עכשיו כולנו אויבי המשטר

המחאה החברתית הפכה את אלימות המשטרה המשתוללת לנחלת ה"עם" כולו // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
מיכל רותם

לפני שנה, אולי שנה וחצי, אחרי משמרת מחאה צנועה במיוחד בעקבות הריסה חוזרת של הכפר אל-עראקיב, ישבנו שלושה חברים על ספסל בבאר שבע, ליד האוניברסיטה. המשמרת תמה מזמן. לא היינו יותר מ-15 מפגינים וגם הם כבר הלכו, אך לפתע הגיחה ניידת משטרה ושוטר שיצא ממנה שאל אותנו, יושבי הספסל, מי המארגן של  ההפגנה וטען שזו התקהלות בלתי-חוקית.

לפני שלושה, אולי ארבעה חודשים, החלטנו לצאת ולהפגין נגד "תוכנית פראוור" בעיר הגדולה. נוצר קשר מוצלח עם החבר'ה מבית העם, שטענו שצעדה תשדרג את ההפגנה. לאור ניסיוני הרב עם משטרת באר-שבע ורהט, לא האמנתי שאפשר להשיג אישורים לצעדה תוך 24 שעות. הם טענו שזה בסדר, שאפשר לצעוד גם בלי אישור, אני נותרתי מודאגת, רואה לנגד עיניי מפגינים מתעופפים ונעצרים.

אלעראקיב. הריבון רק נזקק לזמן התארגנות. צילום: activestills.org

אז הגענו לתל-אביב, מאות אנשים התאספו בכיכר הבימה, סמוך למאהל ברוטשילד, מוכנים לצעוד לכיוון קריית הממשלה. השוטרים הגיעו, החסרתי פעימה, אבל הם בסך הכל ביקשו שלא נרד לכביש וצעדו איתנו כל הדרך. נדהמתי, אולי יש עוד תקווה? שבחסותם של המאהל ברוטשילד ושל העם שדורש צדק חברתי השיבו לנו את חופש הביטוי וזכות ההפגנה? חזרתי הביתה בהלם, שבועות דיברתי על היום שבו צעדו יהודים וערבים במרכז תל-אביב במחאה ושוטרים ליוו אותם בחדווה.

התבדיתי, כמובן. כמו המאבק באל-עראקיב שהסלים במהרה – ממעצרים, למעצרים אלימים, למעצרים המוניים, לגז מדמיע, גז פלפל ושלל תחמושות ורימונים, הריבון רק נזקק לזמן התארגנות. וכשהכוח מתארגן, אז כמו במחשבותיי שנדדו להן ושוב חזרו למציאות, מפגינים מתעופפים ונעצרים. תיקים במצ"ח נפתחים וכלאחר יד נסגרים ומפגינים לא-אלימים, חבולים, נתקעים עם כתבי אישום למשך שנים.

נראה שהחידוש העיקרי של העם הלא מוגדר שדורש צדק חברתי מצוי דווקא כאן, במקום שבו הפכנו כולנו בהינף יד לאויבי המשטר והמשטרה. זו לא נחלתם של הבדואים בלבד, לעמוד ולחלק פלאיירים לרכבים ולפגוש תוך 8 דקות בניידת של משטרת רהט שמבקשת תעודות זהות, זו לא נחלתן של הפגנות נגד "חוק הנכבה" להסתיים קצת אחרי שהחלו בשלל תואנות של שוטרים שלא פגשו מעולם את הנחיות ההפגנה של היועץ המשפטי לממשלה, זו גם לא נחלתם של מחוסרי הדיור ממאהל התקווה שפונו באלימות ברוטאלית על ידי המשטרה.

המחאה החברתית הפכה את אלימות המשטרה המשתוללת לנחלת ה"עם" כולו. נראה שגדולתנו האמיתית, כמי שדורשים צדק חברתי, מצויה דווקא בסולידריות אל מול משטר אלים ודכאני, שלא מסוגל לסבול כל קול של מחאה.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נפתלי אור-נר

    לכן, זכות ההפגנה והמחאה כלל אינה ברורה לה והיא נוהגת במפגינים על פי הרוחות המנשבות "מלמעלה"

  2. דנה

    מעניין שזה קורה גם במחאות אחרות, גם בארה"ב דיכוי האוקיופיי נעשה באלימות איומה