לקיץ הבא בחיפה

אפילו אידיאל ה"שוויון והצדק" של הציונות לא ישלם לדפני ליף שכר דירה // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
חנה ספרן

חנה ספרן היא פעילה פמיניסטית לסבית. ממקימות נשים בשחור, היתה פעילה בקל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית). לומדת וחוקרת פמיניזם ומגדר במרכז המחקר הפמיניסטי ב"אשה לאשה", חיפה.

אני הולכת להפגנות כבר עשרים שנה, ויודעת היטב שהן אינן מתכון מובטח להצלחות. אבל הפגנות הן בהחלט כוח מניע ומתסיס ומקום מצוין לפגוש בו חברים וחברות השותפים לאותו מאבק.

הקיץ זה היה אחרת. שתי ההפגנות שהשתתפתי בהן בחיפה וגם אחת גדולה במיוחד בתל אביב, היו אירועים שלא ראיתי כמותם קודם לכן. בחיפה הלכו אלפי בני אדם עם שלטים מקוריים ומגוונים: ערבים ויהודים צעדו יחד ללא בושה, הומואים ולסביות שלא הרגישו צורך להתחבא, צעירות וצעירים, וגם אנחנו – למודי ההפגנות והמאבקים. ההרגשה של כוח ועוצמה שנלוותה למעמד היתה מיוחדת, היא נתנה לכולנו תקווה. פתאום חזר המושג של צדק חברתי לככב בכל מקום, ופעילים חברתיים הפכו להיות מצרך מבוקש.

אבל הקיץ חלף עבר, והחורף חזר לשלוט בחיינו. מבול החוקים הגזעניים שנופל עלינו יום-יום מן הכנסת מזכיר לנו ימים אפלים. השבוע הצטרף גם בית המשפט העליון לחבר הגזענים השולטים במדינה והכיר בחוקיותו של "חוק האזרחות": 22,000 משפחות ולהן ילדים ממשיכות עכשיו לחיות חיים של הפרדה ואי-ודאות, כאשר התקווה האחרונה שהיתה להן באה לסיומה.

מעבר לקוטג' ולשכר הדירה. צילום: אורן זיו / activestills.org

גם לדפני ליף הסתיים עכשיו חוזה השכירות. לחסרי הבית שפגשנו במאהל לא היה בית גם קודם לכן וגם בלילות הקרים של ינואר הזה אין להם בית. הם לא בדיוק הבינו למה באנו לשם ולמה הקמנו אוהלים. כל שנה, סיפרו לנו, מת חסר בית בגן הציבורי שבו החלטנו להקים מאהל. גן בנימין, לב העיר חיפה. הקיץ היה בעיצומו והילדים בילו סביבנו עד השעות המאוחרות של הערב, אבל בגן עצמו לא זרמו מים באף אחד משלושת הברזים וגם לא היה מבוגר או מבוגרת אחת שעזרו להם לבלות את שעות הקיץ הארוכות. הפניות החוזרות ונשנות שלנו לעירייה לא הועילו והילדים המשיכו לבוא למאהל לבקש מים לשתייה.

עכשיו יש הרבה מים בגן הציבורי, הגשם לא פסק לרדת כאן ואין מחסה לחסרי הבית. העירייה והמדינה שבה אנחנו חיים נלחמות בנו במקום להיות לצדנו, למרות שלא חטאנו ולא פשענו ואיננו אשמים במקום שבו נולדנו או אליו הגענו בנפתולי החיים. גם האשה משכם שהתחתנה עם האיש מעכו איננה אשמה. היא ורבים כמותה, גברים ונשים, לא פשעו ולא חטאו. הם מבקשים את הזכות לחיות את חייהם עם מי שחפצה נפשם. אבל כל יהודי או יהודייה, לא חשוב היכן נולדו וכמה בתים יש להם בארץ הולדתם, יכולים כל יום להופיע בשדה התעופה בישראל ולחיות כאן כאוות נפשם. זהו אידיאל השוויון והצדק של הציונות. אבל האידיאל הזה לא ישלם לדפני ליף שכר דירה ולא יתן מרגוע לאתיופים שאינם יכולים לשכור דירה בכלל.

החזות הציונית של דמוקרטיה ויהדות המאפשרת אפליה עמוקה וחוקית של פלסטינים, לא מסתפקת במועט. התיאבון של הגזענות אינו עוצר בחוקי המדינה, אלא ממשיך ופוגע בכולנו. אני מחכה לקיץ הבא ולהפגנות שבהן יהיה ברור שלא רק מחיר הקוטג' או שכר הדירה חשובים לנו, אלא גם עצם הזכות לחיים בכבוד ולביטחון אזרחי לכל מי שחיים כאן בין הים לירדן – ולא חשוב איזה סוג לאום או דת זורמים בעורקיהם; לא חשוב מה צבע העור שלהם או הבחירה המינית; לא חשוב אם הם שולחים ילדים לגן או החליטו לא להיות הורים בכלל. חשובה רק השותפות והסולידריות האנושית שטעמה המתוק מן הקיץ האחרון צרוב בזכרוננו.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בילדותי

    הרבה קייצים וחורפים חלפו מאז. חיפה היתה לעיר מסורטנת בידי עושיה, משפ' עופר, שגרה אז ברח' חשמונאים. הבז"ן וכי"ל, תחנת הכוח והקישון שהפך לפישון-חראון כימי… ואני שואל, האם מחיפה תצא תנועת מחאה מחוזקת יהודית-ערבית? האם העיר המתונה [הכל יחסי, כמובן] תביא לנו את המתנה?