אין מקום טוב למחות בו מארץ האבות?

תנועות הפועלים שהחלו במאה ה-19 יצרו תנועות עובדים שהשפעתן על המערכת הפוליטית ניכרת עד היום. המהפכות החברתיות של העידן התעשייתי היו מבוססות על אינטרסים כלכליים ומכוונות לשחרור מניצול כלכלי, וניזונו מהתיאוריה המרכסיסטית בדבר מלחמת מעמדות. במדינות ה"עולם הראשון" הן הביאו לעלייתן של מפלגות עובדים, כינונן של ממשלות סוציאל-דמוקרטיות והשתתה של מדינות רווחה. שנות השישים והמהפכות שהן הובילו במדינות ה"מתפתחות" – התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, התנועה הפמיניסטית ("הגל השני"), תנועות שלום והתנגדות לחימוש, התנועה הסביבתית, והתנועה הלהט"בית – אופיינו במה שסוציולוגים מכנים "ערכים פוסט-מטריאלים".

לפי תיאוריה זו, הבייבי בומרז שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה במדינות העשירות נהנו כבר מרווחה כלכלית, ביטחון תעסוקתי, רמות השכלה גבוהות ומדדים נוספים ברמות גבוהות דיין, שהם לא נאלצו לדאוג לתשתית הקיום הגשמית (מטריאלית), ויכלו לדאוג לנושאים של איכות חיים וסגנון חיים (עם זאת, חשוב לציין, שרבות מהתנועות כן שילבו ביקורת כלכלית במשנתן). העשורים האחרונים, במיוחד מאז כינונו והתפשטותו של הניאו-ליברליזם, ראו את חזרתה של הכלכלה למוקד המחאות. אלה פרצו ביתר שאת במדינות ה"מתפתחות" כבר לפני כעשור, כתגובת נגד למדיניות שאילצה כלכלות שלמות לעבור "שינויים מבניים", וכך קיבלנו את המהומות בדרום אמריקה (בוליביה, ארגנטינה ועוד), מחאה כלכלית-חברתית-סביבתית בהודו (תנועת חבל הנרמאדה, למשל) וכיו"ב.

ה"מערב", ברובו, נשאר שבע. סיאטל וההפגנות נגד מוסדות הכלכלה העולמיים נשארו תופעות שבשוליים, וההשפעה שלהן על המיינסטרים היתה מוגבלת בעיקר לסוגיות של זכויות עובדים בכלכלות מתפתחות המייצאות סחורות ושירותים לכלכלות מבוססות-ייבוא. ואז הגיע המשבר הכלכלי, ושנתיים מאוחר יותר הוא זלג לציבורים רחבים מספיק כדי לעורר את הרחובות מאוקלנד ועד טוקיו (יפן וארה"ב הן שתיים מהמדינות שנמדדה בהם בעבר רמה גבוהה של ערכים פוסט-מטריאליים).

לתנועות החברתיות הקלאסיות של העידן התעשייתי היה תוצא אינטלקטואלי מובהק (ביסוסם של מדעי החברה, פיתוחן של תיאוריות מרכסיסטיות, סוציאל-דמוקרטיה, ליברליזם), וגם מהפכות שנות השישים הביאו לתחייה רעיונית: ניאו-מרקסיזם, תיאוריות פמיניסטיות ולידתו של מושג המגדר, פוסטמודרנה ופוסט-קולוניאליזם, והבום במדעי הסביבה, אם למנות את העיקריים שבהם. האם ההתעוררות הנוכחית אכן תגיע לידי "מהפכה"? לדעתי זה יקרה רק אם נצליח לחולל מהפכה באופני החשיבה הפוליטיים, החברתיים, והאקדמאיים. במציאות שבה לא זו בלבד שמוגבלות הנוכחות במרחב הציבורי ויכולת הפעולה, אלא שאף יש יותר ויותר סנקציות על השיח, ברור יותר מאי-פעם ששינוי חברתי עמוק מחייב גם שינוי אפיסטמי, כלומר: שינוי באופן הידיעה, שינוי באופן החשיבה על דברים ובתיאורם, שינוי בדרכי הבנת המציאות.

אבל בשביל לעשות זאת בהצלחה חובה עלינו להתחבר לתהליכים העולמיים, להיזון מהם ולהזין אותם. בעולם כולו מנסים לחשוב על חלופות לאור דעיכת מדינת הרווחה, ובינתיים ישראל, כמו בשיר של הדג נחש, "רחוקה אלף שנות אור מחו"ל" (ממנו לקוחה גם הכותרת). כך, למשל, כתבה לי יעל לרר, עורכת הוצאת אנדלוס, כי היה רק ביקוש מועט ל"דוקטורינת ההלם" של נעמי קליין בעברית. וכאשר מדברים כיום בעולם על תנועת Occupy wall street, על ויסקונסין, ועל האינדיגנדוס, כמעט שלא מזכירים יותר את תל אביב. הבידוד האינטלקטואלי מוביל לחשיבה קרתנית. נדמה לנו שהבעיות הן רק שלנו. אנחנו מחפשות קוסמיים מקומיים (מי אמר זליכה ולא קיבל) ומתנתקות מקהילות שלמות וחכמות שעובדות ביחד על פתרונות, ברמות עולמיות ומקומיות.

ובנימה זו אסיים בקריאה לפעולה: אני מחפשת בית לתרגום והוצאה לאור של כתבים עכשוויים על אלטרנטיבות חברתיות-כלכליות. מי מעוניינת?

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט