זרועות החוק מחבקות חזק

המשטרה והעירייה התייחסו לפינוי מאהל התקווה כאל אירוע טרור // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
יעל בן-יפת

ביום ראשון בבוקר הגיעו עשרות אם לא מאות פקחים ושוטרים ומג"ב ויס"מ ועוד ראשי תיבות נוספים כולל סמויים למבצע חשוב: פינוי מאהל התקווה. אזור הגן וכמה רחובות ליד נסגרו כאילו מדובר באירוע טרור שכונתי שיש לנהלו בסטריליות ובעוצמה רבה. ואכן, במקום נצפו אוהלים מסוכנים ומספר אנשים בשקי שינה שקמו לקולות טרקטורים, משאיות וכל מיני מכונות שעושות הרבה רעש – כמו סמנכ"ל עיריית תל אביב שבא בשליחות קטלנית של חולדאי (חבר המועצה אהרון מדואל וחבר הכנסת דב חנין הגישו בנושא שאילתות כדי לברר כמה עלה לנו הגירוש הזה).

מסביב לגן עמדו עם דמעות בעיניים פעילים מרכזיים שחלקם קיבלו בהפגנה האחרונה צו הרחקה מהגן. בשלב מסוים התרחש אירוע שבמהלך היום חזר על עצמו בהזדמנויות שונות, ובכדי לעשות סדר נוסח וונגוט נסמן אותן בכוכבית – לשם הדגשת הרגע שבו עוברים כולנו לעולם מקביל בלי חופש ביטוי או מחאה (בספרו "גלפגוס" המתאר את השתלשלות האירועים הבדיונית המובילה להשמדת הציווילזציה ולאבולוציה של האדם לכדי יונק ימי, משמשת כוכבית לציון מותו של מי שימות עד סוף היום). פתאום מדובר בקבוצה או בא/נשים שמוצאים מהכלל ה"נורמטיבי", מסומנים כ"אחרים" והופכים להיות בלתי מוגנים על ידי החוק. סוג של הומוסאקר, כאשר החוק והשכל הישר מושהה.

פינוי מאהל התקווה, 15.01.11. צילום: אקטיבסטילס

מה שהתרחש בגן התקווה, היה שאחרי מספר דקות של שיחה יחסית נעימה עם השוטרים *פתאום ארבעת האזרחים שעמדו מחוץ לגן עם דמעות בעיניים נשלפו מהקהל, נדחפו לניידות ונעצרו על הפרת חוק כלשהו. הגענו לתחנת המשטרה בכדי לשחרר את העצורים, מעין ריטואל תמיכה ובו כמי שלא מסכימים ל"שליפות" המשטרתיות כך גם לא משאירים עצורים ללא הגנה של חברים בחוץ ושל עורכי דין מתנדבים כמו ברק כהן, מרטין קייל, סיגלית רפאלוב ועוד רבים וטובות. בשלב מסוים קראו לי פנימה כדי לחתום על איזה טופס משטרתי כזה או אחר וראיתי את סתיו שפיר, אחת מהעצורות, ליד המעלית. שאלתי אותה לשלומה כי היא נראתה כאילו ספגה מהלומות, אם לא פיזיות אז בהחלט נפשיות.

*באותו רגע צווח עלי בחור עם מדים לסתום את הפה ולא לדבר עם העצורה. שאלתי אותו למה הוא צועק ושאני בסך הכל רוצה לדעת שהיא בסדר ושאלתי אותה אם יש לה עורך דין – אבל הוא הכניס אותה למעלית תוך שהוא מאיים עליי שאסור לדבר איתה. להזכירכם, לא מדובר ברוצחת/ סוחרת סמים או ראש ממשלה לשעבר שגנב כספים. בסך הכל בחורה שביקשה לתמוך במפוני המאהל. סיגלית ואני ביקשנו לפגוש את לואיז, אחת העצורות הנוספות, בכדי להבין אם היא חתמה על מעצר הבית או לא, כי המלצת עורכת הדין היתה לא לחתום והיא הבהירה זאת גם לשוטרת, שהופתעה וביקשה שנחכה. היא ירדה לשוחח עם העצורה ואז אישרה לנו לגשת אליה.

*כשהגענו אליה, השאלה הראשונה ששאלנו היתה אם חתמה על מעצר הבית. לואיז הסבירה לנו שהרגע השוטרת ירדה, החתימה אותה על מעצר בית ואמרה לה שעורכת הדין באה לראות אותה…

כמעט כל מפגש עם שוטר ושוטרת באותו יום כלל יחס שמדמה העלאה מבטן אוניית העבדים לכמה רגעים. התחושה הזאת קשה מאין כמוה. מעולם לא חשבתי שכך ארגיש מול שוטרים. בהפגנות רבות הקריאות הקשות לשוטרים מלוות בגזענות שאני לא מוכנה לקבל, ובהרבה הפגנות מצאתי את עצמי מתווכחת על קריאות מהסוג הזה עם מפגינים שעמדו לצידי. היום אני לא חושבת שההערות האלו הפכו נכונות או פחות גזעניות, אבל פשוט הבנתי השוטרים לא כאן על מנת להגן עליי. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו הייתי בחור ערבי.

הייתי בתחנת סלמה לא פעם, פעמים רבות בכובע של חברת מועצה. גם בנושא של הקוד האתי הפמיניסטי של העיר תל אביב וגם בהקשרים אחרים כמו רישיונות לאירועים בקריית שלום ושפירא. היחס אליי היה חברי וזכיתי באמת לראות את פניהם היפים של השוטרים והשוטרות. כנראה שהכובע עושה את ההבדל.

באותו ערב התקיימה הפגנה מול עיריית תל אביב. בהפגנה שוב *נשלפו מפגינים עם מגאפונים, כאלו שחשבו שצריך לעצור אותם כי הם "בעייתיים" ואחד אחרי השני נלקחו לזינזנות תוך משיכות דחיפות ושאר ירקות. בשלב מסוים האלימות הגיעה אליי. מספר שוטרים התחילו לדחוף ולהכות כדי שנזוז ממקומנו. במהלך הבלאגן אחד מהשוטרים החליט שתקפתי אותו, *שלף אותי מהקהל ותוך שנייה וחצי נדחפתי אל מרתפי העירייה.

*כל כמה דקות נשמעו צעקות וחבטות ועוד אשה ועוד גבר הגיעו. את החוויות שהם עברו בחוץ ואחר כך בפנים אני מקווה שיעלו על הכתב, כי זה חשוב לנסות ולהבין את הטירוף שאוחז כאן. בשלב מסוים ביקשו ממני השוטרים לחתום על טופס, *ביקשתי לראות מה כתוב, הם סירבו ואמרו שרק את סעיף ב' אני אמורה לקרוא. ניסיתי להתעקש לראות מה כתוב למעלה בדף והם איימו שיכתבו כי סירבתי לחתום. הסכמתי לקרוא רק את סעיף ב', שם היה כתוב שאני מודה שלא פגעו בי. אמרתי שאני רוצה להוסיף שכן פגעו בי, הם אמרו: "טוב, אז את כנראה מסרבת לחתום," והחזירו אותי לחדר עם שאר העצורים. מה היה קורה אילו הייתי מהגרת עבודה?

בדרך לתחנת רמת החייל, *עם אזיקים על הידיים, אחת מהעצורות שחטפה את המכות הכי קשות זכתה לספוג גם התעמרות מיותרת של השוטרת שהסיעה אותנו. הערות משפילות ועוד. ירדנו בתחנה. ישבנו לחכות עוד כמה שעות אני, שתי ניליות (מה הסיכוי לזה) שלומית וקאלה – באחת וחצי יצאתי החוצה עם נילי אחת, שם חיכו לנו מספר חברים טובים. נילי השנייה נשארה לבדה לדיון בבית משפט למחרת.

היריעה קצרה מדי מכדי לספר את כל החוויות. בתחנה לא הייתה אלימות פיזית, אבל היחס אלינו היה כאל מצורעים, כאלו שחשופים לשרירות לבו של אדם זה או אחר. רק לקראת סוף השהייה שם, שבו השוטרים לראות בנו בני אנוש ולדבר איתנו בגובה העיניים.

הורחקתי מהעירייה למשך חמישה ימים. מזל שאני כבר לא חברת מועצה.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עומר

    שקיבלו העלאה במגזר הציבורי מאז תחילת המחאה.

  2. יואש

    זה השלטון החש מאוים שמפעיל את כוח האכיפה שלו בדורסנות הולכת וגוברת כלפי מי שנכוו מכשלונותיו.
    פעולת האיום, ההכאה, המעצרים של מפגינים חפים מכל אשם היא מדיניות מלמעלה. היא מתואמת בין הרשות המוניציפלית לשלטון המרכזי וזרועות האכיפה שלו.
    בעניין זה הלך הזרזיר חולדאי אצל העורב ביבי ושלוחו אהרונוביץ. כמו שהתבטא מעוז ה"ספרדי הידוע" במכללת ספיר: "השוטרים הספרדים חובטים במפגינים וחסרי הבית הספרדים בשליחות הלבנים". שלב זה של התעללות אכזרית במפגינים חפים מכל אשם עשוי להחמיר ככל שראש הממשלה ירגיש שכסאו מתנודד ושרידותו נתונה בספק.השלב הבא יהיה הסלמה נוספת ואולי "העלמת" מפגינים ו/או הכאתם וכליאתם עד כדי אבדן יכולם/רצונם להמשיך להתנגד למשטר הכושל והאכזרי הנוכחי.
    חשוב לתעד בצילומים את האירועים הקשים הללו. הם יהוו עדות בהמשך להדרדרות השלטון בישראל למדינת אימה כמו ארגנטינה בזמנו.