כמה ציפורים במכה

דור לוי על ההכרח לפעול בתחום פערי ההכנסות, תוך עידוד חלוקת דיבידנדים גם במצב שאין חריגים ותוך קבלת מקור תקציבי למימון פעילויות כמו חינוך חינם
דור לוי

מה הקשר בין שני הדברים הבאים: פערי השכר וההכנסות בישראל, והקריאה של חתני פרס נובל לראש הממשלה בנימין נתניהו ליישם מיד את חוק חינוך חינם מגיל 3 במלואו, חוק שחוקק כבר ב-1984, חודש ב-1999, היה אמור להיות מיושם ב-2009 – אך עדיין לא יושם? מן הסתם הטענה ש"אין כסף". אז זהו, שיש הרבה מיליארדי שקלים, ואפשר ליישם חינוך חינם אמיתי מגיל אפס ובדרך גם לשפר את מצב שוק ההון ומדיניות חלוקת הדיבינדים, זאת על ידי פתרון "רמאות המס" (ביטוי בוטה למושג תכנון מס אגרסיבי) המתכנה שכר הבכירים.

אחד מתכנוני המס המשמעותיים בישראל גורם לכך שבעלי שליטה ומקורבים משתדלים להימנע מחלוקת דיבידנדים (הימנעות יחסית למצב בחו"ל, וזאת למעט מספר מצבים חריגים שקל לאפיין). במקום זאת, הם מעדיפים לתגמל את עצמם בשכר. הדבר יוצר מספר עיוותים בשוק ההון ובשכר הבכירים במגזר הפרטי והציבורי: עיוות ראשון, הוא שהמניע להשקעות בשוק ההון הוא רק הציפייה והימור לעליית ערך ההשקעה בשוק ההון, ואין בישראל תרבות של החזקת תיק נירות ערך מניב הכנסה פסיבית כפי שמקובל בארה"ב. עיוות שני, הוא ששכר הבכירים במגזר העסקי מייצג בעצם תגמול להון ומגיע לכן לרמות שכר מעוררות מחלוקת ציבורית. עיוות שלישי, הוא גלישת רמות שכר גבוהות למגזר השירות הציבורי. והעיוות האחרון הוא אובדן הכנסות משמעותי למשק המדינה.

דוגמה היפותטית למצב זה: בחברה שבה גרעין השליטה הוא 25% מהמניות, במשיכת מיליון שקל כדיבידנד יש לחלק עוד 3 מיליון לציבור. במקום "לחלק מתנה כזאת" ולשתף את הציבור ברווחים, בעלי שליטה מעדיפים למשוך את הרווחים כשכר. "שכר" כזה מוכר כהוצאה לצורך מס, ומקטין את תשלומי המס של החברה. לא רק שציבור מחזיקי המניות לא שותף ברווחים, הציבור נאלץ להשתתף במימון ההוצאה. מחקרים מראים תחליפיות הקיימת בחברות בהן יש קשר בין המנכ"ל לבעלי השליטה, בין מדיניות שכר המנכ"ל ובין מדיניות הדיבידנד, כאמצעים למשיכת רווחים בידי בעלי השליטה בחברה.

זה לא נגמר שם. כדי להצדיק ציבורית שכר כזה, בונים מעין סולם שכר לשאר הבכירים בחברה, ומשם זה גולש לשירות הציבורי. מנהל המפעיל מערכת מסובכת בהרבה מחברה, כמו בית חולים, משרד ממשלתי או אגף בצבא רואה את השכר בשוק הפרטי ואומר לעצמו ולמנהליו: גם לי מגיע שכר כזה. הוא יקבל. כולם שבויים באותה טעות אופטית פסיכולוגית: השכר שהם רואים במגזר העסקי הוא לא שכר אמיתי, אלא תחליף לדיבידנד.

רישום שכר כתחליף דיבידנד זה תכנון מס. הדרך היעילה ביותר להילחם בתכנון מס היא לא לאסור אותו ולהתאמץ לסתום את הפרצות, אלא פשוט להפוך אותו ללא כדאי, וקיימת דרך פשוטה לעשות זאת: הצעת חוק המגדירה תקרה להכרה בהוצאות השכר של העובד היחיד לצורך מס, שתוחל על כל סוגי התאגידים.

מומלץ על שווי תקרה כתקרת השכר של הביטוח הלאומי – בערך חמש פעמים השכר הממוצע במשק. מעבר לזה, הביטוח הלאומי לא מתייחס לשכר כשכר, ובצדק כי כשביטלו אותה ב-2002, החלו לקום חברות פיקטיביות. זו התקרה שבה נפסקת גביית תשלומי מס בריאות וביטוח לאומי. ולכן מוטל מס שולי גבוה על בעלי שכר נמוך ממנה, מאשר על בעלי שכר גבוה ממנה. תופעה זו נקראת "גבנון", ולמרות שהיא מייצגת מס רגרסיבי, עד כה לא נמצאה שיטה טובה להתגבר עליה. התקרה הזו פותרת את הבעיה והיא קלה ליישום.

כשההצעה תאומץ כרוחה וכלשונה ירד המניע למשוך דיבידנדים כשכר. תיק המניות יתבסס על קבלת דיבידנדים מרווחים, כמו בספר "אבא עשיר אבא עני". איתנות החברות תגבר, חגיגת שכר הבכירים הפיקטיבי תצומצם, בשוק הפרטי ובהמשך גם במגזר הציבורי. הצעת החוק לא תגביל את השכר: כשחברה מאמינה באמת שעובד שלה נשימתו שווה את משקלה בזהב, שתשלם לו מיליון שקל בחודש – אבל לא על חשבון הציבור.

להצעת החוק אין עלות תקציבית, אלא אומדן תוספת הכנסה שנתית שנאמדת בכמה מיליארדי שקלים. אומדן מדויק יותר תלוי בהגדרות המדויקות שייכללו בחוק במסגרת הכנת הצעת החוק. מבחינה זו הצעת החוק אינה תקציבית כמשמעותה בסעיף 3ג לחוק יסוד משק המדינה. הצעת החוק מיועדת לממן מספר הצעות חוק תקציביות אחרות.

הכותב הוא מנהל פורום רפורמה כלכלית בפורטל BSH לצדק חברתי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דור לוי

    (*) רשימת מחקרים בנושא:
    א -"שכר מנכ"לים בישראל והקשר שלו לבעלות ולביצועים של הפירמה", שמואל כהן ובני לאוטרבך, יוני 2006
    ב – "מועדון המיליון – הקשר שבין שכר לביצועים של מנהלים בחברות ציבוריות.",ירון אמזלג ואברהם מחרז ז"ל, הרבעון לכלכלה 6/2002.
    ג – "שכר הבכירים במערכת הבנקאות הישראלית", ריקי אליאס ובנצי שרייבר סוגיות בבנקאות 15, יוני 2001 , עמ` 33

  2. דור לוי

    מדובר בתמצית של הנושא. אני מקדם הנושא מ 2002, לאט לאט הנושא נכנס למודעות, ויש עוד הרבה מה לכתוב… לדוגמא:השמטתי תשובות שכבר עניתי לטענות נגד שצצו במהלך השנים.

  3. מאור

    במצב ההיפוטתי שלך, עדיין ישתלם לבעל השליטה לתת לעצמו מיליון ש"ח (ולשלם עוד מיליון כמס) מאשר לחלק לעצמו דיווידנד של מיליון (ועוד 3 מיליון ליתר בעלי המניות). הפיתרון במיקרה הזה הוא ליצור מנגנון בו רצון 75% מבעלי המניות (שיכולים להיות מורכבים מהרבה גופים קטנים) בדיווידנד בא לידי ביטוי.

  4. דור

    אז לפחות תהיה גביית מסים גבוהה יותר שממנה אפשר יהיה לממן כל מיני דברים שהיום מורחים אותנו שאין כסף.

    הפתרון שאני מציע הוא פתרון טוב. שלי יחימוביץ נסתה לקחת את הרעיון שהצעתי, ולמרות אזהרותי, להפוך אותו למושלם – והאויב של הטוב זה המושלם… (אם תרצה ארחיב בסכנות של הצעת החוק שלה).

    הנקודה שאתה מעלה היא נכונה ככל שפיזור המניות בקרב הציבור גבוה יותר.
    ככל שיותר מהמניות הן בבעלות בעלי השליטה ומקורביהם האינטרס למשוך דיבידנדים יגבר באמצעות הצעתי. אם ההצעה תפתור 80% מהמקרים דיינו!