• Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות
  • why does he do that
    זכותו המולדת
    'סינדרום האישה המוכה' גורם לנשים להיקבר תחת אלימות

אמירותיה, שתיקותיה

ההסכמה שבשתיקה בשם "האיזון הקדוש" מאפשרת להעמיק את חדירתם של מסרים לאומניים, עטופים בממלכתיות וא-פוליטיות, למערכת החינוך. חוה שורץ על חנוכה בגן ובתי מקדש בהתהוות
חוה שורץ

מסיבת חנוכה ירושלמית, בגן ילדים ממלכתי דתי. הילדים עטורי כתרים עם נרות, אוחזים בידיהם קוביות מצופות נייר זהב, מוזמנים בזה אחר זה להניחם סביב דגם בית המקדש שבמרכז המעגל ולסייע בכינונו של הבית השלישי. ברקע, בתמהיל מוזר של מוסיקת מועדונים מחרישת אוזניים ולהט דתי, מתנגן שיר המבטיח לילדים שהם אינם חולמים – המקדש בנה ייבנה במהרה.

המצב הזה הוא הד נאמן לאווירה שבה השיח הציבורי והחינוכי על בית המקדש הופך לא רק למרכזי יותר, אלא גם משנה את אופיו מתקווה וכמיהה לתוכנית פעולה פוליטית. בתום המסיבה, בלב כבד, הבנתי פעם נוספת שאין באמת בחירה בידיו של מי שביקש חינוך יהודי לילדים – כיום מקבלים את כל החבילה, והחבילה רוויית גירסא דינקותא של מסרים פוליטיים שהילדים, והוריהם, שבויים בידיהם. ברקע גל המסיבות, אני מקשיבה לדיווחים על פעולות תג מחיר בירושלים, שכללו יום לפני כן שריפת מסגד בעיר וריסוס הסיסמה "מוחמד מת".

למחרת, מסיבת חנוכה נוספת, הפעם הדגש הוא על האור. הילדים וההורים אפופי חגיגיות, שום דבר מאירועי הימים האחרונים לא נוגס בשמחת החג שהיא מנת חלקנו, שהמציאות האלימה בחוץ אינה חודרת אליהם. מה לילדים ולזוועות הללו, מה לבית המקדש המחולל שלנו ולמסגדים המחוללים, מה למוסד חינוך ירושלמי סובלני ולנגיסה העמוקה בערכים שעל ברכיהם קם. הפעם, לא המסרים הפוליטיים מחרידים אותי אלא השתיקה, הפוליטית לא פחות.

צילום: cc by-JacobMetcalf

חינוך הוא פוליטי במהותו, והחינוך בארץ ביתר שאת: על אמירותיה ועל שתיקותיה, מערכת החינוך מבטאת עמדות פוליטיות. חלקן גלויות ובוטות, כמו יוזמתו השנויה במחלוקת של שר החינוך לשלוח את תלמידי ישראל למערת המכפלה בחברון, או כמו מורים ההולכים בנחת אחרי תלמידיהם השרים "מוות לערבים" ברובע היהודי; חלקן נובעות מעצם זהותו של המורה העומד מול התלמידים וממקום מגוריו; חלקן שקטות ומסוכנות, כמו פניהם של המורים שהן כתמול שלשום, יום לאחר מעשים שהיו אמורים להרעיד את אמות הסיפין.

אך היות ואמות הסיפין בירושלים, כמו בשאר הארץ, נוטות שלא לרעוד – לא כאשר ליד שכונת גילה בירושלים הולכת ונבנית מכלאה סביב הכפר וואלג'ה, לא כאשר בפסגת זאב מתכנסים רבנים בבית חב"ד כדי לקבוע איך להרחיק ערבים מהשכונה, לא כאשר על מנת להמשיך ולפאר את עיר דוד המושכת אליה את כל תלמידי ישראל (הלא פוליטיים) מוציאים צווי פינוי למשפחות נוספות בסילוואן – הן לא תרעדנה גם הפעם.

ההסכמה שבשתיקה הופכת היום לאלטרנטיבה להעמקת דריסת רגלם של מסרים לאומניים ומשיחיים, במעטפת ממלכתית, למערכת החינוך. ההסכמה הזאת, גם של מי שמתנגדים למסרים הללו, נובעת בין היתר מפחד מפני הפרת "האיזון הקדוש" שהפך ליעד מדומה בכל הקשור לדיון פוליטי בבית הספר. אך מהו איזון במציאות שכל-כולה פוליטית? על מנת לקבוע כיצד לאזן יש לקבוע מהו מרכז. מה קורה במציאות שבה המרכז נע בשיטתיות אל עבר הסכמות לאומניות? מהו מרכז, במציאות שבה נוכחותנו הבלתי מוסדרת בשטחים הופכת לבלתי נפרדת מקיומה של המדינה, ומחייהם של התלמידים? האם "מרכז" יכול להיות מיוצג בבית ספר בקרית ארבע או בעפרה? הרי המסר הפוליטי-מדיני מגולם בעצם מיקומו של בית הספר.

במציאות כזאת של מסרים המובלעים במדיום, ומקבלים לבוש ממלכתי, לא פוליטי; הפוליטיות היא רק של מי שמתנגד להם. לכן, סיור במערת המכפלה היא אופציה ממלכתית עבור צוותי חינוך ותלמידים, בעוד סיורים להכרת המציאות במזרח ירושלים או בחברון, הם פוליטיים.

המשך עצימת העיניים לנוכח תוצרי המדיניות של העשורים האחרונים בדמות שריפת מסגדים והפיכת דם לא יהודי להפקר, איננה בגדר ניטרליות; יש לה תג מחיר כבד והיא מדרדרת אותנו אל עבר השתיקה הרועמת, הפוליטית כל כך. הפרתה של השתיקה – כפי שעושים כיום קומץ מנהלי בתי ספר אמיצים – כרוכה לא במס שפתיים ובגינויים, אלא בחינוך אקטיבי ומודע למציאות שמתוכה צומחת התרת דם.

הכותבת היא חברת צוות פעילות ציבורית בעמותת עיר עמים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יהודית

    תודה לחווה על האומץ לגעת ועל דיוק האבחנה

  2. Diogenes

    Good observation.

    Isn't it a blatant form of Religious Fascism ?

  3. גלי

    לעומת התכנית החינוכית והשתיקה הרועמת, ממש לא פוליטית, חברתי, אני והילדים בילינו בחנוכה בוולאג'ה, הכפר שכל ירושלמי רואה ממלחה, ולא קולט שחמש דקות מאיתנו נבנית חומה הרסנית ומכוערת, המפרידה בין אנשים, אדמות, עוקרת עצים וכל זאת בשם הבנאליות של הרוע.

  4. ג. אביבי

    מסתבר שבמרחב שבין פנאטיות דתית ימי-ביניימית לבין לאומנות דתית ציונית, צומחת לה תורה אולטרא-פשיסטית וגזענית, שלא מביישת במפלצתיותה אף אחד מאבות הטיפוס האירופאים של אמצע המאה ה20.

  5. רוני

    החברה בישראל כולה נפלה טרף לקבוצה משיחית שבתחילה נראתה כקומץ שולי ובלתי מסוכן וכרגע מתבררת כסרטן שמקנן בחברה הישראלית כולה ומאיים איום של ממש – הרבה יותר מכל איום חיצוני אחר כולל איראן – על עצם קיומה. ההתנחלויות הוקמו כמכשול לשלום והתברר שהצליחו הרבה יותר מעבר למצופה, שכן הם פגעו גם באפשרות לשלום שבתוכנו.

  6. דרור בל"ד

    כותבת המורה לאזרחות גלי: "אני והילדים בילינו בחנוכה בוולאג'ה". איפה בילה הילד המשרת בצבא הציוני?

    אוסף השקרים, הסחת הדעת המבישה, ההיתממות, והשלכת האשמה על האחר, הם מסימניה הבולטים של ההצטדקות הציונית החילונית. לא החרדים שאינם שותפים לדיכוי הפלסטינים, לא גדעון סער שאינו פושע מלחמה, אלא ה"מורה" גלי, השולחת את בניה להיות פושעי מלחמה ובאותה נשימה מספרת לנו על חוויותיה מהכפר וולאג'ה, היא זו שאחראית, באופן בלעדי, לתוקפנות הציונית.
    רק מלאתי פקודות – אמר מי שאמר. ארור האומר יזכור.

    1. חוה

      אתה למעשה פוסל כל סוג של ביקורת המגיעה ממי שחי בתוך החברה הישראלית ובמוסדותיה. ההמלצה שלך, אני מבינה, היא לחיות על ענן בלתי נגוע בציונות – לא להיות מורה בבית ספר ישראלי, לא להיות חייל בצבא הישראלי, וגם לא להתבונן ימינה ושמאלה אם כבר חטאת באלה- כדי להישאר טהור וזך. תסביר לי איפה האלטרנטיבה הזו אמורה להתרחש, באיזה מיקום גיאוגרפי. בהצלחה.

  7. יואל מינצר

    צ"ל מטומטמאטום כדי להאמין שדי בשואה ובמיצוות
    האל עם אמירת א"ום שמום
    ןבשם הביטחון כדי להצדיק
    כל עוול ונולה,ממליץ על
    יציאה לשטח עם"רבנים שומרי
    משפט"או אירגון אחר כדי
    לראות ולקרא את "שיכרון
    הגאולה" ע"מ להבין,אולי
    נשרוד את הביבים והלוינים והליאורים אבל נשלם באובדן
    זהותנו האנושית ונשמתם של
    ילדנו,