לצאת את גבולות רוטשילד

יצירת הקשר בין החברתי לבין הדו-לאומי זה ה-אתגר של המחאה // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
מרזוק אלחלבי

ברגע שבו תהפוך המחאה החברתית של הקיץ למפלגה, לארגון או לתנועה ממושמעת ומנורמלת – היא תאבד מעוצמתה. השאלה בדבר הכדאיות של הליכה בכיוון זה אמנם טבעית, אבל מסגירה את דפוסי ההשתתפות האזרחית הרווחים כאן בצלה של דמוקרטיה ייצוגית, ואת אורח המחשבה הפוליטית-חברתית המניחה הנחות שלא מדביקות את קצב ההתרחשויות. אנסה, תחילה, להגן על עמדתי נגד הכניסה למועדון המפלגתי. בהמשך אתפנה לדון בהיבטים אחרים של המחאה ובשאלה לאן פניה מועדות.

המפלגתיות בישראל היא תוצאה/מחוללת של פוליטיקת זהויות, יותר מאשר פוליטיקה של רעיונות ואידיאולוגיות. הדמוקרטיה הייצוגית בחברות לא הומוגניות כמו בישראל מייצרת דינמיקה של דה-קונסטרוקציה, לא של בניית אומה אזרחית. ככל שפוליטיקה זו ממשיכה להתקיים, כך היא מחדדת את ההבדלים והמאבקים בין המגזרים והקבוצות המרכיבות את החברה. מכאן, התחושה הכללית שיש פה מספר "מדינות" ו"ישויות" בכל מה שנוגע לחלוקת הטוב הציבורי, הריבון, השלטון, הלויאליות, המרחב, התרבות והקודים.

נדמה שהספרה הציבורית, כיכר השוק, הצטמצמה למינימום, וכי המדינה נחטפת לתוך החצר הפנימית או האחורית של קבוצות למיניהן. גם אותן פרקטיקות של הדרה רבת פנים המתחילה ומסתיימת תמיד ברמיסת כבודם של המוחלשים ביותר. תהליך זה התאפשר בין היתר בגין היעדר חוקה כתובה, המגנה על זכויות יסוד שהן עמוד השדרה של חברה נאורה ומתוקנת. ומכאן הקלות הבלתי-נסבלת שבה השלטון רומס זכויות וחירויות יסוד. כניסה לתוך התהליכים שיצרו מציאות זו מהווה מעין התפרקות מרצון מאותו כוח הגלום במחאה האמור להציע אלטרנטיבה.

תפילה משותפת ליהודים וערבים במאהל ביפו, אוגוסט 2011. אז איפה אתם בעניין ההפרדה הגזעית? צילום: חיים שוורצנברג

היבט אחר לעמדתי נעוץ בעובדה שהפוליטיקה המפלגתית איננה הכוח העיקרי המניע את החיים וקובע את אופיים. בעידן של שוק חופשי שלוח רסן וללא רגולציה רצינית, הכוח המניע נמצא דווקא מחוץ למערכת הפוליטית המוגדרת ומאורגנת על ידי מפלגות. בישראל של העשורים האחרונים הדברים מתעצבים ומוכרעים במוסדות חוץ-פרלמנטריים הממונים על ידי הון עודף מקומי וזר, אם כי הם מובאים בסופו של יום למליאת הכנסת לאשרור סופי. הכנסת נחלשה מול מוסד כנס קיסריה לכלכלה או מוסד כנס הבינתחומי בהרצליה לביטחון ואסטרטגיה ומול הלוביסטים שלוחי ההון המניע את תהליכי העומק במדינה, לרבות הכרסום במעמדם של מוסדות ביקורתיים המייצרים ערכים מעקבי התפרקות כגון החופש האקדמי, ארגוני חברה אזרחית ומערכת משפט עצמאית.

חוכמתה של המחאה, חוכמתן של ההמונים שיצרו אותה, נבחנת בטיב השאלות שהיא שואלת ובטיב האבחנות שהיא עושה להקשר בו היא פועלת. הרוב בחברה היהודית מתנהל כעת כמי שעשה בחירה היסטורית גורלית, לכונן משטר אפרטהייד מוצהר עם ניחוח יהודי כשר למהדרין בטריטוריה בין הים לנהר. משמע הדבר, כי מתנהל כאן מאבק עיקש לא רק על חלוקת משאבים וזכויות חברתיות ומקומו של מעמד הביניים, אלא על אופייה של המדינה, גבולותיה ויחסה ללאום הפלסטיני משני צדי הקו הירוק כשאר של ההיסטוריה.

השאלה על אודות הצדק החברתי המיוחל לא תספיק בסיבוב הבא של המחאה. גם אם תיענה בחיוב, ספק אם תהיה בזאת ישועה למחוללי המחאה. בנסיבות אלה ראוי לשאול שאלות מקדימות יותר, כגון מה יחסה של המחאה אל משטר האפרטהייד המתפתח כאן, אל הפרדה הגזעית, אל רמיסת זכויותיהם וכבודם של האזרחים הלא יהודים ובעיקר הפלסטינים? מה אם תתקיים חלוקה הוגנת/צודקת של הפריבילגיות בין היהודים עד האחרון בהם בעת שכל הפלסטינים חיים בעושק, באפליה ובדיכוי? מה יחסה של המחאה אל רעיונות של צדק ההיסטורי, צדק מתקן וצדק מאחה שהפלסטינים עשויים להעלות? מה יחסה אל רעיונות מדיניים פוסט-לאומיים והסדרת היחסים עם העם הפלסטיני על בסיס שיתוף בחלוקת המשאבים, השלטון והריבון כאלטרנטיבה לניאו-אפרטהייד?

המחאה מתרחשת בעיצומו של תהליך עמוק בבסיסו הגדרתה מחדש של המדינה, שרטוט גבולותיה, ניכוס כל המרחב בין הים לנהר לטובת חברת המהגרים היהודית והבנייה מחדש של החברה. המחאה צריכה להיות מודעת לתהליכים אלה ולהתייחס אליהם כאל הקשר ומרחב מחיה – לא רק לתפקד כמין איגוד מקצועי, המנסה להיטיב עם חבריו כנגד העושק של המעסיק. תפקיד מצומצם זה איננו הולם את המעמד בו אנו נמצאים.

צדק לכל וצדק היסטורי יהוו שני עמודי תווך חזקים דיים כדי להחזיק גוף של מחאה עם רבבות אנשים, לא רק של יהודים אלא גם של פלסטינים בישראל שנעדרו בהמוניהם מהגל הראשון של המחאה, ולא בכדי. דרישות שינכיחו את הציבור המודר הזה ואת מאווייו יהוו בסיס לשיח אחר ולטקסט משותף ולפעולה אזרחית רחבה כצו ההיסטוריה. הארץ נחרבה בכוח המניע של רעיונות החלוקה, ההפרדה, הכיבוש והסוציולוגיה של המדינה הלאומית, והגיע הזמן לבנותה מחדש בכוח המניע של רעיון השיתוף.

התפתחות כזו בתהליך המחאה מחויב המציאות לאור הנ"ל, וגם לאור העובדה שכל הסלמה בסכסוך כמו סיבוב מלחמה חדש בעזה או בלבנון, תיצור אקלים בו המחאה לא תוכל לחיות. כלומר, הצל ה"ביטחוני" יאפיל על המחאה בכל פעם שיפרוץ עימות או בכל פעם שקברניטי המדינה ירצו לסדר לעצמם מדינה לאומנית מגוייסת ללא מחאה. ומכאן, הצורך במחאה שרואה את הקשר בין החברתי לבין הלאומי או ליתר דיוק, בין החברתי לבין הדו-לאומי. ובכן, מחאה שהיא אלטרנטיבה ולא רק קול, היא מחאה היוצאת במודע ובמידה רבה של אומץ מגבולות "מדינת רוטשילד" אל מחוזות מרוחקים יותר.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. רק חד"ש תמכה במחאה החברתית ללא הסתייגות

    אכן, לא צריך להפקיד את נכס המחאה בידי מפלגה חדשה. יש רק מפלגה אחת שתמכה ללא הסתייגות במחאת הצדק החברתי, וצירפה לה את התנאי הידוע והמוכר: השלום.

  2. דרור בל"ד

    ראה כתבתו של עופר אדרת – איך אומרים צדק חברתי בערבית, הארץ
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1581074

    עכשיו תקן ואמור: רק היהודים הסבורים כי ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים ללא שום הסתייגות ו\או אלה שעדיין חולמים חלומות באספמיא על שלום, רק הם תמכו במחאה החברתית ללא הסתייגות.

  3. רמי

    אפשר להכניס למחאה הרבה רעיונות ליברליים/צדק חברתי למיעוטים/מיעוטים מגדריים…לא חסר…

    המחאה החברתית בישראל שונה מהמחאות ביוון, ספרד,איטליה וארצות ערב בשני דברים:

    1. כמות. ישראל שברה את
    כל השיאים בכמות המפגינים. 400,000 במדינה של 7 מיליון שם אותנו במקום הראשון.

    2. אי אלימות. אין אף מדינה שיכולה לספור אפס פצועים(שלא להגיד הרוגים חס ושלום) הן מקרב המפגינים והן מקרב כוחות הביטחון.

    הכוח של מחאת הדיור בישראל – בפשטות, בעממיות שלה. ההתכנסות על הבסיס, המשותף לעולם: דיור, מזון,רפואה, חינוך.
    זו הסיבה שהיא גם תצליח.

    לדעתי אסור להוציא את המחאה מגבולות רוטשילד. האויב הכי גדול זה הטייקונים. על מנת להביס אותם יש להתעלם מסכסכנים כמו מעוז, מהדרת נשים מליברלים יפי נפש ומראה כמו לפיד ו…מסכסוכים לאומיים.
    בעלי ההון חיים מסיכסוכים ביננו ופיצול.

    ואחרון – כמו שנכתב פה המגזר שלך לא הצטרף למחאה כמעט בכלל. חבל.

  4. מיכה רחמן

    אני מסכים מאוד עם מסקנות של הפוסט לפני ה"ליתר דיוק".כלומר, צריך קשר בין המחאה הגדולה שהייתה בין החברתי ללאומי. אני חולק על הניתוח. בישראל של העשורים האחרונים, וגם מיום הקמתה, הזירה המפלגתית מרכזית והכנסת מאוד קובעת, (לצערנו הרב היום כשאנחנו במיעוט). והלאומיות (שוב לצערנו כי אנחנו במיעוט) קובעת כמעט את הכל. הדקונסטורוקציה, עניין אינטלקטואלי תלוש שאינו מתרחש (עדיין?) במציאות. א) "הסינטימנט הלאומי" (כמו שקראו פעם לאמונה או לרגשות הלאומיים, לפני שהומצאה הדה-קונסטרוקציה), הניעה פעם עת ההתיישבות בארץ ישראל, ועדיין מניעה במלוא הכוח את ההשתלטות הציונית על השטחים הכבושים. הציונות קמה על אותו רגש מופלא וסתום של שייכות לאומית, של אמונה בטקסטים שנכתבו לפני אלפי שנים, כמו "אתה בחרתנו מכל העמים", ולך נתתיה (את "הארץ המובטחת"). רק אח"כ באה תמיכת המעצמות הגדולות, וכיבוש הארץ. הקולוניאליזם נתן את ההקשר המוסדי, הכלכלי והצבאי, אבל הדלק המניע היה ה"סנטימנט" הלאומי היהודי. בחסות הקולוניאליזם הבריטי אז, ואינטרסים המשוריינים של האיפרליזם האמרקאי היום, נמשך "מפעל ההתיישבות". אז, הוקמו הקיבוצים כדרך מיוחדת ל"כיבוש הארץ" (סיסמה תנכ"ית של הציונות הסוציאליסטית), או לפי פירוש אחר הקיבוצים שימשו כפתרון, כדרך התיישבות מתאימה לפתרון דילמות של קולוניאליזם ציוני (גרשון שפיר: אדמה, עבודה, וןשורשי הסכססוך הישראלי-פלסטיני), אבל ללא הדלק של האמונה הלאומית היהודית לא היו מתאפשרים כל אלה. הפוליטיקה של הזהויות נשארת בראשינו, ראשי המאמינים בחשיבות התרבות הרב-תרבותית. בפועל, המזרחים, וגם יוצאי אתיופיה מתיישרים לפי ה"רגש הלאומי" היהודי. מפעל ההתנחלויות שולט, קובע את הוויתינו והוא מבוסס על התחושה שכולנו עם אחד (ומכך נובע שהאחרים הם אוייבינו). גם אם יבוא השמאל בהמוניו לתמוך בזעקה של יוצאי אתיופיה נגד הגזענות נגדם, עדיין יהיו רק כמה אלפים, מיעוט, לעומת כל היתר. ועוד, עדיין, יוצאי אתיפיה עצמם (כך בהפגנה שלהם) מניפים עשרות דגלום כחול לבן, וקוראים ברמה את הסיסמה כולנו עם אחד, ומביאים (כפי שאכן הביאו) לאומן דתי, שיצדיק את חשיבות ההתגסות לגזענות נגד יוצאי אתיפיה בנצח ישראל לא ישקר.
    הפוליטיקה של הזהויות היא פטה מורגאנה, בראש שלנו. והכנסת עדיין חשובה. בכנסת שולט הרוב הימיני. הוא קובע ועוד איך קובע (הלואי ולא היה קובע). הוא קובע ומונע מהצורך להגן על ארץ ישראל לעם ישראל, וכל היתר מופלים לרעה, או מנודים או נכבשים בכוח הזרוע. כשהוקמה ש"ס, היו הרבה פרשנים פוליטיים שחשבו שסוף-סוף התחילה הפוליטיקה של הזהויות. אבל היום ש"ס חוברת תמיד לימין הלאומני, הולכת תמיד עם האחדות הלאומית, והאחדות הדתית-יהודית-אורטודוכסית-אשכנזית, ונגד הפוליטיקה של הזהות שלה עצמה (המזרחים והמזרחיות מופלים ומודרים מבתי הספר החרדיים, ולש"ס לא איכפת). וגם, הכי חשוב להם זה תקציבים להתנחלויות (אלי ישי אבי ההתנחלויות מחליף את אריאל שרון). יש שני סוגים של בני אדם, בשטחים הכבושים, ולכל אחד מערכת חוקים משלו, והם מחולקים לפי חלוקה לאומית ולא אתנית (המזרחים בשטחים הכבושים כובשים כמו כל כובש אחר). ויש שני סוגי אזרחים במדינת ישראל אחד שמותר לו להתחתן עם בחירת ליבו והאחר שאסור לו (ולמה? בגלל שהוא מהווה סכנה בטחונית), והם נחלקים לפי חלוקה לאומית. יש זהויות ויש קבוצות אתניות ויש שסעים בחברה הישראלית, ויש בשוליים פוליטיקה של זהויות, אבל הם בטלים בשישים. וקשה מאוד לגייס המונים למאבק נגד אפליה אתנית (כפי שלמדה הקשת הדמוקרטית המזרחית על בשרה). ולבסוף, המדינה לא נחטפת היא חוטפת. אמנם יש משטר קואליציוני, שביר, אבל בסופו של סבר שולטת קואליציה מסויימת של מפלגות, והיום קואליציה של מפלגות ימין, שהיו אולי בהקשר אחר יכולות להיות מפלגה אחת עם אגפים שונים. אבל עדיין זו שליטה של מפלגות, דרך המדינה רבת הכוח. רק דרך המדינה ובעזרת המדינה, מתבצע הדיכוי לסוגיו: העשרת העשירים, דרך הסדרי המיסוי והתקציב, הכיבוש – דרך המוסדות האלימים של המדינה הצבא וחוקי הממשל האזרחי וכדומה, וכמובן, מפעל ההתנחלויות לא ניתן לתיאור ללא המדינה.