• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דרושה: סולידריות אוניברסלית

שנים של אפליית מזרחים וכיבוש יצרו בישראל תרבות של קול דאלים גבר, ומציאות בה כל אחד דואג לעצמו ולקבוצתו הלאומית או האתנית. מיכה רחמן על הצורך במדיניות רב-תרבותית שתכיר באופן ממוסד בשוני
מיכה רחמן

בהפגנות הסוערות של יוצאי אתיופיה עלתה הזעקה נגד הגזענות הבוטה בקריית מלאכי ובמקומות אחרים. בקריית מלאכי סירבו דיירים מזרחים להשכיר או למכור דירה ל"אתיופים השחורים". הזעם יצא כנגד גילויי הגזענות של בעלי הדירות בקריית מלאכי, אבל לא כנגד מדינות של אפליה וגזענות סמויה של הממסד הקולט בכלל ושל המדינה בפרט.

קריית מלאכי. לא מוכנים להשכיר דירות לאתיופים. צילום מסך

העובדה שהמזרחים שאתמול היו בצד הנפגע היום הפכו לבעלי הבתים היוצאים כנגד עולי אתיופיה, מחזקת את חשיבות המאבק של הקשת הדמוקרטית המזרחית בעבר ובהווה ואת חשיבות המאבק בכל סוג של גזענות ואפליה. דעת הקהל ותמיכת התקשורת מתעוררים רק לנוכח גילויי גזענות בוטה, אבל לא נוכל להבין ובוודאי לא להיאבק נגד הגזענות ללא ראייה כוללת של הבעיה. כדי להיאבק בגזענות יש לבחור בגישה אוניברסאלית של יחס שווה לכל אישה ואיש, ולחשוף את השורשים הפוליטיים של מדיניות המדינה והממסד הקולט.

הממסד הקולט

לפני כמה שנים פרסמתי מעל במה זו תיאור של מדיניות מפלה וגזענית של אחד המתנ"סים בירושלים ושל ארגון הג'ויינט ישראל, נגד קבוצה גדולה של יוצאי אתיופיה שגרה בשיכוני תלפיות בירושלים. עיקרו של הסיפור היה שכאשר רצו לבחור רכז/ת לפרויקט גדול, חדשני, ורב תקציב למען עולי אתיופיה בשיכוני תלפיות, התעקשו לא לבחור יוצא אתיופיה למרות שהיו שלושה מועמדים מתאימים, יוצאי אתיופיה, עם השכלה אקדמית רלוונטית. נבחרה לבסוף רכזת פרויקט מזרחית שאיננה דוברת אמהרית. אותו סיפור חזר בבחירת רכזת קליטה למתנ"ס. קליטת יוצאי אתיופיה הייתה אז חסרת רגישות תרבותית וחסרת כבוד לזהות הקבוצתית שלהם.

הדוגמה הטובה ביותר להתנשאות תרבותית היא סירוב הממסד, הממשלתי וגם הדתי, להכיר בקייסים כרבנים היכולים לחתן. אין פלא שתקציבי העתק המיועדים לקליטת יוצאי אתיופיה לא משיגים את מטרותיהם, בעדר גישה שוויונית ואנושית בסיסית. קריאות השבר של הפוליטיקאים, ושל הממסד הקולט הנשמעים היום ברמה, נגועות גם בצביעות, וגם בחוסר הבנה שהם חוזרים על אותן השגיאות שנעשו בקליטת היהודים יוצאי מדינות ערב, אירן, וגו' (שהפכו בישראל ל"מזרחים"). לאורך כל הדרך כיום, כמו אז, הממסד הקולט יודע יותר טוב מהנקלטים מה טוב בשבילם וזכור לכולנו החטא הקדמון בקליטת יוצאי אתיופיה, שליחת הילדים לפנימיות דתיות והחלפת שמותיהם לשמות ישראליים.

המדינה, הכיבוש ושאר ירקות

המדינה היא חלק מהממסד הקולט (לצד העמותות והסוכנות היהודית) אבל יש לה גם חשיבות לכשעצמה בתרבות השלטונית שהיא יוצרת. מדיניות רב-תרבותית, ותרבות של סולידאריות חברתית, לא יוכלו להתקיים כל עוד קיימת אפליה ממוסדת כלפי הערבים אזרחי ישראל, וכיבוש דורסני לפלסטינים בשטחים הכבושים. בשטחים הכבושים יש היום בפועל שני סוגים של בני אדם, שתי מערכות חוק אחת ליהודים ואחת לפלסטינים.

חמורה עוד יותר היא האידיאולוגיה הלאומנית הקיצונית המוצאת ביטוי בציווי האלוהי לארץ שניתנה ליהודים בלבד ("לך נתתיה"). המצב הזה היוצר בהכרח נורמות תרבותיות של קודם כל היהודים ואיננו מאפשר קידום נורמות של סולידאריות אוניברסאלית. שלא לדבר על ביטויי הלאומנות הקיצונית, שהיא האנטי-רב תרבותיות בהתגלמותה, המגיעה לבסוף לביטוי בניצני הפאשיזם, שאנו רואים כיום בחוקים האנטי דמוקרטיים בכנסת. חשוב להבין שמדיניות ממשלתית לא רק יוצרת תוצאות בתוכניות הרווחה והקליטה, אלא גם יוצרת נורמות ותרבות המשפיעות על התנהגות האזרחים.

בשבדיה קיימת תרבות של סולידאריות בין מעמדות, ובתוך מעמדות כתוצאה מהשלכות של מדיניות המקדמת סולידאריות ושוויון גם עם הזרים המהגרים. בישראל, שנים של אפליית מזרחים וכיבוש יצרו תרבות של קול דאלים גבר, וכל אחד דואג לעצמו ולקבוצתו הלאומית או האתנית. האוניברסאליות חייבת להיות מקובלת וגם ממומשת לפני שזועקים חמס על הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. לא יעזור התחסדויות ופוזות של הימין. לא יעזור ששוב ושוב ינסו גם בימין (אבל גם בחלקים מהשמאל הליבראלי), לדבר על סולידאריות יהודית בלבד. כאילו המאבק לסולידאריות ושוויון יכול להתנהל מבלי שנעורר את חילוקי הדעות לגבי שאלת הכיבוש וההתנחלויות (ברוח המחאה של הקיץ שעבר).

הנורמות הלאומניות והאתנו-צנטריות התחילו עוד מתקופת היישוב והקמת המדינה. תמצית המדיניות הזו הייתה: מי שחזק יותר או מי שבא ראשון משליט את עצמו ואת קבוצתו על האחרים. האשכנזים תפסו עמדות כוח מרכזיות וקירבו את אחיהם, והמזרחים הוכרחו לקבל את התרבות האשכנזית במסגרת מדיניות כור ההיתוך שהייתה מדיניות ממשלתית בקליטת העלייה ובחינוך. אף פעם לא היה מספיק אומץ או תבונה לשלטון, לבקר את עצמו ולהבין שמדובר במדיניות של שליטה והשתלטות אתנית אשכנזית. כשאין הכרה בשורשי הבעיה, בבסיס התרבותי שלה, אין פלא שהבעיה חוזרת היום עם הקבוצה הנקלטת החדשה הנמצאת בעמדות חולשה.

רבתרבותיות וגישה אוניברסאלית אמיתית

כשהקשת הדמוקרטית המזרחית עלתה לכותרות, במאבק דמוקרטי וגם מזרחי, שאלו אותנו אשכנזים, וגם מזרחים רבים, לשם מה נחוצה לכם המילה "מזרחית" בכותרת. ההתנגדות המזרחים כלפי הקשת הייתה עצומה. במהרה מצאנו את עצמנו כמיעוט קטן הנאבק על עניין שנראה לנו כחשוב מאין כמוהו אבל לא יכולנו לפרוץ אל התודעה וההכרה של המוני המזרחים.

רב תרבותיות חיונית לגיבוש תרבות של אוניברסאליות היכולה לרפא במעט את מחלת הגזענות. צילום: shapeshift cc by-sa

השאלה הייתה ועודנה, האם בשל חוסר ההכרה ההמונית היה המאבק להכרה בזהות המזרחית וביחס המפלה והגזעני כלפי המזרחים מוטעה? זעקת יוצאי אתיופיה נותנת לדעתי את התשובה. הזעקה של הסופר אלי עמיר כנגד הגזענות בקריית מלאכי עשויה להבהיר לנו מה הייתה הסיבה להיעדר ההסכמה וההצטרפות למאבק של המזרחים.

אלי עמיר, (בשידור באחת מתוכניות הרדיו) אמר בערך כך: איך זה שאנחנו המזרחים שסבלנו מאותו היחס חוזרים ומתייחסים כך אל האחר החדש והזר העולה מאתיופיה?! אבל אלי עמיר כשהיה מנכ"ל בפועל של משרד הקליטה, וגם כתב ספר חשוב על בעיות הקליטה של המזרחים, ורבים כמוהו בציבור המזרחי, לא הצטרפו לקשת דמוקרטית המזרחית במאבקה על ההדרה והגזענות נגד המזרחים, ועל טיפוח הזהות המזרחית. המוני המזרחים שלא הצטרפו שבויים באותה תרבות ישראלית של שנאת האחר, (שיהיה הוא אתיופי, או ערבי), חלקים גדולים בעם היהודי שבויים באידיאולוגיה הלאומנית, של "עם ישראל חי", והיהודים כ"עם הנבחר". ברור שקיים ניגוד הגיוני בין לאומנות ואתנו-צנטריות לבין אוניברסאליות. ולכן חשוב היום יותר מתמיד לחזור ולחזק את המאבק על טיפוח זהות תרבותית יחד עם גישה אוניברסאלית רב-תרבותית (ראה "רב תרבותיות מהי?" של יוסי יונה ויהודה שנהב). מחד, גיבוש זהות קבוצתית-אתנית כצעד חיוני בגיבוש אסרטיביות קבוצתית, מאידך, הרב תרבותיות חיונית לגיבוש תרבות של אוניברסאליות היכולה לרפא במעט את מחלת הגזענות.

רבתרבותית: מהלכה למדיניות

חשוב לא פחות להדגיש שלא מדובר בגישה תיאורטית אלא באפשרות למדיניות ממשית של ממשלות, מדיניות העשויה להניח יסודות לכינונה של תרבות שתמנע או לפחות תצמצם, את גילויי גזענות של קבוצות חזקות (יחסית) היום, שהיו חלשות אתמול. בספרם: "רב-תרבותיות ומדינת הרווחה" (באנגלית) דנים העורכים (בנטינג וקימליקה) וכותבי הפרקים, בדוגמאות של מדיניות רב-תרבותית בכמה מדינות. השאלה במרכזית בספר: האם קיומה של מדיניות רב-תרבותית עלולה לפגוע בסולידאריות בכלל ובמדינת הרווחה בפרט, בשל האפשרות שקיומן של קבוצות אתניות רבות, בעלות זהות מובחנת, תפגע בסולידאריות הנחוצה לקיומה של מדינת הרווחה. מדיניות רב-תרבותית מוגדרת כמדיניות המקדמת זהות תרבותית של קבוצות אתניות אחרי שכבר מומשו זכויות האזרח הבסיסיות של שוויון בפני החוק, העדר אפליה בהקצעת המשאבים וכדומה.

דוגמה למדיניות ממשלתית רב-תרבותית: חובה ללמד בבתי הספר, באזורים בהם גרה קבוצה אתנית, את שפתה, מורשתה ותרבותה. המסקנה שמדיניות רב-תרבותית לא פוגעת בסולידאריות. אבל לענייננו חשוב יותר עצם קיומה של מדיניות רב-תרבותית כזו בכמה מדינות כמו בוליביה, מעט מדינות בארה"ב, קנדה, הולנד ועוד.

קשה להשוות את ישראל למדינה כלשהי, בשל הקונפליקטים והשסעים המרובים בחברה הישראלית הקיימים בעת ובעונה אחת: קונפליקט לאומי, קבוצות אתניות רבות, ושסעים כמו בין הדתיים לחילוניים. מצד שני אפשר לומר שדווקא בשל קיומם של הקונפליקטים האלה קיים הכרח הן במימוש מלא של זכויות האזרח וזכויות האדם הבסיסיות והן בהוספת מדיניות רב-תרבותית שתכיר באופן ממוסד בשוני, תיתן לו ביטוי ותיתן ביטוי גם לערכי הסולידאריות.

ראשית, יש לבטל את המעמד החוקי והממשי הנחות של הפלסטינים בשטחים הכבושים (ובהכרח ביטול הכיבוש), בהמשך לבטל את האפליה הממוסדת בהקצעת משאבי המדינה לערבים אזרחי ישראל. כמו כן, חובה לבטל את היחס המתנשא והפטרוני של הממסד הקולט ליוצאי אתיופיה, ללמד את ההיסטוריה התרבות והמורשת של קבוצות אתניות מופלות כגון המזרחים (לארצותיהם השונות) ויוצאי אתיופיה. ורק בסוף, לחתור לחקיקה ולאכיפת חקיקה קיימת בעניין הגזענות. שוב, עצם קיומה של מדיניות רב-תרבותית עם אוניברסאליות ממשית ואמיתית, תיצור מומנטום לשינוי הכרחי של הבסיס התרבותי הישראלי האופייני שתואר למעלה.

לא הזכרתי כאן קידום סולידאריות מעמדית, סולידאריות בין עובדים, שהיא עניין חשוב ביותר לפיתוח הסולידאריות בכלל, אבל זו איננה תפקידה של המדינה, אלא של ארגוני העובדים.

כנראה שיעניין אותך גם: