• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אנחנו במירוץ שליחים

זה לא הזמן להתייאש, לשקוע בציניות ולהכות על חטא – בטח לא של אחרים // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
עפרי אילני

הבון-טון העכשווי הוא לשאול איפה טעינו. כלומר איפה "הם" טעו, או איפה דפני ליף טעתה. התפרצותה של המחאה החברתית בקיץ היכתה בהלם את התיאורטיקנים המקצועיים של השמאל הרדיקלי, שמפעל חייהם הוא להוכיח שהחברה הישראלית אבודה, ושרק האג תושיענו. היא הדהימה גם את האקטיביסטים המשופשפים, שהתרגלו להפגין במחיצת שלושה וחצי בני אדם, כולם חבריהם הקרובים בשורות המשפחה הלוחמת של השמאל הרדיקלי. כל עוד ההמונים שטפו את הרחובות, הם שתקו או נענו בריפיון. אבל עכשיו, כשתנועת המחאה במשבר, זו הזדמנות טובה מבחינתם לזהות כל מיני חטאים קדומים, שלטענתם גזרו את גורלה של המחאה: לא היה צריך לעשות את זה ברוטשילד; לא היה צריך להסכים שישירו את התקווה; לא היה צריך להרשות למרזל; לא דיברו מספיק על הכיבוש; לא היתה מספיק אלימות; לא היה צריך לפרק את האוהלים; היינו צריכים להיות כמו Occupy Wall Street.

גאוני, ממש גאוני. אפשר היה באמת להשתכנע שכמה החלטות נבונות או אמיצות יותר של הנהגת המחאה היו עשויות לשנות את התמונה, ולהתניע גל מהפכני שימריד את כל נידחי החברה הישראלית נגד המשטר. אפשר להאמין שאילולא צמחה המחאה מהמעמד הבינוני הישראלי המושמץ, הכול היה אחרת.

למרבה המזל, יש לנו למה להשוות. המחאה בישראל היא בסך הכול ביטוי מקומי של מגמה עולמית, שיש לה מקבילות בעשרות מדינות ברחבי העולם. אך למרות שהמחאות במדינות השונות קשורות זו לזו, בכל אחת מהמדינות האלה צמחה המחאה מתוך תנאים והקשרים שונים. בכל מקום היא לבשה אופי מעט שונה, ובכל מקום קיבלו אנשיה החלטות אחרות.

והנה, אפשר כעת לומר שבאף מדינה מערבית, תנועת המחאה לא השיגה ממש "הישגים". בספרד, למשל, צמחה לכאורה תנועה נחושה ונואשת הרבה יותר מזו שברוטשילד – ובכל זאת בבחירות שהתקיימו בנובמבר נחל השמאל תבוסה מוחצת. בארה"ב, תנועת ה-Occupy תוארה בשיאה כהתפתחות הפוליטית החשובה ביותר מאז שנות ה-60. אבל חודשיים אחרי לא נשאר ממנה הרבה, והיא עשויה דווקא לתרום לחזרת הרפובליקנים לשלטון. בלונדון עדיין לא פירקו את האוהלים, אבל מה שנשאר כרגע זה בדיוק זה – כמה אוהלים ליד קתדרלת סנט פול. וכך גם במקומות אחרים.

בהיעדר ההישגים המוחשיים של מחאת רוטשילד, ובעובדה שגוש הימין רק התחזק, עוד אפשר להאשים את דפני ליף. אבל בטח אי אפשר להאשים אותה בהיעדר ההישגים של תנועת המחאה העולמית. ההקשר הגלובלי מלמד אותנו שאנו מתמודדים מול מציאות מסובכת באמת. It's a tough world. למדנו שמיליארדים רוצים בשינוי, לאף אחד, בשום מקום בעולם אין ממש רעיון מה הצעדים שיש לנקוט כדי לשבור את האזיקים שהניח הקפיטליזם על ידינו.

מה שכן אפשר לומר הוא שעובדים על זה. כל מי שמרגיש מחויב לתנועת המחאה משתתף בגופו ובנפשו בניסיון להיענות לאתגרים ולזהות את נקודות החולשה של המערכת ההגמונית. אבל זה לא הזמן להתייאש, לשקוע בציניות ולהכות על חטא – בטח לא על חטאים של אחרים.

It's a tough world

ומה שעוד אפשר לומר שהלפיד לא כבה. הו לא. לגמרי לא. תנועת המחאה העולמית מפתיעה ומכה כל פעם במקום חדש. מי היה מאמין לפני חודשיים שההתפרצות הבאה של המחאה תתרחש ברוסיה – מדינה שנחשבה לאב-טיפוס של הסמכותנות הקפיטליסטית החדשה? והנה, צעירי מוסקווה ראו גם הם את הכיכרות בקהיר, בצ'ילה ובתל אביב, וגם בלבם ניצתה אש המרד. ושוב, בינתיים נראה שהשלטון מכבה את האש הזאת בכיבוי צופי. ובכל זאת, כל התלקחות מציתה התלקחויות נוספות. וכשבמקום אחד מתעייפים או מובסים, במקום אחר ממשיכים לשאת את הלפיד. מערכת הכלכלה הגלובלית היא אחת, וברור כעת שאם יהיה שינוי, הוא יכול לקרות רק במקומות רבים בעולם במקביל. כמו במירוץ שליחים, תנועות המחאה במדינות השונות נושאות באחריות לא רק כלפי עצמן, אלא כלפי שימורה וחיזוקה של תנועת המחאה העולמית. מעבר לאוקיאנוס ולשרשרות ההרים, אנו משקיפים בתקווה אל ההתפרצויות הבאות ויודעים שאנחנו חלק מהן.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לעפרי אילני הטועה ומטעה

    מאז מרקס ואנגלס הקפיטליזם השתכלל, ויש לו גם נשק חדש, טמבלויזיה מרדימת ציבור, ועתונות טבלואידית. האויב אינו -כטענת אלוני- "התיאורטיקנים המקצועיים של השמאל הרדיקלי", אלא הכוחות שעשו הכל כדי לעזור לרון חולדאי ונהנתניהו לחסל את המחאה, שאילו הצליחה היתה עלולה להביא חו"ח לשלום ולצדק חברתי.
    "הכל היה אחרת" אילו אנשי האוהלים דחו את גישושי הימין (ולא רק את מרזל) והיו יותר נחושים, ואילו התמיכה הציבורית בהם היתה חזקה יותר, וגם אילו שלי ירחלימוביץ היתה תומכת בהם ולא בחולדאי.

    אלה הנתונים שעזרו להביס את המחאה שע"פ טענת אילני "היא בסך הכול ביטוי מקומי של מגמה עולמית". גם בכך הוא טועה. המחאה, שהחלה בת"א, לא היתה סניף מקומי של מחאה עולמית. היא לא הונהגה על-יד איזהשהו 'קומינטרן'. וגוש הימין לא התחזק כתוצאה מהמחאה, אלא כתוצאה מהתאהבות רוב הציבור 'היהודי' בנדל"ן הפלסטיני הגזול. גם בגידת אובמה בנאום קהיר שלו והפיכתו לאובמיהו לא עזרה. האם נלמד מהשגיאות ונתאם עמדות כדי להביס את ההון-שלטון-עיתון כאן ושם? כי יש קשר בין מי שמסרב לשלום ולצדק החברתי בארה"ב לבין שליחיו כאן. דויד עיברי הוא הקומפרדור של "בויאינג", ודן חלוץ של BMW… ושל מי נהנתניהו, חולדאי וברק?

  2. דרור בל"ד

    איריס חפץ: "אני רואה שנגעתי לאנשים באייקון ואני מניחה שנגעתי להם בסמל לתקווה ושינוי ושלמות".

    אודה ולא אבוש. גם אני נשביתי בקסמיה של דפני ליף. גם באלה של סתיו שפיר. שלילת השיח הציוני באמצעות תשובה מקורית לקבעון המחשבתי הציוני – מדוע לא שירתת בצבא הציוני, התעלמות אלגנטית מהדרישה של חברת הפרלמנט הציוני ומבט המבטא את היחס הראוי לאלה היושבים בפרלמנט הציוני – קריאה לגברת בשמה, נחקקו לעד בספר תולדות ההתנגדות.

    ליף ושפיר, וראוי לציון גם יגאל רמב"ם, לא התכוונו להיות מושיעי העם, לא התכוונו להנהיג מהפכה, לעמוד בכיכר מול מאות אלפי בני אדם. זה מה שיצא. הפיכתה של דפני ליף לאייקון, לסמל לתקווה ולשינוי, היא כמיהה כמעט מיסטית למושיע כלשהו. (אנשים אחרים בחרו ביאיר לפיד). התקוות האדירות המובעות במאמר זה, כמו גם במאמרו של חגי מטר, ייתכן ויתממשו אך ייתכן גם שלא. כשקוראים את מאמרו של מרזוק אל חלבי – המפליא לתאר את המציאות נכוחה – מתגנבת עמוק בלב אמירה נושנה הגורסת כי לא את דפני ליף צריך להחליף אלא את העם – זה הדורש צדק חברתי – את העם צריך להחליף.

    היות וזה לא יקרה, כשקוראים בשנית את מאמרו של אל חלבי, מתגנבת גם התחושה כי מאמרו של עופרי אילני דומה במקצת לתקוותיהם של אלה המפסידים עוד ועוד בבורסה, והנה, הנה הנה, עכשיו, ממש עכשיו, המנייה מתחילה לעלות. הקיצור, אפשר לקבוע stop loss חדש.

    בזמן שהפגנתם ודרשתם וצעקתם ואפילו לעגתם למפעל חייהם של אלה שמוכיחים שהחברה הישראלית אבודה, ושרק האג תושיענו, המשיכו פעילים מסורים – פלסטינים שהתוו את הדרך ויהודים וגויים מוסריים שהצטרפו אליהם – לשנות את גבולות השיח האנטי ציוני בשאר חלקי תבל. כולנו מקווים שתכניותיהן של סתיו שפיר ושל דפני ליף תצלחנה (יש להציב על אתר את הגליוטינה שהניחה דפני ליף), אך יש לשים גם סטופ לוס ריאלי.
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1559550
    בנוסף, ראוי גם לשקול את יתרונותיה הכבירים של חלוקת העבודה ולא לראות בפעילים אלו חבורה של ציניקנים ממורמרים רואי שחורות שרק מחכים לרגע הנכון להגיד "אמרתי לכם".

    שים לב עפרי אילני, ושימו לב גם הציונים. דיווח רק מהשבוע האחרון, רק מ'הארץ':
    1. סגן ר"מ בריטניה: הבנייה בהתנחלויות היא ונדליזם מכוון
    2. מלך ירדן: הזמן של ישראל הולך ואוזל, האפרטהייד קרב
    3. הפרלמנט הצרפתי: ישראל מנהלת אפרטהייד בחלוקת המים בגדה המערבית
    4. דו"ח אירופי: ישראל מבצעת טרנספר כפוי בפלסטינים
    5. האיחוד האירופי קורא לעידוד בנייה בשטחי C גם ללא תיאום עם ישראל
    (כל הכותרות מ'הארץ' מהשבוע האחרון)

    כל זה לא היה קורה אילולי שינוי גבולות השיח האירופאי. הלחץ לשינוי התבטאויות נציגי הפרלמנט נבע מלמטה, מדרישות של קהל שהלך וגדל עד שלא ניתן יותר להתעלם ממנו. עם כל הכבוד לדפני ליף, אל תזלזל בפעילים אלה. תמיד טוב לתכנן גם plan b.

  3. הממ

    בכל העולם המערבי יצאו למחות, בכל העולם המערבי לא הראתה המחאה תוצאות ובכל העולם המערבי אנשים שואלים את עצמם איפה טעינו.

    איך יכול להיות שאנחנו צודקים- ובכל זאת טעינו? מה היה באסטרטגיה שלנו שלא איפשר לצדק להתממש? איך יכול להיות שאנחנו צודקים ושוב לאף אחד לא אכפת ושום דבר לא השתנה?

    אני לא מבינה איך מה שאתה אומר סותר את העמדה שאתה מייחס לשמאל הרדיקלי, מלבד, נאמר, האופטימיות הבלתי מנומקת.

    גם פעילי המחאות השונות הרי מגיעים לאט לאט לתשובות דומות לאלה של השמאל.

    היחיד שיכול להגיד לא לשיטה זה הציבור, אלא שהשיטה, על כל מוסדותיה ומורכבותה, על פירורי הצדק (מערכת המשפט) ופירורי ההיגיון שהיא מספקת, בנויה ככה שיהיה לאנשים לא טוב, אבל נח. ("באף מדינה מערבית תנועת המחאה לא השיגה ממש הישגים"). והשמיעוטים, בכל מדינה, שאצלם המצב הוא ממש ממש קטסטרופלי ובלתי נסבל יהיו מבודדים, מושמצים ותחת פיקוח.

    הדמוקרטיה הליברלית היא איפה שמרבית הציבור לא מקבל את מה שהוא רצה לקבל ואת מה שהוא מאמין שמגיע לו, אבל הוא מקבל את המינימום הנדרש מכל דבר.
    מספיק חופש ביטוי כדי שהוא יסתום את הפה, מספיק חופש תנועה כדי לשבת במקום.

    אם השמאל מדבר כפי שאתה טוען שהוא מדבר זה משום שהוא כבר הרבה מאוד זמן צודק והרבה מאוד זמן לאף אחד לא אכפת. (זה נאמר בלי שמץ של ציניות).

    והעניין שלו עם האג גם הוא ברור, כי איך אדם שתורתו היא צדק יכול להאמין שאין כלל צדק בעולם. אז תולים עיניים לסמכות העליונה ביותר שבנמצא לצדק.

    (יצוין לרעה גדעון לוי שמתחילת המחאה קובר אותה בפוסטים נוגים. שהוא כאילו-בעד וכאילו-שותף, אבל בשבילו הכל זה מעין וידאו-ארט).

  4. דני זמיר

    מאמר נהדר חזוני ומלא תקווה. תודה