הפרדוקס של דה מרקר

המוסף השנתי הנפלא (באמת) שהוציא "דה מרקר" בסוף השבוע שעבר על מדיניות הרווחה במדינות הנורדיות, הציב את הכתבים בפני פרדוקס אודות השקפת עולמו של המגזין על איגודי עובדים. כבר במבוא, מספר לנו העורך הראשי גיא רולניק על העבודה החרוצה שעשו הכתבים בחקירת הכלכלה של המדינות הסקנדינביות – שכללה מפגשים עם חברי איגודי עובדים. "דה מרקר", לעומת זאת, חוקר את הכלכלה הישראלית כבר המון זמן, ועדיין החקירה הזאת כוללת מעט מאוד מפגשים של עיתונאים עם נציגים מאיגודי עובדים; בדרך כלל הסיקור של העיתון בכל הנוגע למאבקי עובדים כולל לרוב ידיעות קצרות, המתבססות בעיקר על הודעות של דוברים.

בגיליון הנוכחי, בעוד שבכתבה של איתן אבריאל על שוודיה מתוארים הארגונים במדינות הנורדיות בצורה חיובית כמי ש"פועלים יחד עם הממשלה ועם המעסיקים, ומחפשים יחד את הפתרון הטוב ביותר עבור הציבור", גיא רולניק מסביר מנגד שאיגודי העובדים שלנו בישראל הם "אלימים, חזקים, שחונקים את המשק ולא מאפשרים לקדם את הענף שבו הם פועלים". ההצהרה הזאת מרגיזה במיוחד.

לי נראה הגיוני שאיגודים בישראל, במדינה בה הוועד הנבחר באיגוד (למשל בהסתדרות) לא נבחר בצורה דמוקרטית, במדינה בה יוקר המחיה עולה בעקביות אך השכר לא מדביק אותו והסכמי השכר מתמסמסים בצורה עקבית (ולראיה מקצועות כמו עבודה סוציאלית שהשכר בהם לא עודכן 17 שנה לפני ההסכם האחרון. לא נראה לי שזה היה קורה בשוודיה ואם כן, האם רולניק באמת מאמין שאיגודי העובדים בשוודיה לא היו מגיבים ב"אלימות"?) – נראה לי הגיוני שהאיגודים כאלה יפנו לצעדים נואשים יותר, כמו הפגנות גדולות, פיטורים, שביתות רעב. במוסף מדגישים שבמדינות סקנדינביה כל סוגי השביתות מוגנים בחוק, ואילו בישראל נילי ארד ובית הדין לעבודה שוללים את חוקיותן של שביתות לעתים קרובות; גם על זה לא קראתי מילה ב"דה מרקר".

מי שינסה לגבש דעה על איגודי עובדים לפי המוסף הכלכלי השנתי ייצא מבולבל. מצד אחד המדינות המסוקרות מתאפיינות כאמור באיגודים חזקים, ומוצגות כדוגמה לכלכלות מוצלחות – מכאן שאיגודים חזקים הם כנראה דבר חיובי. מצד שני, נראה כי האופן שבו מנסים לפרש את השפעת האיגודים החזקים, הקביעות וחוקי העבודה ה"נוקשים" כדבר חיובי או שלילי לכלכלה, מצליח לבלבל את הכתבים עצמם. כך מסבירים לנו שהכלכלה הגרמנית צלחה למרות שחוקי העבודה בה נוקשים מאוד, קשה מאוד לפטר עובדים וכל החלטה צריכה לעבור בוועד, בעוד הכתבים תוהים על התופעה המשונה של העובדים הגרמנים, שיש להם מוטיבציה והם פרודוקטיבים מאוד למרות שיש להם קביעות ולמרות האיגודים החזקים.

וכאילו לא שמעו על גרמניה מעולם, כמה עמודים אחר כך התהייה הזאת מתאיידת כשהאשמה על המשבר בספרד נתלית באיגודים החזקים ובקביעות – למרות שפיסקה לאחר מכן מצוין כי ספרד היתה תלויה כמעט לחלוטין בשוק הנדל"ן הבועתי. גם בכל הנוגע ליוון, האשמה במשבר נופלת על הטבות המדינה לעובדים. אבל הדוגמה המגוחכת ביותר היא זו הנרמזת לגבי איסלנד, שמובאת בסוף הכתבה של אשר שכטר.

איסלנד הלוא היתה כל כך ממונפת, הבנקים האיסלנדיים הלוו כל כך הרבה כספים שלא היו להם כדי לקנות ניירות ערך שלא היה להם מושג מה יש בתוכם – שלרמוז לכך שמדיניות הרווחה הובילה למשבר זה פשוט מופרך. אם אני קונה חתול בשק במחיר שהוא פי 200 ממה שיש לי, האם המשבר הכלכלי שיפקוד אותי אחר כך יהיה קשור לקנייה חסרת האחריות הזאת או לאופן שבו אני ובני משפחתי מתחלקים ברוכשינו? אם כן ספרד, איטליה ויוון מוצגות לנו כדוגמה למדינות רווחה שכשלו – למרות שהרגע שבו כשלו היה בדיוק הרגע שבו הפסיקו להיות מדינות רווחה.

בכתבת הווידאו על פינלנד מתגאים שוב ושוב בעובדה שהמדינה מצליחה להיות מדינת רווחה, אך לא שוקעות בחובות. בניגוד ליוון או ספרד ה"בזבזניות", המסקנה היא ברורה – חוב זה חוב וחוב זה רע. מה משמעות החוב? על זה בקושי מדברים. הרי אם מדינה לוקחת הלוואות כדי לבנות תשתיות לחינוך, לתעסוקה, לדיור, משמעות החוב היא שונה לגמרי ממדינה שלוקחת הלוואות על מנת לרכוש נגזרות פיננסיות אותן היא לא מבינה, או נדל"ן שמחירו לא הגיוני רק כדי לעשות את הסיבוב האחרון על הבועה. מדינת רווחה שונה ממדינה קפיטליסטית קודם כל בסדר העדיפויות שלה, שבמרכזו עומדת הדאגה לצרכי הציבור והגנה עליו.

בשביל להבין מדינת רווחה צריך לא לחשוב בנוסחאות של "חוב זה רע", אלא לחשוב מה העם צריך. העם צריך תקציב למערכת הבריאות, לחינוך, לדיור ולתעסוקה. בשום שלב הציבור ביוון ובספרד ובאיטליה לא היה "צריך" את הסיכונים המיותרים שהמדינות לקחו, והטעויות שבהן יוון ואיטליה נפלו בהן לא קרו מתוך תוקפן כמדינות רווחה אלא כניגוד מוחלט לכך, כאשר ההשפעה מהמדיניות הקפיטליסטית הגלובלית ברורה. פינלנד לא הגיעה לאן שהיא הגיעה כתוצאה מכך שנמנעה מחובות ככלל אלא כתוצאה מכך שמעולם לא זלזלה בצרכיו של הציבור, מעולם לא הפקירה וסיכנה את כספו בשביל רווח מהיר. וגם יוון (שממש לא הייתה מדינת רווחה) לא נפלה בגלל המשכורות ה-13 וה-14.

ההתייחסות לאיגודי עובדים השתנתה והוגמשה בהתאם לתפיסת עולמם של כתבי "דה מרקר". במקרה של גרמניה, כשאיגודי העובדים ה"אלימים" היוו חלק ממדיניות מנצחת פשוט היה מדובר בתעלומה, תופעת טבע מקרית שמסביבה הילה של חוסר בהירות. אך לעומת זאת כשאיגודי עובדים היוו חלק ממדיניות כושלת, כמו במקרים של ספרד ויוון, לא היה שום חוסר בהירות – היה ברור מאוד איך ולמה תרמו איגודי העובדים לנפילות הגדולות. בקלות רבה העניקו הכתבים לאוכלוסיות של מדינות שלמות את התואר "בטלנים" וויתרו על סיקור של דעות שונות, כמו למשל אלו של הצעירים השוודים המוחים (ולא, פגישה מקרית עם "צעיר מבולבל" מ-Occupy Stockholm לא מספיקה).

נראה כאילו "דה מרקר" ניסו באמת לפתוח לקהל הישראלי את הראש, אבל לכתבים הכלכליים הנחרצים שעדיין רגילים לשחרר אמירות דרמטיות לאוויר בלי לדפוק חשבון (כאילו מעולם לא היתה 2008), יש עדיין הרבה עבודה לעשות על עצמם. אי אפשר לכתוב מוסף על מדיניות רווחה בלי להבין את התפקיד והחשיבות של איגודי עובדים במדינת הרווחה.

אז גיא רולניק, למה שלא תנסה אתה להקדיש את אותו אחוז של יחס לאיגודי עובדים במגזין אותו אתה עורך, כמו שמקדישים להם במדינות אותן אתה כה משבח.