הרחובות ממריאים, לאט 2#

פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית, חלק 2 מתוך 3. בהשתתפות: יעל בן-יפת, מיכל רותם, נועם שיזף, אלמוג בהר, תהל פרוש, אראלה שדמי, אמנון פורטוגלי וסדריק כהן סקלי
העוקץ

חצי שנה חלפה מאז השמות תחריר, דפני ליף, סושי וטרכטנברג הידהדו מכל מכשיר טלוויזיה ורדיו ומבעד לכותרות העיתונים והאתרים. התקשורת ליוותה באופן חסר תקדים את התפתחות המחאה של קיץ 2011 ואת הרבבות שיצאו לרחובות; הרחובות מלאו מוחות יצירתיים שמחו כאילו חייהם תלויים בזה (ולא רק כאילו), והמחנק של יולי-אוגוסט הרגיש פה הכי בבית, באוהלים, תחת התאנה של הצדק החברתי והגפן של המאבק בטייקונים. מיני כותרות נקשרו לגל המחאה הזה, מנהיגיה הועלו על נס ונצלבו בכיכר העיר והאדישות הישראלית המפורסמת נעמדה מבוישת בפינה. התרגשות היתה רבה, והביקורת לא פחות.

גם אנחנו בהעוקץ לא נותרנו אדישים, ואירחנו את מיטב הכותבות והכותבים שערכו בירור מושגי מעמיק, בחנו את המחאה מזוויות שונות והציעו פתרונות למצוקות שעלו בה. בימים אלה, כשאחרוני המאהלים נעלמים מהשטח באלימות ממסדית גסה, מותירים אחריהם אזרחים מחוסרי בית, בימים בהם הכנסת ה-18 של ישראל מחשיכה את המסך על חיינו, שממילא אינם משופעים, רצינו לבדוק איפה היינו ומה עשינו – ואנה פנינו.

בשלושת חלקיו של פרויקט "הרחובות ממריאים, לאט" לציון חצי שנה לימי האוהלים והמצעדים ההמוניים, כותבים וכותבות בוחנים בקצרה סוגיות שונות הקשורות למחאה עד כה וליעדיה בהמשך: הלקחים, התוצאות, החוויות, דרכי הפעולה, המישור האזרחי והפוליטיקה המפלגתית.

מוזמנות ומוזמנים להגיב ולהפיץ.

קריאה נעימה

לקריאת חלקו הראשון של הפרויקט

—————————————————————————————————–

9. זרועות החוק מחבקות חזק / יעל בן-יפת

כמעט כל מפגש עם שוטר ושוטרת באותו יום כלל יחס שמדמה העלאה מבטן אוניית העבדים לכמה רגעים. התחושה הזאת קשה מאין כמוה. מעולם לא חשבתי שכך ארגיש מול שוטרים. בהפגנות רבות הקריאות הקשות לשוטרים מלוות בגזענות שאני לא מוכנה לקבל, ובהרבה הפגנות מצאתי את עצמי מתווכחת על קריאות מהסוג הזה עם מפגינים שעמדו לצידי. היום אני לא חושבת שההערות האלו הפכו נכונות או פחות גזעניות, אבל פשוט הבנתי השוטרים לא כאן על מנת להגן עליי. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי בחור ערבי.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

10. עכשיו כולנו אויבי המשטר / מיכל רותם

לפני שנה, אולי שנה וחצי, אחרי משמרת מחאה צנועה במיוחד בעקבות הריסה חוזרת של הכפר אל-עראקיב, ישבנו שלושה חברים על ספסל בבאר שבע, ליד האוניברסיטה. המשמרת תמה מזמן. לא היינו יותר מ-15 מפגינים וגם הם כבר הלכו, אך לפתע הגיחה ניידת משטרה ושוטר שיצא ממנה שאל אותנו, יושבי הספסל, מי המארגן של  ההפגנה וטען שזו התקהלות בלתי-חוקית.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

11. צאו מדי פעם לרחוב / נועם שיזף

לאקטיביזם יש תכונה משונה שכזו, הוא חושף את האמת על אנשים ועל תהליכים. אולי זה לא מפתיע שאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים וחביבו של השלטון, אינו נראה בשטח לאחרונה, בעוד דפני ליף מקימה מחדש אוהלים וסתיו שפיר נעצרת מדי שבוע. זה גם אינו מקרה שסולידריות בין מפגינים מרקע שונה נוצרה בשכונת התקווה, ולא במשרדים של מפלגת אינסטנט, המקשטת רשימות לכנסת במועמדים דתיים ומזרחיים "משלנו".

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

12. הקרקע בוערת / אלמוג בהר

התקשורת לא לצדנו, היא שבויה במידה רבה בידי בעלי ההון והשלטון, ויש ליצור לה אלטרנטיבות; גם המשטרה לא שלנו, היא משרתת את הממשלה ומורגלת שנים רבות בדיכוי והשתקת מי שמאיים עליה; גם בתי המשפט בסופו של דבר הולכים רוב הזמן עם השלטון ועם בעלי הכוח, וממילא את החוקים הלא-צודקים שמכוחם הם שופטים אין בכוחם על פי רוב לשנות. הרשימה של כל מי שלא לצדנו עוד ארוכה (מערכת החינוך, הצבא וכו'), ומכילה למעשה את רוב הכוחות הפועלים במדינה; על כן המאבק הוא ארוך, ואורך הנשימה שלנו אינו יכול להיות תלוי בפירורים שיזרקו לנו מהממשלה או מהעירייה.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

13. ישבנים שחוקים מאספלט / תהל פרוש

אני מכירה כמה אנשים שהקיץ הזה מילא אותם באושר. כלומר, אני נכללת בתוכם. האושר הזה מתחבר מצוין לשאלה מה בעצם הבעיה עם הקפיטליזם, ושעליה ניתן להשיב באופן הבא: הקפיטליזם עושה אותנו עצובים. אני חייבת להודות שאת האמת הפשוטה הזאת לא ניסחתי אני. היא נכתבה באיזה מניפסט אמריקאי שנכתב בתשובה לאיזה מניפסט צרפתי – מאלה שאני אוהבת לקרוא בשנה האחרונה. מניפסטים, גיליתי, עושים אותי מאושרת.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

14. ללכת עד הסוף / אראלה שדמי

מחאת האוהלים פועלת בתוך הסדר הקיים. לא רק משום שאינה מאתגרת את שיח הביטחון והכיבוש, לא רק משום שאינה באמת חוצה גבולות מעמדיים – אלא משום שהיא נזהרת מלקרוא תיגר על המערכת הקפיטליסטית והפטריארכלית שבתוכה כולנו שבויים. הדיון המתנהל בין ועדת טרכטנברג לבין ועדת ספיבק-יונה אינו מעמיד בספק את הפטריארכיה הקפיטליסטית אלא נע בין עמדות שונות (ניאו ליברליזם ומדינת הרווחה) שמקבלות אותה כדבר נתון ומסתפק בדרכים להקלת שילובן של נשים, עניים וקבוצות מוחלשות בחברה ובתעסוקה.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

15. הכנסת מחכה לדפני / אמנון פורטוגלי

שינוי רדיקלי של השיטה אפשרי במהפכה אלימה ואפשרי בדרך דמוקרטית דרך פוליטיקה מפלגתית קיימת או חדשה. כדי שהחלפה בדרכי שלום תצליח, יש לבנות קורפוס של רעיונות חדשים שיתפוס הגמוניה תרבותית במכללות ובאוניברסיטאות. אבל תהליך זה ייארך לפחות דור, ואיני בטוח שיש לנו זמן. לכן צריך לפעול לשינויים ושיפוצים מהותיים במערכת הקיימת.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

16. הקרב של יעקב עם המלאך / סדריק כהן סקלי

בואו ניאבק כדי ליצור לעצמנו זמן. זמן לחיות חיים של טעם כל עוד אפשר, אך גם זמן להמציא את הזמן שאחרי התבוסה. אנו עומדים מול התעצמות של גורמים שונים שתשים קץ למשטר שהכרנו, אך לדוחקי הקץ אין חזון. הם מפנים את מבטם לאחור אלינו, אל הקיים, ברצון בלתי מובן ובלתי נשלט לנקום. אם נדע לקבל את העימות – שבו כנראה לא ננצח – את החיבוק המבהיל של המלאך, נחדור את המסך העיוור של האסון הקרב במבטינו המפוכחים והחולמים.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

לקריאת חלקו השלישי והאחרון של הפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.