• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אנחנו במירוץ שליחים

זה לא הזמן להתייאש, לשקוע בציניות ולהכות על חטא – בטח לא של אחרים // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
עפרי אילני

הבון-טון העכשווי הוא לשאול איפה טעינו. כלומר איפה "הם" טעו, או איפה דפני ליף טעתה. התפרצותה של המחאה החברתית בקיץ היכתה בהלם את התיאורטיקנים המקצועיים של השמאל הרדיקלי, שמפעל חייהם הוא להוכיח שהחברה הישראלית אבודה, ושרק האג תושיענו. היא הדהימה גם את האקטיביסטים המשופשפים, שהתרגלו להפגין במחיצת שלושה וחצי בני אדם, כולם חבריהם הקרובים בשורות המשפחה הלוחמת של השמאל הרדיקלי. כל עוד ההמונים שטפו את הרחובות, הם שתקו או נענו בריפיון. אבל עכשיו, כשתנועת המחאה במשבר, זו הזדמנות טובה מבחינתם לזהות כל מיני חטאים קדומים, שלטענתם גזרו את גורלה של המחאה: לא היה צריך לעשות את זה ברוטשילד; לא היה צריך להסכים שישירו את התקווה; לא היה צריך להרשות למרזל; לא דיברו מספיק על הכיבוש; לא היתה מספיק אלימות; לא היה צריך לפרק את האוהלים; היינו צריכים להיות כמו Occupy Wall Street.

גאוני, ממש גאוני. אפשר היה באמת להשתכנע שכמה החלטות נבונות או אמיצות יותר של הנהגת המחאה היו עשויות לשנות את התמונה, ולהתניע גל מהפכני שימריד את כל נידחי החברה הישראלית נגד המשטר. אפשר להאמין שאילולא צמחה המחאה מהמעמד הבינוני הישראלי המושמץ, הכול היה אחרת.

למרבה המזל, יש לנו למה להשוות. המחאה בישראל היא בסך הכול ביטוי מקומי של מגמה עולמית, שיש לה מקבילות בעשרות מדינות ברחבי העולם. אך למרות שהמחאות במדינות השונות קשורות זו לזו, בכל אחת מהמדינות האלה צמחה המחאה מתוך תנאים והקשרים שונים. בכל מקום היא לבשה אופי מעט שונה, ובכל מקום קיבלו אנשיה החלטות אחרות.

והנה, אפשר כעת לומר שבאף מדינה מערבית, תנועת המחאה לא השיגה ממש "הישגים". בספרד, למשל, צמחה לכאורה תנועה נחושה ונואשת הרבה יותר מזו שברוטשילד – ובכל זאת בבחירות שהתקיימו בנובמבר נחל השמאל תבוסה מוחצת. בארה"ב, תנועת ה-Occupy תוארה בשיאה כהתפתחות הפוליטית החשובה ביותר מאז שנות ה-60. אבל חודשיים אחרי לא נשאר ממנה הרבה, והיא עשויה דווקא לתרום לחזרת הרפובליקנים לשלטון. בלונדון עדיין לא פירקו את האוהלים, אבל מה שנשאר כרגע זה בדיוק זה – כמה אוהלים ליד קתדרלת סנט פול. וכך גם במקומות אחרים.

בהיעדר ההישגים המוחשיים של מחאת רוטשילד, ובעובדה שגוש הימין רק התחזק, עוד אפשר להאשים את דפני ליף. אבל בטח אי אפשר להאשים אותה בהיעדר ההישגים של תנועת המחאה העולמית. ההקשר הגלובלי מלמד אותנו שאנו מתמודדים מול מציאות מסובכת באמת. It's a tough world. למדנו שמיליארדים רוצים בשינוי, לאף אחד, בשום מקום בעולם אין ממש רעיון מה הצעדים שיש לנקוט כדי לשבור את האזיקים שהניח הקפיטליזם על ידינו.

מה שכן אפשר לומר הוא שעובדים על זה. כל מי שמרגיש מחויב לתנועת המחאה משתתף בגופו ובנפשו בניסיון להיענות לאתגרים ולזהות את נקודות החולשה של המערכת ההגמונית. אבל זה לא הזמן להתייאש, לשקוע בציניות ולהכות על חטא – בטח לא על חטאים של אחרים.

It's a tough world

ומה שעוד אפשר לומר שהלפיד לא כבה. הו לא. לגמרי לא. תנועת המחאה העולמית מפתיעה ומכה כל פעם במקום חדש. מי היה מאמין לפני חודשיים שההתפרצות הבאה של המחאה תתרחש ברוסיה – מדינה שנחשבה לאב-טיפוס של הסמכותנות הקפיטליסטית החדשה? והנה, צעירי מוסקווה ראו גם הם את הכיכרות בקהיר, בצ'ילה ובתל אביב, וגם בלבם ניצתה אש המרד. ושוב, בינתיים נראה שהשלטון מכבה את האש הזאת בכיבוי צופי. ובכל זאת, כל התלקחות מציתה התלקחויות נוספות. וכשבמקום אחד מתעייפים או מובסים, במקום אחר ממשיכים לשאת את הלפיד. מערכת הכלכלה הגלובלית היא אחת, וברור כעת שאם יהיה שינוי, הוא יכול לקרות רק במקומות רבים בעולם במקביל. כמו במירוץ שליחים, תנועות המחאה במדינות השונות נושאות באחריות לא רק כלפי עצמן, אלא כלפי שימורה וחיזוקה של תנועת המחאה העולמית. מעבר לאוקיאנוס ולשרשרות ההרים, אנו משקיפים בתקווה אל ההתפרצויות הבאות ויודעים שאנחנו חלק מהן.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

כנראה שיעניין אותך גם: