רוקד עם גבירים

יאיר לפיד יודע היטב להחניף לציבור על היותו מתון והגיוני, אבל מי שלא שייך ל"אנחנו" המדומיין שלו – חבל לו על הזמן. שושנה גבאי על האיש שלא ישנה את השיטה ורק יעשה קצת נו-נו-נו לכמה טייקונים
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

בקיץ האחרון יצאו הסטודנטים להפגין, ובעקבותיהם יצאו לרחובות מאות-אלפי אזרחי ישראל שהתרוששו בעשור האחרון. דרישות המפגינים התמקדו בתכנים של צדק חברתי, מדינת רווחה וזכויות חברתיות והם התעקשו שאין להם עניין להחליף את המנהיג הפוליטי, בנימין נתניהו, אלא את השיטה. החורף הגיע, המחאה נסוגה לאחור, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בכלל סורגים חלומות לאישיות הטלוויזיונית יאיר לפיד שתהפוך למושיענו הפוליטי ותוציא אותנו מהבוץ.

הסיבה העיקרית להתרוששות האזרחים בישראל ובעולם, צריך להזכיר, נובעת מכך שהפוליטיקה ניגפה מפני ההון. כלומר, כוח המיקוח של הפוליטיקאים מול אנשי ההון והתאגידים הבינלאומיים הידלדל עד כדי כך שהפוליטיקאים צריכים את אנשי ההון אך לא ההיפך – חדשות רעות אלה נאמרות על ידי אנשים שמבינים בכלכלה בארץ ובעולם, וביניהם גם כמה חתני פרס נובל. אם נזכור זאת, הרי שהצגתם של יאיר לפיד/ציפי לבני הנתמכים כמו נתניהו על ידי ההון הגדול, כאלטרנטיבה, מהווה נסיגה קשה לאחור בתודעה האזרחית בישראל.

יאיר לפיד הוא בנם של המדושנים והמקושרים של ישראל, וזאת כלל אינה בעיה. כבר היו כבר בהיסטוריה מנהיגים פוליטיים מוצלחים שהגיעו ממשפחות השייכות למעמד השולט. אלא שהאיש שהתמחה בכתיבת תעמולה תאגידית רכה לעם לא בא כלל לשנות את השיטה שהביאה אותנו עד הלום, אלא לבצר אותה ורק לעשות קצת נו-נו-נו לכמה טייקונים "חסרי בושה" שלא התנהגו יפה וגרמו לכשל שוק.

הפניה לטור הבחירות של לפיד ב"ידיעות אחרונות" בסופ"ש האחרון. מתמחה בפנייה קולעת לרגשות הציבור, הן בכתיבתו והן בהופעותיו בטלוויזיה

תופעת הפרסוניפיקציה בפוליטיקה שהצמיחה את לפיד פורחת במדינות כמו ארה"ב וישראל, ובמסגרתה הדיון הציבורי מוקדש לפטפוט אינסופי על תכונותיו ואישיותו של המועמד הפוליטי. כולם רוצים לשתות קפה עם לפיד ועם אשתו ליהיא, שלדעת הגולשים בפייסבוק יפה יותר משרה נתניהו, פחות חמוצה ממנה ומתאימה להיות הגברת הראשונה ממש כמו מישל אובמה.

ובינתיים, מתנהלות הכרעות כלכליות כבדות משקל, הקובעות את חיינו בחוסר שקיפות מאחורי גבינו. הגבירים בעיירה ממליצים בחום לפוליטיקאים כיצד לחלק את הכסף, משהו שממש חבל להטריד בו את מוחנו הפעוט, אבל אבוי לו לפוליטיקאי שימרה את פיהם של אלה האוחזים בעושר האומה – הוא פשוט יוחלף. זה יכול לקרות אפילו לנתניהו אם יחליף את עורו התאצ'ריסטי (בריטניה כפי שכתבתי במאמרי הקודם כאן, היא דוגמה לחולשת הפוליטיקה, כאשר אזרחיה בחרו את הלייבור וקיבלו במקום זאת הגדלה מסחררת של הפערים החברתיים).

לנגד עינינו אנחנו רואים בצער מה קרה לברק אובמה אחרי שהגיע רכוב על גלי התלהבות המוניים בארצות הברית כדי לשנות את הפוליטיקה. אובמה, אינטלקטואל שכתב ספרים מעניינים עם כושר נאום בלתי רגיל, הגיע עם רעיונות קצת יותר חתרניים מאלו של לפיד וניגף במהרה מפני שלטונם של האוליגרכים האמריקאים. מהמקום הנחות שבו ניצבת כיום הפוליטיקה מול ההון יש צורך באנשים המנוסים במאבקי כוח, למשל בסגנון של ננסי פלוסי, לשעבר יושבת ראש בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם הדמוקרטים. אילו היא היתה נשיאה ייתכן והיתה מצליחה יותר מאובמה, שלפני היבחרו עסק אך מעט בפוליטיקה, מבלי שטיפס במנגנון הפוליטי ומבלי שהכיר היטב את קבוצות הכוח המכוננות אותו.

לכן ברור כי התקוות שמתפקדי הפייסבוק תולים בלפיד שבקצה המנהרה, אינן יכולות להתגשם. המציאות מוכיחה כי אנשים שמקצועם אינו פוליטיקה אינם יכולים ממש להושיע. יש צורך במאבק יומיומי נדוש ומפרך כדי להשיג תוצאות, וכל הקריאות הילדותיות לפוליטיקאים בנוסח "מושחתים נמאסתם" והרצון להפקיע את הפוליטיקה מידם הן מאוד מסוכנות.

אם ניקח לדוגמה את ארצות צפון אירופה, שבאיחור אופנתי החלו מככבות כמודל האידיאלי למדינת רווחה בעיתונות הכלכלית בישראל, נגלה כי המחלוקות הפוליטיות בהן נסובות על אג'נדה. במדינות הנורדיות הללו העשייה הפוליטית היא עניין של מפלגות ופוליטיקאים מקצועיים שנראים מאוד אפורים, מנומסים ומשעממים. אין שם שום סלבריטי מהטלוויזיה שהולך לפוליטיקה וסוחף איתו המונים. האקשן הזה שמור לתוכניות בידור בלבד, כל אחד עובד במקצוע שלו.

אמנות אחזקת המרכז

במקום השיח הסולידרי על מצוקת כלל האזרחים ועל כינון מדינת רווחה שהיו דגלה של מחאת הקיץ, אנחנו נסוגים עם לפיד שוב למגזור של המחאה, כאשר הוא מדבר בשם ה"אנחנו" ומכוון למצוקת המעמד הבינוני בלבד. לפיד מתיימר לשמש כדובר מגזר זה ומשתמש באופן פרדוקסלי כמו כמה פובליציסטים, בהם בן דרור ימיני, בשמות כמו "הציבור הנורמטיבי", "הרוב הדומם", "המרכז"; בכינויים זחוחים אלה הוא בעצם מדיר את כל שאר האזרחים. שהרי בישראל, כולם ממש כמו לפיד או ימיני רוצים להצטופף באמצע. אף אחד לא רוצה לשמש בתפקיד ה"אחר" ו"הקיצוני".

אפשר להיכנס לעמוד הפייסבוק של לפיד ולראות מה קורה כאשר מפגן האהבה הנרקיסיסטי למושיעם של תומכי ה"רוב הדומם", הופך מיד לזעם והסתה נגד כל אלה שאינם "אנחנו", אלה השונים מאיתנו

אפשר להיכנס לעמוד הפייסבוק של לפיד ולראות מה קורה כאשר מפגן האהבה הנרקיסיסטי למושיעם של תומכי ה"רוב הדומם", הופך מיד לזעם והסתה נגד כל אלה שאינם "אנחנו", אלה השונים מאיתנו. מי שמתיימר להיות איש אמצע אמור לגלות אחריות ולפשר בין הקבוצות משני צדדיו – לא לשבת באמצע כדי להתקיף את הימין והשמאל כדי להראות כאדם מאוזן.

ההתנחמדות וההתחנפות של לפיד לאורך כל הקריירה שלו, מעידים כי בניגוד לדמות התקשורתית החביבה שלו הוא בעצם אדם חזק ומניפולטיבי. לפיד יודע למשל כי כדי למצוא חן בעיני הקהל אסור להיות רטוריקן מתלהם, וכדי לרכוב על המיינסטרים חשוב ללטף את האגו הלאומי ולהחניף לציבור על היותו מתון והגיוני; ואכן יש להודות, מילים אלו מלהיבות ציבור רחב ומנפחות את חשבון הבנק של לפיד. אבל אז הוא יורה ממש כאביו על "קבוצות אינטרסים סחטניות, חסרות בושה, חלקן אפילו לא ציוניות, שעושות שימוש לרעה בשיטת המשטר העקומה שלנו כדי לשדוד את כספו של המעמד הבינוני" (מתוך טורו האחרון ב-7 ימים).

כאילו לקבוצות המודרות באוכלוסייה כמו החרדים, הערבים והעניים של ש"ס לא מגיע יצוג ותקציב במדינה דמוקרטית ראויה, כאילו האוליגרכים השודדים תיכף נורא ייבהלו ויפסיקו לסחוט אותנו אם רק ישנו את שיטת הבחירות בישראל. כאילו שהם בכלל מעמידים את עצמם לבחירות בקלפי.

כלכלת הסלבריטי

למרות שהפוליטיקה כבר ניטלה מהאזרחים במהלך הניאו-ליברלי ועברה לשולחן הגבירים, בישראל עדיין מחלחל בציבוריות בעוצמה חוסר הלגיטימיות של ההכרעה הפוליטית של 1977. מוצאים אותה במצביעי ציפי לבני, במרצ, במפלגת העבודה, באנשי שינוי לשעבר, בכתביו של לפיד ג'וניור ובמעריציו היושבים בעמוד הפייסבוק שלו. אין יום בו לא ננזפים המזרחים המצביעים לליכוד על ידי העיתונות, ועל ידי טוקבקים מחנכים, כאילו הם המון מוסת שרק עכשיו חזר סמוק לחיים מהנאום של בגין ואינו מבין שום דבר מהחיים שלו. כאילו שהמערך והשתלשלויותיה עד ימינו אלה אינה ניאו-ליברלית קיצונית כמו נתניהו וכאילו שאין לה יד במפעלי ההתנחלויות, ממש כמו לליכוד.

לפחות במרכז הליכוד יש לפעילים מזרחים אשליה של שוויון, שם עוד מחזרים אחריהם עם אס.אמ.אסים לבוא להרמת כוסית עם הפוליטיקאים. העיוורון הצדקני והפרימיטיבי הזה חודר לכל מקום. "שרק לא ינשק זקנים של רבנים", המליץ ללפיד שדרן הרדיו ירון דקל, שלא יכול היה להתאפק בשבוע שעבר (הערצת הג'ל של לפיד היא כמובן מאוד בסדר כי יש לה סממנים מערביים).

אדם המתפרנס היטב מכלכלת הסלבריטי. צילום: cc-by-gywst

ללפיד כמו להרבה אנשי ציבור יש רעיון כי אם רק החרדים ייכנסו למעגל הישראליות על ידי עבודה ולימודי הליבה בבתי הספר, כי אז הם ימתנו כמה מרעיונותיהם החשוכים. בפועל מה שקורה הוא שכשהחרדים ישבו בפינתם לפני חמישים שנה היה עוד אפשר לטייל אפילו במאה שערים, ודווקא כעת הם משתלבים בזרם המרכזי, עובדים והולכים לצבא ומכניסים את תפיסותיהם האתנוצנטריסטיות לזרם המרכזי ומחרדים את הדתיים הלאומיים.

כל מפעלותיו של לפיד מעידים שהוא חלק מהמנגנון התאגידי למרות שהוא בטח לא רואה כך את עצמו. והכוונה אינה כלל לדברים טריוויאלים כמו סיגרים, ויסקי או מכונית יקרה אלא היותו אדם המתפרנס היטב מכלכלת הסלבריטי: זאת הכלכלה שבה אנשים מפורסמים מקבלים הון תועפות לא בשל מקצועם (יש כאלה שגם אין להם), אלא מעצם היותם מפורסמים, מעשיית יחסי ציבור ומפרסומם של מוצרים ומוסדות בארצות הברית אנשים אלו נחשבים לחלק בלתי נפרד מהשיטה שהפכה אחוזון קטן באוכלוסייה למגה עשירים. יתר על כן לפיד לא פרסם נעליים או אבקת כביסה אלא בנק. להזכירכם כי מוסדות רבי עוצמה אלו נמצאים במוקד המחאה האזרחית כעת בארץ ובעולם.

אבל הדבר העיקרי הוא מומחיותו של לפיד בפנייה קולעת לרגשות הציבור, הן בכתיבתו והן בהופעותיו בטלוויזיה. אם מקריאים טקסטים של לפיד בטקסים צבאיים סימן שהוא מומחה גדול למנטליות ישראלית. נכון, זאת גם מומחיות של פרסומאים, תועמלנים ואנשי יחסי ציבור, אבל האחרונים הם תמיד מאחורי הקלעים ואין להם כלל את הכריזמה הטלוויזיונית של לפיד. השילוב בין שתי תכונות יקרות ערך אלו עושה את לפיד לאדם מחוזר מאוד אצל העשירים: החל מקונצרן "ידיעות אחרונות", ערוץ 2 ועד טייקונים בענפים אחרים. כולם עומדים עכשיו בתור בפנים צוהלות כדי לתרום למסע הבחירות שלו. אחרי החדשות הלא סימפטיות של מחאת הקיץ, גם להם מגיע קצת נחת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חנה קים

    אין, פשוט אין עליה. אני רוצה עוד, ועוד.

  2. זווית חדה

    כמה שזה קל לבקר, כל מי שיש לו הבנה מינימלית יודע.
    כמה קל להצביע על בעיות – גם זה כל מי שיש בו טיפת תבונה יודע.
    אבל כאשר מצביעים על חולשות ומסיימים בכך, מה החוכמה בזאת?
    נכון, התאגידים הם אלו ששולטים היום בעולם, לא רק בארץ. הם החלאות הגדולות של העולם העכשווי. אז בגלל כך את מציעה לשמר את השלטון הנוכחי, קרי, הימין והימין הקיצוני פלוס החרדים, בשלטון?
    זו הצעתך?
    כי הרי כל שלטון יהיה כפוף על פי דברייך לאותם אלי הון נבזיים.
    באם זה כך, באמת לשם מה בכלל שתהיה כנסת? בית משפט (עליון ולא עליון), ממשלה?
    ייחסך המון כאב וכסף ברגע שניתן את הממשל הגלוי בידי אותם מחזיקי המדינה בצאוורה ובנכסיה ושכל אחד יסתפק במה שהאלים מותירים לו.
    אך היות שאף פעם לא הכל נמצא תחת תקרה אחת, למרות המליארדים והתאגידים וכל מה שרק תרצי, יש כנראה עוד מספר נושאים ששינוי בממשל עשוי (או עלול, תלוי בגישה), להביא.
    כמו לדוגמה: החזרת השליטה של החרדים בכל כך הרבה נושאים במדינה למימדים הנכונים, קרי, רק בתחומם שלהם ולא על ולגבי מי שאינו רוצה בכך.
    חלוקה נכונה יותר של כספי המיסים (אפילו אין הם נגבים נכון ועל פי היכולת), לנושאים שאמורים להיות לטובת הכל כמו: חינוך, כמו שהיה כאן פעם, חלוקה נכונה יותר של שירות צבאי, כמו שהיה כאן פעם (ברור שיש כאן קוצים, אבל פעם כל העם היה צבא, היום כל הצבא הוא בקושי חלק מהעם), תרבות על רמה קצת מעבר למה ש"שוב" מנווט כספים של ההמון הנסער לכיסי אותם בעלי המאה, מתן אפשרות צודקת יותר לצעירים וללא צעירים לרכוש דירות, לא על פי מי שיושב במשרדי הממשלה ומנתב הכל למצביעיו, ואני יכולה להמשיך לתת עוד הרבה הצעות שאף אחת מהן לא אמורה לפגוע בשלטון הנוראי של בעלי ההון.
    יש רק לקחת משהו בחשבון, גברתי. ההיסטוריה מליאה ברגעים של הגעה לפרשת דרכים שבהם למי שאין, נגמרת הסבלנות.
    התוצאה ידועה לכל מי שלומד לימודי ליבה.
    נראה לי שרצוי לשנות דברים לפני שזה יגיע. לטובת כל הצדדים.

  3. טלי

    הכל נכון אבל יש כאלה שתומכים בלפיד ונימוקיהם קצת יותר מתוחכמים משל אלה שמביטים בו בעני עגל מעריצות ומלאות תקווה, נכון שאובמה לא עמד בהבטחותיו, לא הביא את השינוי המיוחל, ויצא שקרן ואף בוגד אבל אם היו מחזירים אותך בזמן לבחירות בין מקיין לאובמה בתור אזרח אמריקאי מה היית עושה? בוחרת במקיין? כן אפשר להצביע על עצירה מסוימת בהתדרדרות הכלכלית למשל בתחום האבטלה בארה"ב בתקופת אובמה ולכי תדעי לאיזה מצב גרוע ארה"ב הייתה מתדרדרת ברשות מקיין.
    יש התומכים בלפיד כי הם היו רוצים לראות את "גוש השמאל" ציפי לבני, יחימוביץ ולפיד מנצחים את גוש הימין- הליכוד, ליברמן , ש"ס וכו' ואת לא צריכה להסביר לי למה לבני ויחימוביץ ולפיד הם משת"פים ניאו ליברלים וכל רפש שתספרי לי עליהם אני מכירה. אבל באמת, מה יותר גרוע? מה יותר הרסני? ביבי או יחימוביץ? ליברמן או לפיד? האם את לא מפחדת לראות את המצב מתדדר עוד יותר? לא נראה לי שאת לוקחת בחשבון כמה מטומטמים אנחנו הישראלים

  4. סמי.כ

    בכל פעם שאני קורא את שוש גבאי, יוסי דהאן, איציק ספורטא ודומיהם אני תוהה למה הם לא לוקחים חלק בהנהגה לקידום המודל השוודי. אבל מומחים יודעים לומר שחסרה כאן סולידריות חברתית כדי שהמנגנון השוודי יעבוד גם אצלנו. כאן כללי הג'ונגל האמריקאי עובדים כיאה לארץ מהגרים.כל אחד עושה לביתו וערבות הדדית ממנו והלאה

  5. נתן.

    אין שום התרוששות של אזרחים. או אם לצטט את הגיבור המזרחי החדש שלמה("הפנתר השחור") מעוז – הכותבת היא בסך הכל בכינית שלא מצליחה להתמודד עם העליה המצוינת מרוסיה ועם בוגרי המכללות…

  6. לפיד השחור #2 אחרי טומי אביו

    אז הבן של טומי החליט שהציונות היא "התנועה הלאומית הצודקת ביותר ב-200 השנים האחרונות" והוא מציע לשפר את החינוך הציוני "ע"י הפרטת מערכת ההשכלה בישראל"… שהביאה להידרדרותו.

    כותב גוטווין: הישראליות הבורגנית שאותה מבטא יאיר לפיד התפתחה כמענה לצרכים האידיאולוגיים של משטר ההפרטה. דמותו של לפיד, כנושא הבשורה, הלכה ונבנתה ככל שגדלה הסתירה בין ההבטחות שנשא אתו משטר ההפרטה לבין הפרתן של אותן הבטחות כאשר משטר ההפרטה מומש בפועל.
    לדעתו של 'הלפיד הממאיר' השתתפותו בפרסומת לבנק הפועלים אינה סותרת את האתיקה העיתונאית… והסברו: "מעולם לא ראיינתי אף בנקאי"… כך לפיד מקבע את משטר ההפרטה כמצב טבעי נטול חלופות ומטפח את האשליה שאי-השוויון ניתן לפתרון במסגרתו.
    "שתיקתו של לפיד ביחס לגורמי אי-השוויון הולמת את אמונתו ב"עקרון היד הנעלמה" המסדיר את חיי החברה. הוא מאמץ את התעתוע הניאו-ליברלי המציג את "השוק החופשי" כשיטה הכלכלית המתפקדת היחידה, מגחיך את הציפייה ל"מבוגר אחראי" כשריד מן התקופה שבה היתה ישראל "מדינה סוציאליסטית" – וכך מבטל את מדינת הרווחה כחלופה לשוק החופשי – וקורא לקחת את האחריות "בעצמנו". מימושה של אחריות זו, לשיטתו, היא גירסה לא-טייקונית של השוק החופשי – המזכירה את זו של נתניהו – ומבססת את משטר ההפרטה".
    http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1619719

  7. אזרח כאן ושם

    הוא בכמות הכסף שלפיד משקיע במסע הבחירות שלו.

  8. גילה

    מדוע אינך כותבת יותר?

  9. ב.י

    אני מסכים איתך לגבי יאיר לפיד, האיש מעולם לא היה מעמד ביניים. הוא נולד עם כפית זהב בפה וחי ברובד העליון של האוכלוסיה הישראלית. הוא מעולם לא נדרש לקבל החלטות בשום תחום. אני מסכים שפוליטיקה היא מקצוע ופוליטיקאי צריך לגדול בתוך המערכת והמפלגה, ולהכיר אותה. כל האמירות השטחיות לגבי נתניהו והליכוד וחיבורם לטייקונים הוא מוטעה. הטייקונים צמחו וגדלו תחת החממה של מפלגת העבודה. מי שנלחם בטייקונים , הוריד את מחירי הסלולר והגדיל את התמלוגים לשישים אחוז הוא נתניהו בראש הליכוד . העובדה היא שבתקופתו הטייקונים התרוששו וקרסו. לדוג': נוחי , לבייב , אילן בן דב .