבה כספים שלא היו להם כדי לקנות ניירות ערך שלא היה להם מושג מה יש בתוכם – שלרמוז לכך שמדיניות הרווחה הובילה למשבר זה פשוט מופרך. אם אני קונה חתול בשק במחיר שהוא פי 200 ממה שיש לי, האם המשבר הכלכלי שיפקוד אותי אחר כך יהיה קשור לקנייה חסרת האחריות הזאת או לאופן שבו אני ובני משפחתי מתחלקים ברוכשינו? אם כן ספרד, איטליה ויוון מוצגות לנו כדוגמה למדינות רווחה שכשלו – למרות שהרגע שבו כשלו היה בדיוק הרגע שבו הפסיקו להיות מדינות רווחה.

בכתבת הווידאו על פינלנד מתגאים שוב ושוב בעובדה שהמדינה מצליחה להיות מדינת רווחה, אך לא שוקעות בחובות. בניגוד ליוון או ספרד ה"בזבזניות", המסקנה היא ברורה – חוב זה חוב וחוב זה רע. מה משמעות החוב? על זה בקושי מדברים. הרי אם מדינה לוקחת הלוואות כדי לבנות תשתיות לחינוך, לתעסוקה, לדיור, משמעות החוב היא שונה לגמרי ממדינה שלוקחת הלוואות על מנת לרכוש נגזרות פיננסיות אותן היא לא מבינה, או נדל"ן שמחירו לא הגיוני רק כדי לעשות את הסיבוב האחרון על הבועה. מדינת רווחה שונה ממדינה קפיטליסטית קודם כל בסדר העדיפויות שלה, שבמרכזו עומדת הדאגה לצרכי הציבור והגנה עליו.

בשביל להבין מדינת רווחה צריך לא לחשוב בנוסחאות של "חוב זה רע", אלא לחשוב מה העם צריך. העם צריך תקציב למערכת הבריאות, לחינוך, לדיור ולתעסוקה. בשום שלב הציבור ביוון ובספרד ובאיטליה לא היה "צריך" את הסיכונים המיותרים שהמדינות לקחו, והטעויות שבהן יוון ואיטליה נפלו בהן לא קרו מתוך תוקפן כמדינות רווחה אלא כניגוד מוחלט לכך, כאשר ההשפעה מהמדיניות הקפיטליסטית הגלובלית ברורה. פינלנד לא הגיעה לאן שהיא הגיעה כתוצאה מכך שנמנעה מחובות ככלל אלא כתוצאה מכך שמעולם לא זלזלה בצרכיו של הציבור, מעולם לא הפקירה וסיכנה את כספו בשביל רווח מהיר. וגם יוון (שממש לא הייתה מדינת רווחה) לא נפלה בגלל המשכורות ה-13 וה-14.

ההתייחסות לאיגודי עובדים השתנתה והוגמשה בהתאם לתפיסת עולמם של כתבי "דה מרקר". במקרה של גרמניה, כשאיגודי העובדים ה"אלימים" היוו חלק ממדיניות מנצחת פשוט היה מדובר בתעלומה, תופעת טבע מקרית שמסביבה הילה של חוסר בהירות. אך לעומת זאת כשאיגודי עובדים היוו חלק ממדיניות כושלת, כמו במקרים של ספרד ויוון, לא היה שום חוסר בהירות – היה ברור מאוד איך ולמה תרמו איגודי העובדים לנפילות הגדולות. בקלות רבה העניקו הכתבים לאוכלוסיות של מדינות שלמות את התואר "בטלנים" וויתרו על סיקור של דעות שונות, כמו למשל אלו של הצעירים השוודים המוחים (ולא, פגישה מקרית עם "צעיר מבולבל" מ-Occupy Stockholm לא מספיקה).

נראה כאילו "דה מרקר" ניסו באמת לפתוח לקהל הישראלי את הראש, אבל לכתבים הכלכליים הנחרצים שעדיין רגילים לשחרר אמירות דרמטיות לאוויר בלי לדפוק חשבון (כאילו מעולם לא היתה 2008), יש עדיין הרבה עבודה לעשות על עצמם. אי אפשר לכתוב מוסף על מדיניות רווחה בלי להבין את התפקיד והחשיבות של איגודי עובדים במדינת הרווחה.

אז גיא רולניק, למה שלא תנסה אתה להקדיש את אותו אחוז של יחס לאיגודי עובדים במגזין אותו אתה עורך, כמו שמקדישים להם במדינות אותן אתה כה משבח.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יונתן ברזילי

    ארגון עובדים חלש ולא דמוקרטי, עם הגבלות חוקיות רבות, צריך לשבות יותר (אגב, אם כבר, ההסתדרות לא משתמשת מספיק בכוחה). ארגוני עובדים חזקים ודמוקרטיים, עם מעט הגבלות חוקיות, צריכים לשבות פחות, כי הממשלה והמעסיקים מכבדים אותם. המסקנה נראית לי די ברורה.

  2. מאור

    דה-מרקר התחיל כעיתון למשקיעים (ולעמך שהיה רוצה להיות משקיעים. יש משהו ישראלי מאוד באדם הנוסע באוטובוס ומתעמק בדה-מרקר), ולפני 2008 היה מלא תשבחות לדה-רגולטורים ולטייקונים, שהביאו רווחים מסויימים למשקיעים. עם הזמן הוא
    התקדם מעט, וכיום הוא מרבה לתקוף טייקונים ותאגידים- שוב, על רקע ההפסדים שהם גרמו למשקיעים, ללא שינוי בתפיסה הכלכלית-חברתית הליברלית שלו. המירב שאפשר לצפות ממנו הוא לביקורת צרכנית, בוודאי שלא יגיע לתמוך באיגודים.

  3. נתן

    "דה מרקר" לא צריך להחליט עבורך אם ארגוני עובדים זה טוב או רע , הוא אמור להביא לך מידע ודעות בנושא לכאן וגם לכאן.

    נדמה לי שבאת לקלל ויצאת מברכת.

  4. טלי

    דה מרקר נכשל בתפקידו להביא דעות "לכאן ולכאן" כבר שנים רבות, בוודאי שיש רק "לכאן" אחד בסיקור איגודי עובדים בארץ, (וגם הוא בקושי) מאז 2008 הוא באמת מתפתח לאט לאט בכיוון שמצד אחד הוא חיובי (ועליו אני מברכת) כי הוא באמת נפתח קצת ומתייחס לסכנות הכלכליות מצד שני הוא שלילי (ועליו אני מקללת) הוא מצטרף לרשימת הסכנות של ה"כאילו חברתיים" חשוב שמי שקורא את דה מרקר וחושב ש"הנה בא עיתון שמייצג אותי" יזכור שהגישה הכלכלית שמאור דיבר עליה של לפני 2008 עדיין שם. אם הכותרת של "דבר העורך" היא "העם דורש צדק חברתי!" וכמה שורות אחר כך הוא קורא לאיגודי העובדים בארץ "אלימים וחונקים" בלי שהוא טורח לעשות כתבת "לכאן ולכאן" אחת נורמלית על הנושא של איגודי עובדים . אז חשוב לי לכתוב על זה.

  5. אלכס

    מה בין שבדיה לישראל? בניגוד לכלכלה המאורגנת והמשגשגת בנורבגיה, האיגודים המקצועיים בישראל הביאו בהתנהלותם חורבן על העבודה המאורגנת בסקטור הפרטי כבר בשנות ה 80. למגזר הציבורי לא היתה אותה פריווילגיה, ואותם האיגודים ממשיכים ומחזיקים אותו בן ערובה, כשעלויות השכר האדירות שם רק משביחות כמובן את השירות הממשלתי הניתן לאזרח. ומה בין שכר העובדים הסוציאליים לבין שכר עובדי חברת חשמל? לא הרבה, למרות שהם חברים באותו איגוד מקצועי. ולא, בסקנדינביה זה לא היה קורה. חבל שאותם איגודים מחזיקים בני ערובה גם את נבחרי הציבור שלנו, שעושים כמיטב יכולתם שלא לייצג את ה'בלתי מחוברים', כפי שקורא להם דה-מרקר, במסגרת הדיון בחלוקת העוגה אצלנו.

  6. אביב

    דה מרקר לפחות ניסו להיות אובקטיביים. הנכונות שלהם לנסוע ולברר ממקור ראשון, איך פועל המודל הנורדי, ראוייה להערכה רבה ומנוגדת לשטחיות הרבה אותה אפשר למצוא לרוב בדיונים על מודלים כלכליים בעיתונות הישראלית.
    לדעתי הכותבת מטיחה רפש מיותר. היה עדיף להכנס לדיון המכבד את שני הצדדים ואת כל הדעות.

  7. אני רק הערה

    נראה שפספסת פסקה בכתבה המדוברת: "איסלנד הקפואה והצפונית, לעומת זאת, לא נפלה בשל מערכת הרווחה הנדיבה שלה…"

  8. רון

    דה מרקר הוא מגזין בעל אידיאולוגיה קפיטליסטית, לכן הוא לא יסקר ויחקור באופן נרחב על איגודי העובדים בישראל ועל המאבקים שלהם.
    כמו כן, הוא מגזין השייך למשפחת שוקן ולכן משרת את האג'נדה והאינטרסים של אותה שכבה באוכלוסיה – ריכוז ההון בידי אליטה כלכלית ושבירת העבודה המאורגנת.
    כמו שטלי כתבה, המיקוד של המגזין בכלכלות סוציאל-דמוקרטיות מעלה כמה תהיות. האם כתבי דה מרקר שינו את דעתם ואת עמדתם המעמדית?
    התשובה שטלי משיבה היא: כמובן שלא! ואני מצטרף אליה לטענה זו.
    לדברי כתבי דה מרקר הם מתעסקים כל הזמן במודל האמריקאי והגיע הזמן להתעסק גם במודל הסקנדינבי משום שהוא "הכי מעניין היום בעולם". הם מביעים פליאה איך זה שמדינה שמוציאה המון כסף על רווחת התושבים יכולה להצליח כלכלית – זה הרי נוגד את כל תפיסת עולמם.
    אך משום מה השיחה היא על מודלים. כאילו אין כאן רצף היסטורי של מאבק בין שתי תפיסות עולם מרכזיות. אז בואו נקרא לילד בשמו:
    המודל האמריקאי = קפיטליזם, המודל הסקנדינבי = סוציאל-דמוקרטיה.
    דה מרקר לעולם לא יודה בצידוד בסוציאל-דמוקרטיה, הם יקראו לזה "המודל הסקנדינבי".
    כתבי דה מרקר הם לא טיפשים, הם אנשים מאוד משכילים והם יודעים טוב מאוד שההצלחה של הכלכלות הסקנדינביות מטילות בספק את כל הקו הרעיוני של עצמם. לכן, הם עושים דבר פשוט בו הם כבר מאומנים – הם מציגים את העובדות בצורה מגמתית ע"י סיקור רק חלק קטן מהסיפור האמיתי וע"י הצגת פרשנויות מגוכחות על המציאות בה הם פוגשים. למשל, שהצלחת הכלכלה הפינית טמונה במה שהם מכנים "הרוח הפינית" או בפינית ה"סיסו".
    אם כך, אין פלא שמודל זה מאוד מצליח בפינלנד, אך בארץ זה כנראה לא ילך – כי אין לנו את הרוח הפינית.

  9. פושטק

    מעבר לעובדה שמדינות נורדיות מתאפיינות באיגודי עובדים חזקים ופורחים, הן מתאפיינות גם בפקידות ממשלתית שלא ממהרת לפנות למגזר פרטי בסיום הקדנציה וזה לא פחות חשוב