• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

צאו מדי פעם לרחוב

קיים גרעין קשה של אקטיביסטים שלא הלכו שולל אחרי ספין טרכטנברג ולא מחכים שלפיד או יחימוביץ' יושיעו אותם // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
נועם שיזף

למעט הפסקות קצרות, שולטת בישראל ב-35 השנים האחרונות קואליציה בין הון, ימין לאומני ושכבות "דחויות" כמו החרדים, שתמיכתם נקנית בכסף. אם היתה לקבוצה הזאת יומרה לפתור את האתגרים הקיומיים שבפניהם ניצבת המדינה, היא ויתרה עליה מזמן. הפגנות הקיץ סימנו, במידה רבה, את תחילת פרישתם של המעמד הבינוני וחלק מ"האליטות הישנות" מההסדר הזה; זו לא היתה אופנה ולא רגע חולף, אלא רעידת האדמה אמיתית. לכן אין דבר הולם מכך שבשבוע שבו צוינה חצי שנה למחאת האוהלים, חזרו המפגינים לרחובות. אמנם לא במספרים עצומים, אבל הפינוי של מאהל התקווה, ההפגנה בעקבותיו מול העירייה, האוהל שצץ לרגע בשדרות רוטשילד – כל אלו הם סימנים מעודדים, שמראים שקיים גרעין קשה של אקטיביסטים שלא הלכו שולל אחרי הספין שכונה "ועדת טרכטנברג" ולא מחכים שיאיר לפיד או שלי יחימוביץ' יושיעו אותם.

הפגנות נרחבות של "הרוב הדומם" הן אירוע נדיר מאוד בישראל. הדוגמאות הקודמות היו ההפגנות נגד השחיתות ומחאת הסטודנטים בשנות התשעים – והן מתרחשות רק כאשר משהו יסודי בשיטה נשבר. גם אם הדברים לא נאמרו במפורש, מחאת האוהלים הופנתה קודם כל כלפי נציגי המוחים בשלטון, לכן קדימה היתה המפלגה הראשונה שהתמוטטה בסקרים. אם המפגינים היו מרגישים שקולם נשמע או שיש סיכוי סביר לקדם את תביעותיהם בכלים הרגילים, הם לא היו יוצאים לרחובות. לכן, גם הסיכוי שהתיקון יגיע באמצעות אותם גופים שנגדם הופנתה המחאה – הממשלה או הכנסת – היה אפסי. לפני כמה חודשים כתבנו כאן על האכזבה שעתידה ועדת טרכטנברג להנחיל לציבור; כעת, משהתרגיל נחשף, חוסר הנחת של המעמד החילוני-עירוני שוב מורגש היטב.

ולא חייבים מאות או עשרות-אלפים. צילום: activestills.org

אלטרנטיבות פרלמנטריות אינן קיימות. ראש הממשלה נתניהו הוא המייצג הבולט ביותר בהיסטוריה הישראלית של הקפיטליזם חסר המעצורים; קדימה, ישראל ביתנו ועצמאות הן תאומותיו של הליכוד, בעניינים כלכליים ומדיניים כאחד. שלי יחימוביץ', ששוברת בפראות לימין לאחרונה, הולכת ומצטיירת כאהוד ברק של העשור הבא; ואילו יאיר לפיד הוא, נו, יאיר לפיד: אדם שהאובססיה שלו לנקודת האמצע המדויקת פוסלת מראש את האפשרות לראות בו רפורמטור. על רעיונות עיוועים כמו התפקדות המונית של המפגינים לליכוד אין בכלל צורך להרחיב את הדיבור. במצבים דומים בהיסטוריה, היה צריך השלטון לשחד את המוחים נגדו כדי שאלו יצטרפו לשירותיו. בישראל, מסתבר, יש אנשים מבולבלים מספיק כדי לוותר על קולם בהתנדבות, ועוד לשלם על כך דמי חבר למפלגה שדפקה אותם.

הפיתרון נמצא, כמו בקיץ, מחוץ לכנסת. ההפגנות כבר הצליחו לשנות את השיח הפוליטי בישראל בצורה דרמטית. מספיק לחשוב על החשדנות הבריאה שנוצרה כלפי בעלי ההון, ועל הקשיים שאלו נתקלו בנסיונותיהם לגלגל את הפסדיהם – כהרגלם – אל הציבור הרחב כדי להבין את משמעותה של המחאה. ברור לחלוטין שהשיח הפוליטי סביב התקציב הבא יהיה שונה לחלוטין; אפילו עופר עיני התעורר מהתרדמת שבה שקע מרצון, ועם התקרבות הבחירות מנסה ההסתדרות להוביל קמפיין בנושא עובדי הקבלן. למרבה הצער, זו אינה משימה פשוטה עבור גוף ששכח כיצד מנהלים מאבק מחוץ לחדר הישיבות באוצר.

במלים אחרות, צריך פשוט להמשיך להפגין, גם אם בזמן הקרוב יגיעו לכל אירוע עשרות ומאות אנשים, ולא עשרות או מאות-אלפים. המחאה תצליח. לאקטיביזם יש תכונה משונה שכזו, הוא חושף את האמת על אנשים ועל תהליכים. אולי זה לא מפתיע שאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים וחביבו של השלטון, אינו נראה בשטח לאחרונה, בעוד דפני ליף מקימה מחדש אוהלים וסתיו שפיר נעצרת מדי שבוע. זה גם אינו מקרה שסולידריות בין מפגינים מרקע שונה נוצרה בשכונת התקווה, ולא במשרדים של מפלגת אינסטנט, המקשטת רשימות לכנסת במועמדים דתיים ומזרחיים "משלנו". זמנה של הפעילות הפרלמנטרית עוד יגיע, ויגיעו גם המנהיגים המתאימים. עד אז, צריך להצטייד במטרייה, ולצאת מדי פעם לרחוב. קורים שם דברים מעניינים מאוד.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

כנראה שיעניין אותך גם: