כמה ציפורים במכה

מה הקשר בין שני הדברים הבאים: פערי השכר וההכנסות בישראל, והקריאה של חתני פרס נובל לראש הממשלה בנימין נתניהו ליישם מיד את חוק חינוך חינם מגיל 3 במלואו, חוק שחוקק כבר ב-1984, חודש ב-1999, היה אמור להיות מיושם ב-2009 – אך עדיין לא יושם? מן הסתם הטענה ש"אין כסף". אז זהו, שיש הרבה מיליארדי שקלים, ואפשר ליישם חינוך חינם אמיתי מגיל אפס ובדרך גם לשפר את מצב שוק ההון ומדיניות חלוקת הדיבינדים, זאת על ידי פתרון "רמאות המס" (ביטוי בוטה למושג תכנון מס אגרסיבי) המתכנה שכר הבכירים.

אחד מתכנוני המס המשמעותיים בישראל גורם לכך שבעלי שליטה ומקורבים משתדלים להימנע מחלוקת דיבידנדים (הימנעות יחסית למצב בחו"ל, וזאת למעט מספר מצבים חריגים שקל לאפיין). במקום זאת, הם מעדיפים לתגמל את עצמם בשכר. הדבר יוצר מספר עיוותים בשוק ההון ובשכר הבכירים במגזר הפרטי והציבורי: עיוות ראשון, הוא שהמניע להשקעות בשוק ההון הוא רק הציפייה והימור לעליית ערך ההשקעה בשוק ההון, ואין בישראל תרבות של החזקת תיק נירות ערך מניב הכנסה פסיבית כפי שמקובל בארה"ב. עיוות שני, הוא ששכר הבכירים במגזר העסקי מייצג בעצם תגמול להון ומגיע לכן לרמות שכר מעוררות מחלוקת ציבורית. עיוות שלישי, הוא גלישת רמות שכר גבוהות למגזר השירות הציבורי. והעיוות האחרון הוא אובדן הכנסות משמעותי למשק המדינה.

דוגמה היפותטית למצב זה: בחברה שבה גרעין השליטה הוא 25% מהמניות, במשיכת מיליון שקל כדיבידנד יש לחלק עוד 3 מיליון לציבור. במקום "לחלק מתנה כזאת" ולשתף את הציבור ברווחים, בעלי שליטה מעדיפים למשוך את הרווחים כשכר. "שכר" כזה מוכר כהוצאה לצורך מס, ומקטין את תשלומי המס של החברה. לא רק שציבור מחזיקי המניות לא שותף ברווחים, הציבור נאלץ להשתתף במימון ההוצאה. מחקרים מראים תחליפיות הקיימת בחברות בהן יש קשר בין המנכ"ל לבעלי השליטה, בין מדיניות שכר המנכ"ל ובין מדיניות הדיבידנד, כאמצעים למשיכת רווחים בידי בעלי השליטה בחברה.

זה לא נגמר שם. כדי להצדיק ציבורית שכר כזה, בונים מעין סולם שכר לשאר הבכירים בחברה, ומשם זה גולש לשירות הציבורי. מנהל המפעיל מערכת מסובכת בהרבה מחברה, כמו בית חולים, משרד ממשלתי או אגף בצבא רואה את השכר בשוק הפרטי ואומר לעצמו ולמנהליו: גם לי מגיע שכר כזה. הוא יקבל. כולם שבויים באותה טעות אופטית פסיכולוגית: השכר שהם רואים במגזר העסקי הוא לא שכר אמיתי, אלא תחליף לדיבידנד.

רישום שכר כתחליף דיבידנד זה תכנון מס. הדרך היעילה ביותר להילחם בתכנון מס היא לא לאסור אותו ולהתאמץ לסתום את הפרצות, אלא פשוט להפוך אותו ללא כדאי, וקיימת דרך פשוטה לעשות זאת: הצעת חוק המגדירה תקרה להכרה בהוצאות השכר של העובד היחיד לצורך מס, שתוחל על כל סוגי התאגידים.

מומלץ על שווי תקרה כתקרת השכר של הביטוח הלאומי – בערך חמש פעמים השכר הממוצע במשק. מעבר לזה, הביטוח הלאומי לא מתייחס לשכר כשכר, ובצדק כי כשביטלו אותה ב-2002, החלו לקום חברות פיקטיביות. זו התקרה שבה נפסקת גביית תשלומי מס בריאות וביטוח לאומי. ולכן מוטל מס שולי גבוה על בעלי שכר נמוך ממנה, מאשר על בעלי שכר גבוה ממנה. תופעה זו נקראת "גבנון", ולמרות שהיא מייצגת מס רגרסיבי, עד כה לא נמצאה שיטה טובה להתגבר עליה. התקרה הזו פותרת את הבעיה והיא קלה ליישום.

כשההצעה תאומץ כרוחה וכלשונה ירד המניע למשוך דיבידנדים כשכר. תיק המניות יתבסס על קבלת דיבידנדים מרווחים, כמו בספר "אבא עשיר אבא עני". איתנות החברות תגבר, חגיגת שכר הבכירים הפיקטיבי תצומצם, בשוק הפרטי ובהמשך גם במגזר הציבורי. הצעת החוק לא תגביל את השכר: כשחברה מאמינה באמת שעובד שלה נשימתו שווה את משקלה בזהב, שתשלם לו מיליון שקל בחודש – אבל לא על חשבון הציבור.

להצעת החוק אין עלות תקציבית, אלא אומדן תוספת הכנסה שנתית שנאמדת בכמה מיליארדי שקלים. אומדן מדויק יותר תלוי בהגדרות המדויקות שייכללו בחוק במסגרת הכנת הצעת החוק. מבחינה זו הצעת החוק אינה תקציבית כמשמעותה בסעיף 3ג לחוק יסוד משק המדינה. הצעת החוק מיועדת לממן מספר הצעות חוק תקציביות אחרות.

הכותב הוא מנהל פורום רפורמה כלכלית בפורטל BSH לצדק חברתי