• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ישבנים שחוקים מאספלט

הקיץ הזה הייתי המשוגעת ברחוב והרחוב היה הבית שלי – יומן מהפכה חלקי // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
תהל פרוש

4 באוגוסט 2011

ככה נראית המהפכה. אוהלים, אוכל, כלי נגינה, מיקרופונים, מחצלות, תנועה ותזוזה, זעקה. לא תיארתי לעצמי שתיראה ככה. זוהי הפתעה מוחלטת שהיא נראית ככה. אני לא יודעת כיצד דמיינתי אותה, אבל זו המהפכה שלי בקיץ 2011. הנה, ככה נראית מהפכה ישראלית.

10 באוגוסט 2011

המהפכה נמשכת. במיוחד זו הפנימית – של להיות בחוץ, לדבר, לצעוק, לשורר, לפגוש אנשים. לדעת. לדעת עוד. להתנסות. להתהפך. מה יכול להיות שונה. אל האלוהים. לצאת אחרת, לתת לדברים לשנות אותי, להתבונן בפליאה, להודות למזלי הטוב.

אנחנו הופכים לכוכבים כולנו. בלי התיווך של התקשורת. אנחנו לא זקוקים לערוץ 2 שיביט בנו. אנחנו מנופחים טוב טוב, אבל לא באוויר ריק אלא בפעולה עבור. עבור איזה עתיד.

*

אין שירה אלא זעקה של בלבול ואושר

חד ומפלח את לבי הישן. כל זו אהבה, אהבה

שאין כמותה. לבני האדם והטיפשויות שלהם, לבני אדם

והכיעור הנוראי שלהם, אהבה לחוסר התוחלת שבכל זה

ולאומץ לוהב חסר פשר לחיות.

13 בספטמבר 2011

האם אני מבינה שאת מחאת האוהלים צריך להפנים? להותיר אותה כמו תמונה פנימית ולשחרר פנטזיה שהשדרה תהיה תמיד כיכר עיר אמיתית, שאנשים ידברו אחד עם השני וכך הלאה. ביום ראשון כשהלכתי לבית מספר 69 בשדרה, שהופך לאט לאט לבית תרבות רדיקלי – הבטתי על המקום שבו היה נטוע האוהל של מחאת הפסיכולוגים שלנו. הבטון היה ריק וצחיח ולא היה תקוע שלט הנצחה לחודש שלם שבו יומיום ישבו אנשים על ספות מרוטות והקשיבו במעגלים הולכים ומתרחבים להרצאות על צדק חברתי ונפש או הפוך מזה.

אני מכירה כמה אנשים שהקיץ הזה מילא אותם באושר. כלומר, אני נכללת בתוכם. האושר הזה מתחבר מצוין לשאלה מה בעצם הבעיה עם הקפיטליזם, ושעליה ניתן להשיב באופן הבא: הקפיטליזם עושה אותנו עצובים. אני חייבת להודות שאת האמת הפשוטה הזאת לא ניסחתי אני. היא נכתבה באיזה מניפסט אמריקאי שנכתב בתשובה לאיזה מניפסט צרפתי – מאלה שאני אוהבת לקרוא בשנה האחרונה. מניפסטים, גיליתי, עושים אותי מאושרת.

14 בספטמבר 2011

עכשיו גם כל מיני מטלות הן עניין להתייחס אליו בשוויון נפש. אני מבינה שצריך לרקום עור עבה מול טלפונים שיש לעשות, תיקים שצריך לסגור ולא נסגרו וכיוצא בזה. עניין שוויון הנפש מעסיק אותי מכיוון שלא ניחנתי בו כלל. למעשה אני נוטה לחשוב כי כמעט אף אחד ממכריי לא ניחן בסגולה יקרת הערך הזו למציאות חיינו הדורשת כל העת שוויון נפש – ולראיה, כולם לוקחים או לקחו או ייקחו ממש בקרוב כדורים פסיכיאטריים על קשת החרדה והדיכאון. הכל כדי להיות להיוותר שווי נפש.

אני רוצה להכריז כאן ששוויון נפש בתחת שלי. מה שמתחולל בגוף בגלל ההשפלות הקטנות שהחיים מזמנים בכל יום הוא מלחמה כוללת. מלחמת שחרור בכוס שלי, מלחמת יום העצמאות בתחת שלי ובלב שלי – זה שוויון הנפש.

שוויון נפש בתחת שלי. צילום: אורן זיו / activestills.org

15 בספטמבר 2011

לב רעב. קיץ שלם הלב הרעב של כולנו היה חשוף, תלוי על שרוול, על עצים, נטוי בין אוהלים. באופן מופלא, דווקא בזכות הלב הרעב שיצא לאור ושתרבות השפע מכחישה מכל וכל, התחלתי לאהוב בני אדם ולהעריץ אותם על רוחם וכוח העמידה שלהם והאומץ הבלתי נתפס לצאת החוצה. אהבתי את התובענות הקולקטיבית, אהבתי את הדרישה, אהבתי את השילוט הגס. אהבתי את זה שסוף סוף היינו כולנו המשוגעים הצורחים בשדרה ובין בתי קפה, כפי שתמיד ידענו שאנחנו משוגעים אבל אסרנו על עצמנו לצרוח ושתינו קפה בשקט.

קינאתי תמיד באנשים המשוגעים הצורחים ברחוב. אני לא חושבת שהבנתי ממש עד הקיץ הזה מדוע אבל הדבר מתחיל להתבהר עבורי אט אט, ודווקא בגלל שהחירות ששיכרה אותי מתפוגגת מול פינוי האוהלים והכניסה המחודשת לבניינים. קינאתי כי המשוגעים תמיד בני בית. ובכן, הקיץ הזה הייתי המשוגעת ברחוב והרחוב היה הבית שלי. אספלט ואדמה חזרו אלי והבנתי שמעולם לא עזבו מאז הייתי ילדה. להיפך, ספה מרוטה ואוהל, שבעיניים מבוגרות הן ערימת גרוטאות, סימלו מתחם שלם של מאבק, עשייה וחום משותף. התברר לי ששנים לא ידעתי כיצד הקיץ מרגיש על העור, והזעתי וקיללתי ובאיזה רגע באמצע אוגוסט הגיעה רוח שהעידה על חילופי עונות. לא חרשתי שדה, לא טיפסתי על גבעה, הייתי במהפכה כדי לחוש את מזג האוויר, הייתי ברחוב, ולא זכור לי אושר כזה מאז הילדות.

הילדות קשורה קשר הדוק, קשר גורדי, למה שקרה בקיץ הזה. לא הילדות האוטופית, שכולה צעצועים וצמר גפן ורוד אלא זו החשופה של מי שגדלו בשנות ה-70 וה-80, דור המהפכה שלי. ילדות של מי שזכו לחיות בערים שהיו בהן מספיק שטחים לחלומות נועזים, לגני גרוטאות שמהן ניתן היה לבנות מבצרים, לחבורות שגירדו את האספלט והאבנים ויצרו יחד עולמות משונים, צרחניים. והיה גם עניין האמת בילדות. אבחנה חותכת בין אמת לשקר – לא כי ילדים לא משקרים, ההיפך הוא הנכון הרי ילדים משקרים כל הזמן, אלא כי ילדים יודעים מתי הם משקרים.

חלק ממה שקרה הקיץ הזה למבוגרים הוא שהעמדת הפנים קרסה. ששקשוק מערכת הייצור של הייצוגיות נשמע סוף סוף, שמסיכות נקרעו ואנשים רצו לדבר אמת ורצו לומר מה שקר וכעסו שנדרש מהם לשתוק מול שקר והחליטו להיות המשוגעים האלה – צורחים ברחוב את מה שאמרו כשהיו ילדים ועשו להם משהו לא יפה: אבל זה לא צודק! ובאופן אינטואיטיבי לגמרי אמרו מה צודק ואיפה הצדק מונח.

ולכן השפה הנשית של המחאה הזו אינה נשית במקרה. היא הרי גם שפת הילדים שאימהות מגדלות אותם, וזו השפה שעלינו להשיל בכניסה לסדר ההגמוני, הכלכלי והרגשי. הרחוב לא רצה שפת גבר ועבורי זו היתה סיבה נוספת לשיכרון, אולי שיכרון מעוור. כך קרה שאפילו שבגינת לווינסקי היו הטרדות מיניות, הרחוב בחודשיים הללו נהפך למקום פיזי בטוח עבורי – לא פחדתי, לא החזקתי צרור מפתחות באגרוף קמוץ במחווה עלובה לתוקף אפשרי, הלילה הפך להיות יום וגופי היה במרחב בטוח.

השיכרון היה נעוץ בעובדה שחלמנו יחד, השדרה היתה מרחב חלום, אבל לא פנטזיה עקרה, רכרוכית כזו של מוכרת הגפרורים הקטנה שקפאה על הקרח כשהדליקה גפרור אחרי גפרור. לא ולא. כפי שההמון יכול להילכד בתנועה הרסנית, משסה, ממנה למדנו לפחד, במיוחד כיהודים, לפתע כוח ההמון היה טוב.

ופה עלי להתוודות שמעולם לא חשבתי שארגיש ככה, כלומר לא היה לי זמין רפרטואר רגשי שכזה כפי שנפרש לפני בקיץ 2011. כעת אני מנסה לתפוס את הדבר בכל קצותיו, להותיר אותו בנפשי, להטביע את הד.נ.א שלי בו, להתחקות אחר העקבות של האושר החברתי.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.