• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לצאת את גבולות רוטשילד

יצירת הקשר בין החברתי לבין הדו-לאומי זה ה-אתגר של המחאה // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
מרזוק אלחלבי

ברגע שבו תהפוך המחאה החברתית של הקיץ למפלגה, לארגון או לתנועה ממושמעת ומנורמלת – היא תאבד מעוצמתה. השאלה בדבר הכדאיות של הליכה בכיוון זה אמנם טבעית, אבל מסגירה את דפוסי ההשתתפות האזרחית הרווחים כאן בצלה של דמוקרטיה ייצוגית, ואת אורח המחשבה הפוליטית-חברתית המניחה הנחות שלא מדביקות את קצב ההתרחשויות. אנסה, תחילה, להגן על עמדתי נגד הכניסה למועדון המפלגתי. בהמשך אתפנה לדון בהיבטים אחרים של המחאה ובשאלה לאן פניה מועדות.

המפלגתיות בישראל היא תוצאה/מחוללת של פוליטיקת זהויות, יותר מאשר פוליטיקה של רעיונות ואידיאולוגיות. הדמוקרטיה הייצוגית בחברות לא הומוגניות כמו בישראל מייצרת דינמיקה של דה-קונסטרוקציה, לא של בניית אומה אזרחית. ככל שפוליטיקה זו ממשיכה להתקיים, כך היא מחדדת את ההבדלים והמאבקים בין המגזרים והקבוצות המרכיבות את החברה. מכאן, התחושה הכללית שיש פה מספר "מדינות" ו"ישויות" בכל מה שנוגע לחלוקת הטוב הציבורי, הריבון, השלטון, הלויאליות, המרחב, התרבות והקודים.

נדמה שהספרה הציבורית, כיכר השוק, הצטמצמה למינימום, וכי המדינה נחטפת לתוך החצר הפנימית או האחורית של קבוצות למיניהן. גם אותן פרקטיקות של הדרה רבת פנים המתחילה ומסתיימת תמיד ברמיסת כבודם של המוחלשים ביותר. תהליך זה התאפשר בין היתר בגין היעדר חוקה כתובה, המגנה על זכויות יסוד שהן עמוד השדרה של חברה נאורה ומתוקנת. ומכאן הקלות הבלתי-נסבלת שבה השלטון רומס זכויות וחירויות יסוד. כניסה לתוך התהליכים שיצרו מציאות זו מהווה מעין התפרקות מרצון מאותו כוח הגלום במחאה האמור להציע אלטרנטיבה.

תפילה משותפת ליהודים וערבים במאהל ביפו, אוגוסט 2011. אז איפה אתם בעניין ההפרדה הגזעית? צילום: חיים שוורצנברג

היבט אחר לעמדתי נעוץ בעובדה שהפוליטיקה המפלגתית איננה הכוח העיקרי המניע את החיים וקובע את אופיים. בעידן של שוק חופשי שלוח רסן וללא רגולציה רצינית, הכוח המניע נמצא דווקא מחוץ למערכת הפוליטית המוגדרת ומאורגנת על ידי מפלגות. בישראל של העשורים האחרונים הדברים מתעצבים ומוכרעים במוסדות חוץ-פרלמנטריים הממונים על ידי הון עודף מקומי וזר, אם כי הם מובאים בסופו של יום למליאת הכנסת לאשרור סופי. הכנסת נחלשה מול מוסד כנס קיסריה לכלכלה או מוסד כנס הבינתחומי בהרצליה לביטחון ואסטרטגיה ומול הלוביסטים שלוחי ההון המניע את תהליכי העומק במדינה, לרבות הכרסום במעמדם של מוסדות ביקורתיים המייצרים ערכים מעקבי התפרקות כגון החופש האקדמי, ארגוני חברה אזרחית ומערכת משפט עצמאית.

חוכמתה של המחאה, חוכמתן של ההמונים שיצרו אותה, נבחנת בטיב השאלות שהיא שואלת ובטיב האבחנות שהיא עושה להקשר בו היא פועלת. הרוב בחברה היהודית מתנהל כעת כמי שעשה בחירה היסטורית גורלית, לכונן משטר אפרטהייד מוצהר עם ניחוח יהודי כשר למהדרין בטריטוריה בין הים לנהר. משמע הדבר, כי מתנהל כאן מאבק עיקש לא רק על חלוקת משאבים וזכויות חברתיות ומקומו של מעמד הביניים, אלא על אופייה של המדינה, גבולותיה ויחסה ללאום הפלסטיני משני צדי הקו הירוק כשאר של ההיסטוריה.

השאלה על אודות הצדק החברתי המיוחל לא תספיק בסיבוב הבא של המחאה. גם אם תיענה בחיוב, ספק אם תהיה בזאת ישועה למחוללי המחאה. בנסיבות אלה ראוי לשאול שאלות מקדימות יותר, כגון מה יחסה של המחאה אל משטר האפרטהייד המתפתח כאן, אל הפרדה הגזעית, אל רמיסת זכויותיהם וכבודם של האזרחים הלא יהודים ובעיקר הפלסטינים? מה אם תתקיים חלוקה הוגנת/צודקת של הפריבילגיות בין היהודים עד האחרון בהם בעת שכל הפלסטינים חיים בעושק, באפליה ובדיכוי? מה יחסה של המחאה אל רעיונות של צדק ההיסטורי, צדק מתקן וצדק מאחה שהפלסטינים עשויים להעלות? מה יחסה אל רעיונות מדיניים פוסט-לאומיים והסדרת היחסים עם העם הפלסטיני על בסיס שיתוף בחלוקת המשאבים, השלטון והריבון כאלטרנטיבה לניאו-אפרטהייד?

המחאה מתרחשת בעיצומו של תהליך עמוק בבסיסו הגדרתה מחדש של המדינה, שרטוט גבולותיה, ניכוס כל המרחב בין הים לנהר לטובת חברת המהגרים היהודית והבנייה מחדש של החברה. המחאה צריכה להיות מודעת לתהליכים אלה ולהתייחס אליהם כאל הקשר ומרחב מחיה – לא רק לתפקד כמין איגוד מקצועי, המנסה להיטיב עם חבריו כנגד העושק של המעסיק. תפקיד מצומצם זה איננו הולם את המעמד בו אנו נמצאים.

צדק לכל וצדק היסטורי יהוו שני עמודי תווך חזקים דיים כדי להחזיק גוף של מחאה עם רבבות אנשים, לא רק של יהודים אלא גם של פלסטינים בישראל שנעדרו בהמוניהם מהגל הראשון של המחאה, ולא בכדי. דרישות שינכיחו את הציבור המודר הזה ואת מאווייו יהוו בסיס לשיח אחר ולטקסט משותף ולפעולה אזרחית רחבה כצו ההיסטוריה. הארץ נחרבה בכוח המניע של רעיונות החלוקה, ההפרדה, הכיבוש והסוציולוגיה של המדינה הלאומית, והגיע הזמן לבנותה מחדש בכוח המניע של רעיון השיתוף.

התפתחות כזו בתהליך המחאה מחויב המציאות לאור הנ"ל, וגם לאור העובדה שכל הסלמה בסכסוך כמו סיבוב מלחמה חדש בעזה או בלבנון, תיצור אקלים בו המחאה לא תוכל לחיות. כלומר, הצל ה"ביטחוני" יאפיל על המחאה בכל פעם שיפרוץ עימות או בכל פעם שקברניטי המדינה ירצו לסדר לעצמם מדינה לאומנית מגוייסת ללא מחאה. ומכאן, הצורך במחאה שרואה את הקשר בין החברתי לבין הלאומי או ליתר דיוק, בין החברתי לבין הדו-לאומי. ובכן, מחאה שהיא אלטרנטיבה ולא רק קול, היא מחאה היוצאת במודע ובמידה רבה של אומץ מגבולות "מדינת רוטשילד" אל מחוזות מרוחקים יותר.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

כנראה שיעניין אותך גם: