• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בשילוב ידיים

למה פוטר שלמה מעוז? מה הלקח שניתן ללמוד מכך לגבי המחאה האשכנזית? ולמה יאיר לפיד הוא הבשורה של מעמד הביניים? // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית

א. שלמה מעוז

בשבוע שעבר פוטר הכלכלן שלמה מעוז, אחרי שהעז לטעון (בצורה "לא נחמדה") שיש קשר בין מעמד ואתניות בישראל. אני יודע שטחנו את הנושא, אבל לטעמי רוב הכותבים נטו להסכים או לא להסכים עם דבריו, ולא לדון בשאלות העקרוניות ממש.

נתחיל בזה שמחקרי שוק העבודה והחברה בישראל מאששים בעקביות שיש פער עדתי, ושהוא מורכב. קורות חיים זהוֹת מקבלות התייחסות שונה מאוד כשבראשן ממציאים שם "צברי" או "אשכנזי", לעומת שם "מזרחי", "אתיופי" ועל אחת כמה וכמה – "שם ערבי". זה נכון גם לנשים, אגב. אינסוף מחקרים, גם מהשנים האחרונות, מצביעים על קשרים סטטיסטיים רבים בין הכנסה והשכלה; בינן ובין והכנסה והשכלת-הורים; ובינן ל"מוצא". גם מחקרים איכותיים מלמדים על הבדלים ביחס, במקומות עבודה, בבתי המשפט, בעיתונות, במקומות בילוי, בטלוויזיה, בתגובות אנשים למבטא וכו'. איך שלא מסתכלים על זה: ל"אשכנזים" יש סיכויים טובים יותר בהשכלה ובעבודה (לא תמיד במודע, ולפעמים "מזרחים" מדכאים "מזרחים").

עכשיו צריך לברר – אם מעוז לא שיקר, מדוע אפוא פוטר? מדוע הזדרזו מעסיקיו לפסול שורה ארוכה של סנקציות שיכלו לנקוט לפני שניגשו לסנקציה החמורה מכול: אבדן הפרנסה, של עובד ותיק, ועוד בלי שימוע? (ונניח לרגע את השאלה "מה זה בכלל עניינו של המעסיק, אם אחד מהמומחים שלו מדגיש את הפער העדתי כמסביר התנהגות בשוק ובחברה", ואם הוא מצביע על אפליה בתעסוקה ובמשפט?").

שלמה מעוז. רק שלא יתברר לנו שזה היה גימיק שנועד למשוך "מזרחים" להצביע עבור עשירי הכלכלה החופשי

דבר אחד שאפשר לומר יחסית בביטחון הוא שפיטוריו אינם נובעים מחוסר נאמנותו לרווחיהם של העשירים. מעוז לא רק מתפרנס יפה מעבודתו בשירות הנהנים מהמערכת הפיננסית, אלא מסור לאדוניו ולהגדלת רווחיהם. כך שמצד אחד הוא מלין על היחס אל מחאת כיכר הלחם, וויקי כנפו והפנתרים השחורים, אבל במצד שני הוא בכלל מקדם מדיניות כלכלית הפוכה לזאת שהם תובעים.[1] מעוז מתנגד נחרצות לדרישה שהמדינה תתערב באופן פעיל לטובת החלשים, או שתעלה לשם-כך מיסים (מהעשירים ביותר!).[2] הפתרון שלו הוא ימין-כלכלי: הסרת מגבלות שתכליתן הגנה על הציבור – מן המעסיקים, הבנקים והתעשיינים, בשם "עידוד התחרות". הפתרון הזה, על כך אין עוררין בעולם, מלווה בפערים גדלים והולכים ובהנצחתם לדורות הבאים, ולכן הוא משרת בראש-ובראשונה את מי שהנהנים מהמצב הקיים. נותר רק לקוות שכול הסיפור הוא לא גימיק תקשורתי לפני כניסה לפוליטיקה כשהוא רכוב על גבי אהדה עדתית, בשירות העשירים.

לסיכום, מעוז לא פוטר בגין עמדותיו הכלכליות, אלא על-אף עמדותיו הכלכליות. ואם איש ימין-כלכלי מובהק כל-כך נבעט בן רגע ובלי למצמץ, פשוט מפני שאמר שיש פער אתני-גזעני בישראל – מה קורה למי שבנוסף לכך גם אינם שותפים לעמדה הכלכלית החביבה על מעסקיו? המסקנה היא שפיטוריו דווקא מוכיחים את דבריו. שבישראל יש הכחשה והשתקה של שאלות עדתיות. אפליה שלילית של מזרחים עודנה קיימת, והיא בוודאי תקפה גם עבור אתיופים וערבים.

יפ, בישראל 2012 יש לבנים ושחורים, יש גזע וגזענות.

ב. המחאה החברתית

כל זה רלוונטי מאוד להבנת הצלחתה של המחאה החברתית בקיץ האחרון, ולדיון על עתידה. משתתפי המחאה מתפתים תכופות להאמין ש"המחאה של העם" פירושה ש"כולם" שותפים למצוקה ולמטרה (במיוחד כאשר חווים משהו מחשמל כשאת/ה שם ברגעים של מחאה המונית היסטורית וקונצנזואלית). ובכל זאת, קצת רטרוספקטיבה, מבט מבחוץ ומודעות עצמית לא יזיקו. אין ספק שהמחאה אמנם זימנה אווירה ייחודית ואִפְשרה קשרים חדשים ומודעות פוליטית, שחשיבותם עצומה; ואמנם נכון שבמעגלי הדיונים השתתפו קולות שלא נשמעים בדרך כלל; ושיש התעוררות מסוימת חוצת-מחנות בדרום תל-אביב ובמקומות אחרים.

ועדיין, דווקא כדי שהקשרים האלו יהיו מוצלחים, אין להתעלם מהפיל שבחדר. במקום להתעקש שאין בעיה, או שהיא נעלמה בתוך קיץ אחד של הפגנות המוניות, עלינו לקבל ולא להדחיק את העובדה שהחוויות שלנו שונות, שהסיבות שבגללן יצאנו לרחוב שונות, ושהשאיפות שלנו שונות. שהמחאה מבטאת מפגש של קבוצות ושותפות (מעמדית), ולא של זהות בין הקבוצות (שהיא מטשטשת, עיוורת, מעוורת, ומכחישה את ההשפעה של זהות אתנית, צבע-עור, מין וכו').

עלינו לקבל שהמחאה מבטאת מפגש של קבוצות ושותפות מעמדית, ולא של זהות בין הקבוצות. צילום: אורן זיו / activestills.org

משום כך, אין לפסול בביטול את טענתו של מעוז שמצוקה ומחאה שמקורן בלב תל אביב שונות במקורן והישגיהן מאלו של המעמד הנמוך באמת (שהוא ברובו באמת ערבי ומזרחי[3]). זה לא מקרה שדווקא המחאה הזאת הצליחה להוציא מאות-אלפים מהבית, ואילו מצוקתם ומאחתם של עובדים בתעשייה או בחקלאות או בתחבורה הציבורית או מובטלים או מחוסרי דיור וכו' – לא מצליחות כבר הרבה שנים להשיג רבע מתשומת הלב וההזדהות ההמונית שקיבלה המחאה הנוכחית.[4]

יש לכך לפחות שתי סיבות שקשורות לעדתיות: א- בלי שהיו במצוקה, "האשכנזים" לא היו מצטרפים בכלל למאבק (חשוב להבהיר: לצורך העניין אין הכוונה ל"אשכנזים" כמוצא ביולוגי, אלא כהכללה גמישה ומתווכת דימויים, כגון: תל אביב, בג"צ, תקשורת, השכלה); ב- הובלתם הביאה עניין תקשורתי רב, דימויים חיוביים בתקשורת ובציבור, ולבסוף הזדהות והשתתפות פעילה. מחקרים מראים שאנשים מרגישים תחושות חיוביות ומזדהים עם דמויות של לבנים, אשכנזים, צעירים, חילונים, משכילים, רהוטים, הלבושים לפי המודה האחרונה, יותר מאשר עם עניים, מזרחים, ערבים, זקנים, או בעלי-מבטא.

אם כך, לא היה די בהסכמה האידיאולוגית על הצורך לשנות את המדיניות הכלכלית כדי שהמחאה תגיע להישגיה הפופולריים חסרי התקדים. לשם כך היה צורך בשילוב ידיים של המצוקות: זאת הנאנקת בתחתית, וזאת של הדור הצעיר של מעמד הביניים (שבעיקרו גר באזור החוף, ובליבתו יש רבים מן ההגמוניה הגוש-דנית-האשכנזית-חילונית, שמאבדת מכוחה במהירות). שילוב ידיים חשוב זה יתמוסס אם המעמד הבינוני יחזור להיות שֹבע או אם המאבק לא יהיה פחות מעורפל בעמדותיו, ולא יכיל את כלל האינטרסים.

ג. יאיר לפיד

העובדה שזוהי מחאה "אשכנזית" היא בעת ובעונה אחת מקור הכוח של המחאה, אבל גם נקודת החולשה שלה (בדיוק כמו שאלת הכיבוש). רבים מבין מי שהשתתפו או הזדהו עם המחאה ימשיכו להצביע בבחירות למי שמכים בהם בשוטים ועקרבים. לא בגלל שהם טיפשים, או מזוכיסטים, או שטופי-מוח, אלא בגלל שאנשים (כן, גם אתם ואני) נוטים יותר להצביע כדי להביע "זהות" יותר מאשר כדי להביע עמדה.

כשאנחנו מצביעים אנחנו מבטאים דימוי וזהות – לא רק אידיאולוגיה. זאת לא בהכרח הזהות שלנו, התומכים, או זאת של האינטרסים ה"סקטוריאליים" שלנו, אלא זה מעין מחשבה על אינטרסים ועל עמדות מתוּוכים בזהות שהיינו רוצים לחשוב כאידיאלית. אחת הסיבות לכך שאנשים מצביעים לליברמן, או תומכים בימין ובארגוני אם-תרצו למיניהם, היא, בין היתר, המסר הסמוי שלהצביע להם זה להביע "שליטה", "יהודי", "חזק", "ללמד לקח" ו"להיות נאמן למדינה" (אולי דווקא כפיצוי על מה שחסר הכי הרבה).[5] זה אגב גם עוזר כשהמסר (האלים לדוגמה) מתיישב עם הדמות (הגדולה, עם הקול העמוק והפנים הזעופות). זה לא היה עובד באותה הקלות עם דמות שנראית ומתנהגת כמו ביילין. אז זה לא שאנחנו לא מקשיבים לפוליטיקאים, או שאין להם ולנו עמדות, אבל העמדות הן גמישות, ואנחנו מעריכים אותם באופן לא-מודע קודם-כל לפי התנהגותם, המילים, הלבוש והתגובות.

העניין המזרחי המוכחש משחק תפקיד חשוב בפוליטיקה, מדודו טופז, דרך בגין ועד ש"ס. בוודאי, גם ש"ס מציעה זהות לא מדוברת, לא רק לחרדים, וגם דרעי מביע איזה דימוי שבגללו אפילו חילונים מחבבים אותו. ולמרות ששניהם די הפוכים לזהות הבורגנו-אשכנזית-חילונית של המחאה או להבדיל, מזאת של יאיר לפיד, בכל המקרים, הזהות והדימוי קודמים להשפעת האידיאולוגיה.

לפיד בקמפיין של בנק הפועלים. מבטא את השאיפה הישראלית להשתייך למערב. לקידמה. ה-תסביך של היהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד

דוגמה אחרונה בהחלט: יאיר לפיד. איך קורה שמיד כשהודיע על התמודדותו, אנשים רבים כל כך קופצים ומזדרזים להאמין שדווקא הפרזנטר של הבנק העשיר והגדול בישראל, שזה לא-כבר תחמן את המעבר (החלקי) שלו מעיתונות לפוליטיקה, ועשה בעצמו רווחים נאים בערוצים המסחריים – דווקא הוא יברר לישראלים "איפה הכסף". ואם לברר איפה הכסף, למה דווקא למעמד הביניים? מה, המעמדות הנמוכים לא נשדדים? התשובה היא שאנשים לא מבקשים להזדהות רק עם עמדותיו(?) של לפיד, אלא קודם כל עם זהותו, ועם מה שהוא מייצג: "מעמד הביניים" (גושדני, אשכנזי, חילוני). אכן, כישוריו, עמדותיו ושותפיו פחות רלוונטיים להם. הוא נאה, מערבי, רהוט, מצליח, מוכּר והכי חשוב – מצליח לרגש מן הדברים הכי בנאליים, שכולם מסכימים עליהם, בלי לדרוך על הדברים הכואבים. וזה, באמת, כמו שאמר טומי, הכי ישראלי שיש: רוצה גם וגם וגם וגם, לא מכריע בשום דבר, נמנע מעימותים ונרתע מ"קיצוניות", רק רוצה שיניחו לו להירדם בקונצנזוס. לפיד הוא "מאמי", וחשוב יותר, הוא לבן. הוא מבטא את השאיפה הישראלית להשתייך למערב (הנוצרי/חילוני/ליברלי). לקידמה. ה-תסביך של היהודים, אשכנזים ומזרחים כאחד.

לעומת כל אלה, תנועת ה-99% היא הישג חשוב, אבל חלקי למדי. רבים מזדהים עם המסרים, אבל לא מתרגמים את זה לפעולה פוליטית, בדיוק מפני שרוב הזמן אנשים לא רוצים להזדהות עם "כולם" (ובטח לא כשהכולם הוא ה-סטריאוטיפי של בני דור ההגמוניה הלבנה) אלא עם מישהו או משהו ספציפי יותר. אולי עם זהות עדתית, אולי עם כוחנות, אולי עם הצלחה, אולי עם כנות, אולי עם גיבור שיציל אותם מהדרעק. רק לא להיות כמו אלה, שאני "כל כך שונה מהם".

במחקר שערך מכון מחקר צרפתי מרכזי-שמאלי באחרונה, הוא המליץ לשמאל הצרפתי להחליף את הרטוריקה הנושנה של "מעמד הפועלים" ולהעדיף להדגיש מוקדי זהות אחרים, מפני שלנוכח המשבר הכלכלי, הימין הקיצוני הניאו-נאצי בצרפת מושך מאוד ממילא את מעמד הפועלים מבחינת זהות ודימויים של המנהיגים. אולי זה נכון גם לישראל, אולי דווקא להפך. מכל מקום, קמפיין שרוצה להצליח יצטרך לעבוד נכון עם סקרי עומק וקבוצות מיקוד, כדי ללמוד רגשות, זהות, הזדהות והתנהגות, ולאו דווקא להסתמך מעל הכול על שכנוע ועמדות.

פורסם במקביל בבלוג של אייל קליין – אמת מארץ ישראל

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

הערות:

[1] מעוז, לדוגמה, מזהה נכון את הכרסום המשמעותי במעמד ההגמוניה הישנה כגורם המרכזי של המחאה, אבל הוא מייחס את הכרסום הזה דווקא לתחרות בהשכלה הגבוהה וכניסת המכללות האקדמיות. אלא שמחקרים רבים מראים תמונה מורכבת ושונה לגבי קיבוע הפערים בזכות ועל-אף המכללות (וישנם גם הבדלי רמה משמעותיים).
[2] למרות שהמיעוט בהכנסות לעומת ההוצאות הוא, בין היתר, מה שהביא למשבר החובות הנוכחי של ארה"ב וחלק ממדינות אירופה.
[3] כלומר, אם גורעים את החרדים, את רבבות הפלסטינים מהשטחים שעובדים עבור הכלכלה הישראלית, ורבבות מהגרי העבודה והפליטים – שאינם נספרים.
[4] אמת, גם העיתוי של קיץ-בלי-חדשות, של פרסומים על יוקר המחיה, ושל מיתון כלכלי עמוק (שבישראל הוא די מוכחש, אבל מאוד מורגש) השפיעו.
[5] נזכיר שמאז שהשופט גרוניס דחה את העתירה להכיר בלאומיות "ישראלית" הערעור תקוע בבג"צ כבר כמה שנים. בינתיים זהות השופטים משתנה, ואותו הגרוניס כתב בפסיקתו השבוע על חוק האזרחות, שלבטל את החוק יהיה "התאבדות לאומית", כלומר אין לאומיות ישראלית, הערבים אינם חלק מהלאום בעיניו. הזהות היהודית מתחזקת על חשבון הזהות הישראלית, והדבר משפיע גם תחושת השייכות של הערבים בישראל.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אריאל

    לדעתי שלמה מעוז פוטר כי הוא פגע באחת הדוגמות המרכזיות של דת ההון – הוא הכניס את הפוליטיקה (עדתיות, חברה, צבע עור, מחאה חברתית) למערכת השיקולים. כבר שנים מפמפמים לציבור את השקר ששוק ההון הוא מעל הפוליטיקה הקטנה, שאסור לגעת בו בלי קשר למי נמצא בשלטון, שההון הוא לא פוליטי. בא שלמה מעוז ובהיבריס מוחלט שכח שאסור לעשות את ההקשר הזה.

    האם לדעתי יש פה עניין עדתי? יכול להיות, אני לא בטוח. הוא פוטר כי מעכשיו לא ניתן יהיה להתיחס אליו כנציג ההון נטו אלא גם למוצאו. אם הוא היה אשכנזי, (מה שעדיין נתפס כמצב הנורמלי) יכול להיות שזה היה עובר בלי רעש מיוחד.

  2. מתן קמינר

    הטכנוקרטית המשונה. מקבוצות מיקוד, סקרים, ספינים ופרלמנטים תבוא גאולתנו? בוא נראה קודם כמה המיתוג-מחדש של השמאל הצרפתי יילך להם. מה שצריך זאת עבודת עומק: בנייה של מוסדות קהילתיים לצד בנייה של כוח דואלי בעיריות, איגודי עובדים, קואופים וכו'. בסוף זה אולי יבוא לידי ביטוי בפרלמנט, ואולי הפרלמנט פשוט לא יהיה רלוונטי יותר. אין קיצורי דרך.

  3. אייל

    אין סתירה בין הדברים. (א-) איגוד עובדים תורם, אך לא בהכרח משנה לגמרי דפוסי התנהגות פוליטיים. ר' מדינות שבהן שיעור העובדים המאוגדים עצום (כמו צרפת ואנגליה) ועדיין הימין הקיצוני עולה. (ב-) עד שהעובדים יתאגדו, אם הם יתאגדו, ואם האיגודים יחצו קווי-זהות שונים, ייקח זמן, שבמהלכו ייתכן שתשלל זכותם עוד יותר. (ג-) השינויים הטכנולוגיים מציבים אתגר חדש והזדמנויות חדשות, ואפשר לנצלם. הצורך להשתמש בתובנה המדעית לגבי התנהגות פוליטית (והתנהגות בכלל) איננו שולל את הפעולות הפוליטיות האחרות, הוא רק מתמודד עם מה שכבר ידוע לנו לגבי התנהגות, ומציע שבמקום להתנגד לו, נעבוד ביחד איתו. אפשר למשל לחזק תחושות מסוימות שכבר קיימות לגבי תחושות ניצול וניכור, ולקשור אותן להתפתחויות פוליטיות.

  4. ف

    "הגמוניה תרבותית (של גברים, או לבנים וכו') לא מתבטלת עם סוציאליזם או ליברליזם, אלא היא מתארגנת ומארגנת את הסדר כך שהיא פחות או יותר נותרת ההגמוניה. סביר יותר להניח שהסוציאליזם או הליברליזם הספציפיים מתאפשרים גם הם רק בזכותה."

  5. אקסלנס

    שלמה מעוז טען שנאו-ליברליזם הוא הדרך היחידה למאבק בפער העדתי, והביא עצמו כדוגמא. פיטוריו המחישו כמה הוא טועה, וכמה כוחות השוק החופשי וה"מריטוקרטיה" שהם מבטיחים הם פאטה מורגנה. הוא פוטר לא בגלל שאמר משהו לא נכון, אלא מפני שהרגיז את בעל הבית, וזה בדרך כלל מוליך לפיטורים, לפחות במגזר הפרטי שלוח הרסן, שאותו מהלל מעוז.

  6. דניאל

    בגילדה של אנשי הפיננסים שעוברים ממשרדי האוצר ובנק ישראל למשרדי הטייקונים ואו לסוויטות המפוארות של מנכלי הבנקים ובתי ההשקעות וחוזר חלילה (להלן פוגל המשועממם) לא מוציאים שום כביסה מלוכלכת החוצה, בין אם היא כביסה לבנה ובין אם היא צבעונית, הדרך ארוכה ומפותלת ויש הרבה דירקטוריונים וועדות ותפקידים שצריך לתפוס ולאייש שיספקו פרנסה נוספת גם לפנסיונרים מסודרים היטב.

    מעוז פוטר משום שהוא דיבר – וזה לא משנה על מה הוא דיבר. הביטו סביב ותראו שאף אחד מכל המערכת הפיננסית לא מדבר מחוץ לקופסא – אם הם מדברים אז זה רק כמו אבי שמחון – בתוך הקופסא.

    כך לדוגמא:
    אף אחד לא ממש מספר על עלילותיהם של המפקחים על הבנקים בשמירת סיכוייהם להיות בעצמם מנכלים של בנקים……

    אף אחד מתוך המערכת לא השמיע קולו בימים אלו והציע תקופת צינון למשל בין תפקיד המפקח על הבנקים לתפקיד בבנק כלשהוא, אף אחד לא טרח לחשוב על הרעיון החתרני שתפקיד המפקח על הבנקים הוא תפקיד שלא ניתן לעבור ממנו לעולם לתפקיד בשוק הפרטי כי אולי תפקיד המפקח הוא לשמור שהבנקים ירויחו כמה שיותר כסף עבור בעלי המניות שלהם ולא לשמור על "מחיר כסף" ריאלי ולא נשכני לאזרחי ישראל.
    כשאין באמת ניגוד אינטרסים אין מה לדבר על צינון, הלא כך? על אחת כמה וכמה כשהאינטרסים הם בכלל אישיים ולא ציבוריים חלילה.

  7. ב.א.

    לכל מקצוע יש קוד התנהגות. מנהלים בשוק ההון שהולכים עם חליפות וחפתים וכו' יש קוד נימוס וקוד התבטאות שאינו תואם את הלהט של מעוז ואת דרך ההתבטאות שלו. אם כלכלן ראשי של בית השקעות לא מתבטא בקול שמכשיר כל חזיר להיות תרנגולת ועם סוג של "מכובדות" הוא משליך גם על הדימוי של מקום העבודה שלו. את זה שלמה מעוז היה צריך לדעת אחרי כל השנים האלה ואת זה הוא הפר. האם התוכן היה אמיתי ונכון? בודאי !! האם היה ראוי מהפוזיציה שלו לנקוט בדרך התבטאות כזאת ? זה ענין של סגנון. המעסיק שלו חשב שלא ושזה מזיק גם לו. הנפש נמשכת להתבטאות הזאת, ובכל זאת כשאין מראית עין הכל פרוץ והכל מותר וגם זה שיקול שהחברה צריכה לעשות