על האזרח הטוב

לאזרחיה הפלסטינים של ישראל אין שום סיכוי להיות "אזרחים טובים" תחת הפרדיגמה של המדינה היהודית. פאדי ח'ורי בעקבות חוק האזרחות וכשלון רעיון שתי המדינות
פאדי ח'ורי

החקיקה מהעת האחרונה המכוונת כלפי פלסטינים אזרחי ישראל, היא תולדה של תפיסת הימין אותם כ"אזרחים רעים". זאת משום שהם מזדהים עם מי שנתפס כ"אויב הפלסטיני" ומסרבים להכיר בישראליותם. שאלה היא, אם כן, מיהו האזרח הטוב? אני לא מתכוון להציג דיון פילוסופי בסוגיה, אך בקווים כלליים ניתן לשרטטו כך: האזרח הטוב הוא מי שמשקיע במדינה, שמשתתף בקידום שגשוגה ותורם לטובת הכלל. האזרח הטוב מוכן להקריב לצורך הגנה על המדינה כשפוקדים אותה איומים מבחוץ, מציית לחוקיה, משחק תפקיד אקטיבי בחייה הפוליטיים ותופס את סופה כסופו שלו עצמו.

האם יכולים אזרחיה הפלסטינים של ישראל להיות אזרחים טובים תחת הפרדיגמה של המדינה היהודית? או שמא זהותה הבלעדית של המדינה מציבה מכשול לכך? בעיני, האזרחים הפלסטינים אינם יכולים להיות כאלה בלי שהדבר יתנגש עם מאפייניה העיקריים של זהותם. מכך, שאם מתחייבת הגדרה אתנית למדינה, היא חייבת לכלול מרכיבים מזהותו הקולקטיבית של המיעוט היליד השוכן בה על מנת שיהיו מושקעים בה ומעוניינים בפיתוחה. גישה זו מבוססת בעיקרה על מאפיין הילידוּת של המיעוט; מיעוטים הנוצרים כתוצאה מהגירה זכאים פחות מבחינה מוסרית להשמיע דרישות זהות, מאחר שאקט ההגירה יכול להתפרש כקבלה של מאפייניה הזהותיים של המדינה אליה היגרו.

התיאוריה הדמוקרטית הקלאסית גורסת שעל המדינה להתהוות ולהתגבש בהתאם להחלטת הרוב, ושעל המיעוט לקבל על עצמו את המאפיינים שנקבעו על ידי הרוב. אני מתנגד להשקפה הזו. את המבנה, האופי והזהות החוקתיים של היישות הפוליטית, המתגבשים בשלב היצירה של החיים האזרחיים, צריך לקבוע באמצעות הליך צודק ומוסרי. הפילוסוף ג'ון רולס הציע הליך שכזה אותו כינה "מסך הבערות".

"מסך הבערות" מציע סיטואציה היפותטית שבה מקבלי ההחלטות מצוידים בכל המידע הרלוונטי על החברה שבה ההחלטות שתתקבלנה תקפות, למעט מידע באשר לזהויותיהם ולאילו קבוצות בחברה הם משתייכים, קרי מסך מפריד בין מקבלת ההחלטה לבין זהותה. תוצאת הכלי המחשבתי האמור היא שמקבלת ההחלטה תשקול את השלכות החלטותיה על כל הקבוצות שבחרה, באופן שיחייב אותה לבחור מבין האפשרויות הפתוחות בפניה, במדיניויות הפוגעניות כמה שפחות לקבוצות החלשות ביותר, מחשש שמא תיפול באחת מן הקבוצות הנ"ל. המטרה היא להבטיח קבלת החלטות מוסריות וצודקות על ידי הימנעות משקילת שיקולים סקטוריאליים צרים, שיש בהם כדי להביא לקבלת החלטות המקדמות קבוצות מסוימות בחברה על חשבון קבוצות אחרות.

טענתי היא, כי את זהות המדינה יש לקבוע בהתאם לעיקרון המובא בתורתו של רולס; ארחיק עוד ואומר כי לגישתי אף פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך להתקבל בהתאם לעיקרון האמור.

וליד אבו שקרה, "עץ השקד", 1979

ובחזרה לשאלה שהתחלתי בה: כיצד אפשר שזהותי – כפלסטיני שהינו אזרח במדינת ישראל ושבמובנים רבים אף שותף לערכים רבים שאזרחיה היהודים מאמינים בהם – לא תעמוד בסתירה לזהות המדינה? ההנחה הבסיסית בזהותה היהודית של המדינה היא שהזהות הפלסטינית הקולקטיבית מהווה מכשול, אבן נגף בדרכו של העם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית ואף איום דמוגרפי שיש בו כדי להצדיק הגבלת חירויות וזכויות של המיעוט הפלסטיני בישראל, לרוב בנימוקים ביטחוניים דחוקים.

אחת הדוגמאות המובהקות לתפיסה הזו מצויה בבסיס חוק האזרחות, המונע מתן אזרחות לבני זוגם הפלסטינים מהגדה ומרצועת עזה (ומספר מדינות ערביות אחרות) של אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל. החוק נתקבל בכנסת בשנת 2003 במתכונת של הוראת שעה (חוק המוגבל בזמן) לתקופה של שנה שלאחריה יפקע מעצמו. מאז ועד היום הוארך תוקפה של הוראת השעה 13 פעמים. החוק אותגר פעמיים בבג"ץ: בשנת 2006, פסק בית המשפט ברוב של 6 אל מול 5 שופטים שהחוק פוגע בזכות לחיי משפחה מעבר למידה הראויה ובשל כך אינו חוקתי, ואולם אחד מהשופטים שקבעו שהחוק אינו חוקתי, השופט אדמונד לוי, החליט לדחות את העתירות על מנת לאפשר למדינה לתקן את החוק ולהופכו למידתי יותר במידה ויוחלט על הארכת תוקפו.

יוצא, שבמישור המהותי נקבע כי החוק אינו חוקתי ברוב של 6 מול 5, ואילו במישור האופרטיבי הוכרע לדחות את העתירות ברוב של 6 מול 5. לאחר שהמדינה לא תיקנה את חוק האזרחות בהתאם לאמות המידה שפורטו בבג"ץ, הוגשו עתירות נוספות בשנת 2007 כנגד החוק. את פסק דינו פירסם בג"ץ בשבוע האחרון, בו החליט לדחות את העתירות ברוב של 6 נגד 5 שופטים, אך הפעם ששת שופטי הרוב דחו את העתירות לגופן ואישרו את חוקתיות החוק. כל השופטים הסכימו שהתכלית של החוק הינה ביטחונית וראויה, למעט השופט אדמונד לוי שהטיל ספקות בכך. תכלית ביטחונית משמעה שהחוק בא לשמור על שלום וביטחון הציבור מפני מי שינסה לנצל את כלי ההגירה אל תוך שטחי ישראל בכדי לפגוע בביטחונה.

ואולם, דומה שאילו זו הייתה התכלית האותנטית של החוק, המחוקק לא היה קובע מגבלות כה דרקוניות והיה נוקט בבדיקות אינדיבידואליות לבני הזוג שאינם אזרחי ישראל. כך, שבעניין חוק האזרחות דומה שהתכלית היא מניעה כוללת של מתן מעמד של קבע לפלסטינים מתוך רצון להישמר מהאיום הדמוגרפי שמתן מעמד כאמור נושא עמו. מבחינה סטטיסטית גרידא, המדינה הציגה נתונים לפיהם מתוך 130 אלף הפלסטינים שזכו למעמד מכוח יחסי משפחה, 54 היו מעורבים בפעולות טרור. קרי, מדובר בשיעור של 0.00041 מכלל אלה שזכו למעמד בישראל.

לצורך המחשה בלבד, בעשור האחרון התרחשו כ-7,100 תאונות פגע וברח על ידי נהגים בישראל שבמסגרתם נפגעו קרוב ל-11 אלף בני אדם. מספר הנהגים בישראל עד לשנת 2010 עמד על כ-3.45 מיליון. בחישוב מהיר ובקירוב גס, מדובר בשיעור של 0.002 מכלל הנהגים, זאת מבלי לספור תאונות אחרות. כך, שלפי ההיגיון שבחוק האזרחות – המצדיק הגבלה גורפת של מימוש הזכות לחיי משפחה מכוח הישענות על הסטטיסטיקה שהצגתי לעיל – ניתן להצדיק הגבלה גורפת על יכולתם של האזרחים להחזיק ברישיון נהיגה ולחייב מעבר למתכונת של תחבורה ציבורית באופן בלעדי בנימוק של שמירה על החיים ושלמות הגוף.

דומני שבג"צ לא היה מאשר פגיעה כה חמורה בחופש התנועה, הקניין וביכולת הכללית של הפרטים בחברה להגשים ליהנות מבחירה בין שלל האפשרויות בשל רשלנות פושעת של שיעור קטן של הנהגים. בג"צ היה אף אומר, שמשטר דמוקרטי מבכר הגנה על זכויות וחירויות תוך נטילת סיכונים מסוימים, וכי במקום פגיעה בחופש הכלל והענשתו, על המדינה לחזק את מערך אכיפת החוק ולטפל במיעוט העבריינים. לא כך ראה בית המשפט את סוגיית איחוד המשפחות, אלא סבר שההגבלה הגורפת הינה ראויה. מכאן מתקבלת המסקנה שאין המדובר ברצון לשמור על הביטחון שחלק ממקבלי המעמד עלולים לנסות ולפגוע בו, אלא ברצון למנוע כליל כניסה של פלסטינים מתוך תפיסתם כאיום על המאזן הדמוגרפי שיש בו משום סכנה לפרדיגמה היהודית של המדינה, וזאת אך בשל זהותם הקולקטיבית.

תפיסת זהות הפלסטינים אזרחי המדינה כאיום, מובילה לכך ששוויון מהותי עבור אזרחיה הפלסטינים של המדינה לעולם לא יוכל להתקיים תחת הצדקת פגיעה בשוויון לצורך הישרדותה. כל ניסיון להיות אזרח טוב (בהתאם לפרמטרים שהצעתי) תוך טיפוח הפלסטינים את זהותם הקולקטיבית, ייגמר בכישלון, ועל כן במצב הנוכחי מתחייבת בחירה בין השניים.

לא למותר לציין שהמדינה מנסה באופן מתמיד להתערב בהגדרת המיעוט הפלסטיני את עצמו ולהגדיר מחדש מאפיינים זהותיים עבור המיעוט. זאת היא עושה באמצעות שמירת המונופול בקביעת תכני מערכת החינוך של האוכלוסייה הפלסטינית, שבין היתר מתבטאת באיסור מוחלט על לימוד הנרטיב הפלסטיני בבתי הספר ועל התעסקות במאורעות היסטוריים ייחודים לאוכלוסייה הפלסטינית, כמו אירועי אוקטובר 2000 ואירועי יום האדמה. כמו כן, התערבות כאמור נעשית באמצעות בקבלת חקיקה ובקביעת מדיניויות שמטרתן הכוונת התנהגות (אחת הדוגמאות היא "חוק הנכבה" המטיל סנקציה כספית על גופים הנתמכים תקציבית על ידי המדינה, כגון בתי ספר ורשויות מקומיות, אם הם עורכים אירועים המציינים את יום הנכבה, שאף בו בחר בג"ץ שלא להתערב לעת הזאת). בתמורה, המיעוט הפלסטיני מאמץ אסטרטגיות לחיזוק מאפייני זהותו הקולקטיבית שמובילות לאכיפת פנימית של הפרדה ובידול.

סיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי סביב רעיון "שתי מדינות לשני עמים" – מדינה יהודית בתחומי הקו הירוק ולצידה מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה – לא תפתור את דילמת הזיקה של המיעוט הפלסטיני אל המדינה היהודית ולא תוריד את המחסום העומד בפני יכולתם לקיים "אזרחות טובה". זאת מאחר ומיעוט פלסטיני גדול יישאר בתחומי המדינה היהודית, ואפשר לצפות שמיעוט יהודים-מתנחלים אידיאולוגיים לא מבוטל ייוותר בשטחי המדינה הפלסטינית. מנגד, מודל המדינה הדו-לאומית, מדינה אחת לשני עמים, יכול גם יכול לתת לפלסטינים וליהודים כאחד את ההזדמנות לקיים אזרחות טובה תוך שימור מאפייני זהויותיהם הקולקטיביות, הן בפן האתני והן בפן התרבותי.

נותרת השאלה אם יש ליישם את הפיתרון של המדינה הדו-לאומית על כל הטריטוריה בין הירדן לים, או שמא בתחום הקו הירוק בלבד. כשלעצמי, איני רואה סיבה מוצדקת להגביל את פיתרון המדינה הדו-לאומית לתחומי הקו הירוק. אלה התומכים בפיתרון שכזה חייבים להצדיק את הצורך בגבולות. בהקשר זה אף עולה השאלה ביחס להגינות כלפי היהודים שבישראל, שלהשקפתם יצטרכו לוותר על הבלעדיות שיש להם בתחומי הקו הירוק בעוד שהפלסטינים יזכו לבלעדיות במדינתם שבשטחי 1967.

אפילו אלה הקוראים לשתי מדינות, כשהאחת פלסטינית והשנייה יהודית, חייבים להסביר כיצד יש בכך כדי לפתור את שאלת המיעוט הפלסטיני, הרלוונטית בהווה ותמשיך להיות רלוונטית אף בעידן בו קיימת מדינה פלסטינית ריבונית בשטחי 1967. שהרי, לא תתקיים התשתית הנדרשת – עבור המיעוט הפלסטיני במדינה היהודית ועבור המיעוט היהודי במדינה הפלסטינים במידה והמתנחלים יבחרו להישאר בתחומיה – שתאפשר להם לקיים אזרחות טובה. פיתרון של שתי מדינות אתניות נפרדות לא יביא לשלום אזורי, ובוודאי שאין בו כדי ליציבות פנימית בתוך כל אחת משתי המדינות.

טיעונים כנגד תקפותו של פיתרון המדינה הדו-לאומית מתמקדים בשנאה שיש בין שני העמים וביחסיהם העכורים. לדעתי, השנאה הזו נוצרה ונבנתה בעקבות נסיבות היסטוריות, כך ששינוין ושינוי המציאות שבה מתנהלים יחסי שני העמים, יכול בהחלט למגרה. הרוב המוחלט של האנשים הנמנים על שני העמים, הפלסטיני והיהודי, רוצים לחיות בכבוד ובשוויון. כאשר יינטעו יסודותיה של החברה שיכולה להציע חיים בכבוד ובשוויון עבור בני ובנות שני העמים, המערכת המשפטית תצליח להתעמת עם הקיצוניים האלימים משני הצדדים.

מזווית הראייה של מקבלת ההחלטה שאינה יודעת באיזו קבוצה חברתית היא תשתייך לאחר סיום הליך קבלת ההחלטה, מודל המדינה הדו-לאומית הוא המודל הראוי, המוסרי והצודק ביותר. בטריטוריה בה אנו חיים, כל אחת מהקבוצות תוכל לשמר ולטפח את זהויותיהן הקולקטיביות. היהודי עשוי להתעקש על חוק השבות והפלסטינית עשויה להתעקש על חזרת הפליטים – העקרונות האלה אינה בלעדיים ואין האחד מוציא את רעהו. אם תוקם מדינה דו-לאומית, יהודים ופלסטינים יזכו לממש את זכותם להגדרה עצמית ולהיות אזרחים במדינה שמשקפת ומגשימה את מאפייני זהויותיהם העיקריים.

במדינה הדו-לאומית תיקבע מסגרת חוקתית נוקשה שתבטיח את הזכויות הקולקטיביות של שני העמים, אך חשוב מכך היא תשמש כמקור מחנך עבור הדורות הבאים שיראו בעיקרון השותפות בין בני ובנות שני העמים כערך חוקתי קדוש. הדיבור המתמשך על אודות ההפרדה משריש את האמונה בקיום סיכונים אינהרנטיים האורבים להם באג'נדה של הצד שמנגד. האמונה הזו אינה תולדה הכרחית של המציאות בה אנו חיים – היא תולדה של גישת הבלעדיות בשטח ששני העמים דגלו בה. במדינה הדו-לאומית לכולנו תהיה המוטיבציה לחיות חיי אזרחות טובה.

הגיעה העת לעבור משיח פוליטי צר של שמאל אל מול ימין אל עבר שיח הבוחן ושוקל את פיתרון המדינה הדו-לאומית מול פיתרון שתי המדינות לשני העמים.

רשימה זו פורסמה במקור באנגלית במגזין +972; הכותב הוא מתמחה בעדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל (הדעות המובעות ברשימה זו הן של המחבר ולא של עדאלה)

עוד בנושא:

מה רשמו לנו השופטים / חגי אלעד

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ראם

    הבעייה היא שפלסטינים לא נתפשים כסובייקטים אלא רק כאובייקטים.