כסאות קשורים בגשם

רצינו מהפכה, נכנסנו להליך ארוך וקשה וסבוך ומאתגר – ואין בזה שום דבר עצוב // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
חגי מטר

העירייה תאפשר ותסייע בהקמת מתחמי הידברות בעבור מעגלי שיח, כמובן ללא הפרעה לתושבים המתגוררים בסמוך. במקומות אלו תציב העירייה הצללות ומחצלות ותתיר הצבת כסאות ומזרנים. המתחמים יוקמו בשדרות רוטשילד… (מתוך הודעת עיריית תל אביב-יפו על פינוי המאהלים, 6 בספטמבר)

בשדרות רוטשילד לא קמו מתחמי הדברות. עם חיסול אחרוני האוהלים, ולאחר "שיקום" השדרה, התקינה העירייה רשתות צל והציבה ערימות כסאות כתר פלסטיק קשורים לעצים בפינת רחוב בצלאל יפה ומול כיכר הבימה – במקום בו הוקמו ראשוני האוהלים ב-14 ביולי. למיטב ידיעתי, איש מעולם לא פתח את המנעול שמחזיק את השרשראות שכובלות את הכיסאות האלה. אף מעגל שיח לא חסה תחת רשתות הצל. חודש עבר, ועם הרוחות הראשונות של הסתיו העלימה יד נעלמה את רשתות הצל. ערימות כסאות כתר הפלסטיק – שלוש גדולות בלב המאהל לשעבר ושתיים בפריפריה שלו – נותרו קשורות לעצים עד היום.

זה היה יכול להיות טור עצוב. למעשה, זה היה אמור להיות טור עצוב. בשבוע שעבר חלפתי בשדרה עם חברה, הסבתי את תשומת לבה לכיסאות האזוקים, וסיפרתי לה את הסיפור שלהם, שסביר שרוב מי שחולף על פניהם אפילו לא מכיר. כצפוי, היא הופתעה לשמוע שהכיסאות הנטושים האלה לא סתם עומדים שם, אלא שהם השריד הפיזי היחיד שנותר בשדרה (בחסות העירייה) ממחאת הקיץ האימתנית. היה משהו נוגה בהבנה הזאת, בעמידה בקור ובחושך מול הכיסאות הכבולים, ובמחשבה על הפער בין עליבותם הזועקת לבין התסיסה האופטימית של המאבק. אמרנו שאולי אכתוב על זה משהו. זה היה אמור להיות טור עצוב.

כיסאות מיותמים ברוטשילד. סבבה לגמרי

אבל זה לא יכול באמת להיות טור עצוב. בשישי האחרון נזכרתי שוב כמה חזקים גלי ההדף של אוהלי הקיץ, כמה עמוקה השפעת הפגנות ההמונים – כשזכיתי להיות עד לצעדים הראשונים בשטח של ארגון עיתונאים חדש ומבטיח, שבתקווה יוכל לשנות את פני התקשורת בארץ. התרגשתי בכנס הזה, וההתרגשות הזאת ליוותה אותי בהמשך היום וממשיכה ללוות אותי עד עכשיו. והעניין הוא שזה לא רק הכנס הזה: בכל הארץ, באינספור חזיתות שונות, המחאה החברתית חיה ופועמת, ויוצרת שינוי שקשה לצפות איך יתפתח ולאן ומתי נקטוף את פירותיו המיוחלים – אבל הוא שם.

זה שינוי שנמצא במאהלים שנותרו, ובסולידריות עם חסרי הבית בעיקר בתל אביב ובירושלים, ובמאבק פורום הפריפריות למען הדיור הציבורי, ובבית העם בשדרות רוטשילד, ובהתפרצות המחאה בתחילת השבוע לאחר פינוי מאהל התקווה. זה שינוי שנמצא בתנועות שקמו וממשיכות לקום למען צדק חברתי, וב"משמר החברתי" בכנסת, ובאסיפות הקהילתיות והשכונתיות והעירוניות והארציות שבונות מסורת דמוקרטית עממית, ובהפגנה האתיופית נגד גזענות בקרית מלאכי שאליה הגיעו לא-אתיופים רבים, שהכירו פעילים אתיופים במהלך הקיץ ונענו לקריאה שלהם למאבק משותף.

זה שינוי בשיח הפוליטי והתקשורתי, בצורה שבה פתאום מרימים גבה נוכח בזבזנות והתפארות מנקרת עיניים של בעלי הון, בפגיעה בעולם הפרסום, בדרישה העיקשת והמהדהדת להורדת יוקר המחייה, בביקורתיות הגוברת על תנאי העסקה נצלניים. זה שינוי שנמצא בלבבות של מאות אם לא אלפי אנשים שנעשו פעילים, שהחליטו שגורל החברה שלנו נתון בידיים שלנו ושהם מוכנים ויכולים לשנות אותו. זה שינוי של שאילת שאלות, ושל חיפוש אחר תשובות במקומות חדשים.

אז נכון – השינוי עוד לא הגיע לממשלה. או לכנסת. ממשלת הימין הקפיטליסטית לא רוצה ולא יכולה להיענות לדרישות השינוי שעולות מכל מקום בארץ. ונכון – התקווה לפיתוח ברית ערבית-יהודית חדשה, של מחשבה אזרחית, לא-מיליטריסטית, לא-לאומנית ולא-מתבדלת, עוד רחוקה מלהתממש. ונכון – רצינו מהפכה, אבל נכנסנו להליך ארוך וקשה וסבוך ומאתגר של שינוי פוליטי מתיש וסיזיפי. וכן – כל מה שנשאר ממאהל רוטשילד המפואר הוא ערימות כסאות כתר פלסטיק קשורים בשרשראות לעצים ונרטבים בגשם.

אבל מה בכך? כן, עזבנו את רוטשילד. אחרי קאמבק קצר בתחילת השבוע שוב נשארו הכיסאות הריקים מיותמים. אין כל רע בכך. התקדמנו. למדנו. אנחנו עדיין לומדים. הנה, לקח לנו חצי שנה כדי להקים איגוד עיתונאים ראוי לשמו, וייקח לנו עוד הרבה יותר זמן לגייס מספיק חברים, ולבצר את כוחנו מול היריבים, ולספוג מכות, ולהשיב מלחמה, ולהגיע להישגים משמעותיים. אבל הרי ברור באותה מידה שעוד נצליח, כי בקיץ למדנו לא לפחד להגיד שמגיע לנו, ולמדנו על הכוח באחדות, ועם הכוח הזה ננצח. וזה נכון לארגון העיתונאים, וזה נכון לחברה כולה. אז למה שיהיה טור עצוב?

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. הכסאות המוזיקלים אכן ידברו

    אם יצא הציבור ויפגין בעד השלום שבלעדו לא יהיה שום צדק חברתי… אך, האם יבוא הציבור להפגין בכיכר מלכי ישראל שהפך לכיכר רבין? ומתי זה יקרה? האם רק לאחר הטראגית שבמלחמות – שיוזמת עכשיו ממשלת ישראל? הפלסטיק שממנו עשויים הכסאות הרי יותך-יישרף במלחמה הטרמו-גרעינית הצפויה. והכיכר? האם תהפך לבית קברות זמני-המוני? לא כך יהיה אם יצא הציבור ויפגין בעד השלום שבלעדו לא יהיה שום צדק חברתי.

  2. יוני

    כיסאות כתר צריכים להיות בגינה ולא באמצע הרחוב