אימפריות נופלות, לאט

המשבר הכלכלי העמוק באירופה ובארה"ב איננו "האטה", או "מיתון", כפי שמציגה אותו העיתונות הישראלית. מדובר בקריסת מערכות בקנה מידה היסטורי עולמי, שעלולה להביא איתה תקופת צנע ארוכה במערב, וגם בישראל. כיצד נוצר המשבר, מה השלכותיו הפרטיות, הכלכליות והחברתיות, ואיך כל זה מתקשר להתפרקות הליברליזם?

א. מיתון כלכלי

התרוששות היא תהליך איטי.

הרבה אנשים חושבים שאם לא יהיה להם כסף, הם פשוט יקנו פחות ממה שפחות נחוץ ויעברו למוצרי היסוד. הם יאמרו לך: העיקר שאתה לא רעב או חסר בית או משהו. ואתה באמת לא, תודה לאל. אבל כל ההנחה הזאת שיש איזה סדר עדיפויות מתוכנת שמארגן לנו את יכולת ההישרדות כשזה קורה, היא שטויות. האמת היא שאתה לא מייד יודע על מה צריך לוותר, ולהעריך לאן הרוח נושבת, ואף אחד לא מאמין שמעכשיו תהיה עני, או יודע עד-כמה.

בהתחלה זה נראה כמו סתם תקופה רעה. אתה רק מצטמצם קצת, וחושב שמשהו יסתדר בקרוב. שתמצא עבודה נוספת, שהדברים יחזרו לעצמם. גם הפשרות הראשונות הן זמניות. אתה מוותר על מה שממש יקר או לגמרי לא נחוץ. אתה יוצא פחות עם חברים, לא קונה בגדים, דוחה את התיקונים של מה שלא דחוף. אבל קשה לך להעריך מייד מה לא-לקנות בקניה לבית. הרי אתה לא ממש צריך לחיות רק מלחם, חמאה ומים, בכל זאת. נכון – על חסכונות בטח שאין מה לדבר, כמובן, אבל אתה מוצא את עצמך מתעסק בשאלות כמו – האם לקנות פירות הפעם או לוותר, עד כמה זה מיותר לקנות את הממרח האהוב עליך, והאם יהיה נורא להתפתות ולקנות הפעם גרעינים. אתה מגלה שהכי קשה זה לנהל את המאבק יום יומי עם הרצונות והצרכים: לא לשתות בירה כשממש מתחשק, לסרב בנימוס לחברים שהזמינו אותך לצאת, לשתות את הקפה רק בבית, ולמשוך עוד קצת עם הנעליים שהתבלו, ועם התספורת שמתחילה לפרוע צורה.

אתה מנסה לייצר כל הזמן כללים לגבי מה כן ומה לא, ובסוף מוצא את עצמך עם יותר חריגים לכלל משחשבת. בסופו של דבר הרי, יש דברים שאין להם מחיר. לא תעז לבוא לחג בידיים ריקות, או לא להציע לאורחים לפחות עוגיות, ותמיד תמיד תביא איזה פרחים, או יין, או משהו מתוק ליום-ההולדת או ארוחת הערב שאליהם הוזמנת. בכל זאת. אלא שגם למה ש"אין מחיר" יש מחיר. מסביב לא חושבים על זה, אבל הכבוד העצמי והנורמות החברתיות עולות. זה קשה להסביר לחברים ש"תקנה לי ואחזיר לך" פשוט יחנוק אותך, או ש"בוא ניפגש" דורש כסף לנסיעות שפשוט אין לך כבר כמה זמן.

באיזשהו שלב ההחלטות האלו מנהלות לך את החיים יותר משאתה יכול לארגן את החיים לכדי מוצא מהמצב. איכשהו אתה מקווה שבעוד חודש חודשיים תוכל לחזור לעצמך, ואז כבר תקנה נעליים, תסתפר, תקנה פח-אשפה חדש למטבח במקום זה שנשבר ונוזל, תלך לרופא השיניים. כמה חודשים של עבודה וגם תוכל לקנות ספרים.

כל הדברים יסתדרו, כך אבא מבטיח.

יהיה בסדר, אומרים כולם ומקווים. גם אתה. אבל בינתיים החיים יקרים. פעם עוד התלבטת אם להיכנס לאובר, לשבור חסכון, או להיכנס לעוד הלוואה, כדי לעבור "את התקופה", שסופה אף פעם לא ידוע. לא לקח זמן רב לפני שמצאת את עצמך עם שלושתם, מתלבט למי להחזיר קודם, או מאיפה להמציא את התשלום הבא, כדי שהבנק לא יתקשר לערבים שלך. כך הזמן חולף וההוצאות שוטפות את מצב הרוח והאופטימיות.

בינתיים סביבך הכול נרקב לאיטו. עוד ועוד מאבדים את עבודתם, וגם הדברים הדוממים ממשיכים להתפרק בזה אחר זה ולחכות לימים טובים יותר. והחודשים חולפים. כבר עברת לאוטובוס, ואז לאופניים, וויתרת על כל הסנדביצ'ים בחוץ פעם ב-. מילא. אתה גם אוכל המון פסטה, מסתפר כשזה רק לגמרי מוצא אחרון, והחורים בגרביים לא מפריעים לך עוד.

ואז זה קורה. לאט-לאט התודעה מתחילה לחלחל אליך. רק אחרי שחלפו איזה שנתיים ככה עם אותן הנעליים הבלויות, ואותו פח-אשפה נוזל במטבח, אתה מתחיל להבין שזה לא זמני. שעכשיו זה ככה. אתה מתחיל להבין שהתרוששת, ושגם אחרים מתרוששים סביבך, ושבכלל לא בטוח כמה זמן תישאר כך.

אנשים נגמרים ברגע אחד.

ב. חייל האימפריה לקצה היבשת מגיע

להוציא "דה-מרקר", נראה שבישראל לא מספרים לנו הרבה על המשבר הכלכלי העמוק, התופס את הכותרות הראשיות באירופה ובארה"ב כבר שנה וחצי לפחות. לא מדובר ב"האטה", או ב"מיתון", או במשבר חולף, כפי שמציגים זאת בעיתונות הישראלית, אלא בקריסה עולמיתבקנה מידה היסטורי. זה לא יהיה מוגזם לומר שהמשבר הזה מאיים איום של ממש להביא אל קיצו את העידן שבו אירופה וארה"ב נחשבות למדינות עשירות ויציבות (אלא אם הן יצליחו לתחמן משהו ברגע האחרון).

הסיפור ה"טכני" בקצרה הוא שהרבה מדינות מערביות לוות עוד ועוד כספים כדי לכסות על הוצאותיהן, בין היתר בגלל שהן היו טיפשות מספיק להפריט את החברות-הציבוריות שהניבו רווחים, לתת לענף הנדל"ן להשתולל, ולהפחית את המסים באובססיה מופרזת (בעיקר מהבנקים ומשירותים פיננסיים). כך, בלי שיש להן מספיק הכנסות, הן לא הצליחו לכסות את ההוצאות, נכנסו לחובות, וההלוואות גדלו וגדלו, עד שעכשיו יוון, אירלנד, איטליה וספרד נמצאות למעשה בפשיטת רגל, כלומר לא עומדות בתשלומי החובות. אם במשבר האשראי האמריקני לפני כמה שנים התמוטטו רק כמה בנקים וחברות אשראי קטנות, כאן אנחנו מדברים על מדינות שלמות, על היקף גדול בעשרות או מאות מונים, ועל תופעת דומינו חסרת תקדים ברמה העולמית. (כשנתניהו מדבר על שמירת המסגרת התקציבית, הוא מבטא מאמץ להימנע ממצב דומה אצלנו; אך זה יכול לכל היותר למנוע פשיטת רגל ישראלית, לא את ההשפעה של המשבר העולמי).

חשוב לספר שכבר היום מיליוני אנשים באירופה חיים במציאות דומה לזאת של המשבר של שנות השלושים בארה"ב. בעיקר ביוון, בספרד ובאיטליה (וכל היתר נשאבות בהדרגה כלפי מטה, אל עין המערבולת). ערים שלמות ביוון סובלות מאבטלה של יותר מ-50%, ובמקומות רבים אפשר ללכת ברחובות הראשיים ולראות כמעט את כל החנויות סגורות. רבים מאבדים את בתיהם ונאלצים להתגורר בבתים חצי-מוכנים שבנייתם הופסקה בגלל שנגמר הכסף ואין משקיעים, והתורים לבתי התמחוי מתארכים מיום ליום, וכבר מכסים רחובות שלמים ושעות של המתנה. אומרים שהתורים שנודעו בתקופת קריסת הקומוניזם עוד יהיו כאין וכאפס לעומת התורים בעידן קריסת הקפיטליזם.

בנק בינוני בלונדון מודיע ללקוחות שאין אפשרות להם אפשרות לקבל את כספם באופן זמין ובלי הגבלה. משבר נזילות בדרך?

גם צרפת, ארה"ב ובריטניה מראות סימנים של אוברלואד, ופונות למעין משטר צנע חמור בהוצאותיהן, שעלול דווקא להחריף את המצב (שכרגע לפחות אין ממנו מוצא). דירוג האשראי של צרפת ירד השבוע לראשונה בתולדותיו, יחד עם שמונה מדינות אירו אחרות, ויש סיכויים סבירים שהוא ימשיך להיפגע בחודשים הקרובים שוב. בריטניה אמנם עוד לא איבדה את דירוג האשראי שלה, אבל מצבה בפועל גרוע עוד יותר, ולמעשה חובותיה הם הגדולים באירופה. שיעורי האבטלה (במיוחד בקרב צעירים) שוברים שיאים של עשרות שנים. בסקר שפורסם בשבוע שעבר 52% מהבריטים מביעים פסימיות לגבי עתידם, כ-65% לגבי עתיד המדינה, וכ-74% לגבי עתידה של אירופה. זה לא מפתיע כשמסביב כולם רק מפטרים כבר שנתיים, ואפילו החברות הגדולות ביותר מדווחות על ירידות ברווחים ואף על הפסדים, אפילו בתקופת החגים. המדינה עצמה כבר כמעט שנתיים לא מגייסת אנשים למשרדי הממשלה השונים, ורבבות מפוטרים מהמגזר הציבורי, כולל מהמשטרה והצבא. תחזיות הצמיחה של הגוש האירופאי קובעות שיש סיכון של לפחות 40% למיתון באירופה בשנת 2012.

המצוקה הכלכלית מכה הפעם בעיקר בצעירים. מי שעוד יש לו עבודה ו(עדיין) לא איבד אותה נהנה מיתרון לעומת מי שזה עתה נכנסים לשוק העבודה (או פוטרו אליו) ומנסים למצוא נקודת התחלה (או התחלה מחדש), וגיוסי העובדים הם מיניאליים ממילא. בינתיים נמשכות הירידות ברווחים והתחזיות של המומחים השליליות. עם התחזיות, יורדות אנשים משקיעים פחות וקונים פחות, וזה גורם לצמצומי משכורות ופיטורין, וכך יש פּחות כסף זמין אצל האנשים, שבתורם קונים עוד פחות, וכך עם הירידות ברווחים הכול חוזר חלילה. כדור השלג הקפיטליסטי של צמיחה מגלה הפעם את צידו האפל בעיתות מיתון.

ג. משברים מזככים: רגעים חברתיים

מספר דברים מאוד מעניינים מבחינה סוציו-פוליטית מתרחשים באירופה כיום, שעה שהכלכלה חסרת-הרסן "מתפוצצת להם בפנים".

ראשית, אפשר להבחין שמה שמשותף למדינות המשגשגות – גרמניה, שוודיה, נורבגיה ופינלנד – הוא שהן כולן מדינות רווחה מובהקות (השוק נותר חופשי, אך המדינה לא נעלמת מפעולה אקטיבית למען הכלל). המיסים בהן גבוהים יחסית, והממשלה משקיעה בתמורה בנדיבות בחינוך, אבטלה, תעסוקה, זכויות וכו' – לכולם, כל הזמן. הממשלה עושה ההפך ממה שעושים בישראל מאז שנות השמונים, וההשקעות האלו מייצרות יציבות במשק בעיקר במקומות שהוא זקוק לה. דווקא בהן, בניגוד לעמדות "המומחים לכלכלה", האבטלה נותרת נמוכה והתוצר גבוה ויציב. זאת עובדה. זאת גם עובדה שאיסלנד, שכן נכנסה למשבר, היא היחידה שמצליחה להשתקם ממנו – לגמרי בעצמה, דווקא בגלל שאצלה אסור לממשלה להציל את הבנקים, והממשלה מחויבת על פי חוק להתערב במשק לטובת הציבור כולו. במילים אחרות, המדיניות הכלכלית של המדינות המשגשות היא "שמאלנית". היא תומכת בשירות הציבור, מגינה על זכויות עובדים ומקפידה להגן באופן פעיל על החלשים, כדי לאפשר להם להשתקם, לשפר את מעמדם, ולהחזירם לתפקוד שיתרום לעצמם ולכלל. ההפך מהמדיניות הכלכלית של קדימה, הליכוד וליברמן.

שנית, יש שינוי בגישה הכללית כלפי אחריות הפרט והחברה. עד לא מזמן, אם לא הצלחת להשיג עבודה או להתפרנס, ראו בכך עדות לכישלון אישי שלך. הייתה מעין הרמת גבה סביב השאלה – למה מעסיקים לא לוקחים אותך, מה לא בסדר איתך, מה אתה עושה לא נכון, או איך ההתנהלות שלך לא אחראית כך שהשכר שלך לא מספיק. בהדרגה יותר ויותר מסתכלים גם על נסיבות המקום והזמן. חשבו על כך: הלוא, אישה שחיה במקומות מסוימים באפריקה, שבהם תוחלת החיים לנשים היא כ-30 שנה, גם אם היא משתדלת מאוד להשקיע בבריאותה, היא לא צפויה להאריך ימים. לעומת זאת, אשה שחיה בסין, שם תוחלת החיים לנשים היא כ-90 שנה, יכולה להתרשל יחסית, ועדיין לצלוח את גיל הזהב בהצלחה. כל זה כמובן נכון גם להשפעה שיש לסביבה הפוליטית, האקולוגית והחומרית. לא רק מעשי הפרט משנים את סיכויי ההצלחה, אלא למעשה גם למקום ולזמן שבהם אדם נתון יש השפעה גדולה הרבה יותר. לכן, אם יש אינפלציה ואבטלה ענקיות, זה לא יעזור לך להיות מברי/קה, חסכוני/ת וחרוץ/ה. רק שבתקופות משגשגות אנחנו שוכחים שאף אחד לא נעשה עשיר או עני רק בזכות עצמו, אלא גם בגלל ההקשר החברתי-פוליטי-אקולוגי שלנו. עכשיו זה פתאום נראה לאירופאים יותר ברור, כאילו מעולם לא חשבו אחרת.

שלישית, אם עד לאחרונה יותר ויותר אנשים במערב נמנעו מפוליטיקה, בא המשבר הזה ומעביר אותם תהליך של פוליטיזציה מזורזת. מי שלא רצה את הפוליטי, ולא התעניין "בדברים האלה", בסוף הפוליטי בא אליו הביתה, אל חשבון הבנק, אל חייו הפרטיים. מי שהיו שׂבעים זמן רב והייתה להם הפריבילגיה לא לדעת, פתאום מאבדים את עבודתם, או סתם לא סוגרים את החודש, ועכשיו אין להם ברירה. המצוקה נעשית מוחשית, ויש רצון להשפיע. בבת-אחת הפוליטי והאישי נפגשים, ופתאום הכול מעניין: סביבה, מלחמות, כלכלה. אחרי הכול, אנשים מבינים, המשבר לא נעשה מעצמו. לכלכלה יש כתובת, והיא אנושית.

עם זאת, להתעוררות הפוליטית יש שני ביטויים הפוכים. מצד אחד, השמאל-מרכז מתחזק, המחאה נגד יוקר המחיה גוברת, עובדים מתאגדים ודורשים מעורבות ממשלתית ומיסוי לעשירים, ואפילו בעלי הון ובנקים מגלים נכונות במיסוי כדי לצאת מהמשבר. חברות דירוג-אשראי בכבודן ובעצמן אף אמרו במפורש שמדיניות של צנע והידוק החגורה אינה מספיקה ואף מחמירה את המצב, ורמזו לצורך להשקיע בעבודות ציבוריות או בהשקעות ממשלתיות. מצד שני, גם הימין הקיצוני (והדתי) מתחזק מאוד בכל מקום, ונהנה מהאשמים הרגילים: ה"זרים". כלומר, מהגרים (בעיקר לא-מערביים, כי מי סופר את האירופאים והאמריקנים), הצוענים והיהודים. הלאומנים דורשים כהרגלם נאמנות, זכויות רק לאתנוס "הילידי", מקדמים בדלנות מהאיחוד-האירופי, ומשרתים את בעלי ההון (בתמיכה עממית רחבה).

תומכיהם קשי-היום מתעניינים פחות בממצאים אקדמיים, ולכן אין השפעה לנתונים הסטטיסטיים של הממשלות עצמן, אשר מראים באופן די עקבי שדורשי העבודה המקומיים לא ממש מתחרים עם המהגרים מהמדינות המתפתחות (להפך, הם די נהנים מכניסתם לשוק העבודה, כי היא דוחפת אותם כלפי מעלה במדרג התעסוקתי; אבל, מצד שני, הם כן מתחרים עם המוני צעירים ממדינות האיחוד, בעיקר מספרד ואירלנד שקרסו, שבאים לחפש עבודה). כך לפחות בהולנד, בצרפת, בשוודיה, בדנמרק, באנגליה – הימין הקיצוני והניאו-נאצי חוגג ומתחזק מאוד(!), אבל בצרפת, ובשוודיה, לדוגמה, גם השמאל מתחזק במקביל. ישראל, אפוא, בהחלט איננה "המדינה היחידה בעולם המערבי שבה עולות מלב העילית הפוליטית עצמה יוזמות לחיסול השיטה". ממש לא, פרופסור. זה הצייטגסט. משבר הניאו-ליברליזם הכלכלי הקיצוני, איננו מנותק מהפיחות בערך הליברליזם-הדמוקרטי. כך לדוגמה הונגריה בחרה במפלגת ימין קיצונית, שמנסה, בין יתר הרפורמות, לדרוש נאמנות לממשלה, להגביל את הצבעה רק ל"הונגרים אתניים" (שלא לומר "ארים"), ולהכפיף את התקשורת ובתי המשפט לממשלה. האיחוד האירופי מאיים לתבוע אותה, ובינתיים הפגנות ענק לא ממש מרשימות את השלטון הכוחני החדש. נו, כל הגעשעפט, בקיצור.

ואם השיר הזה נשמע לכם מוכרזה לא במקרה.

(רק מפאת האורך, אני מדלג על המשמעות של סנטורום-סקורוטום והרפובליקנים האולטרא-שמרנים החדשים בארה"ב).

ד. אחרית דבר: שקיעתו של הליברליזם?

בישראל עדיין מכנים את המשבר הכלכלי חסר-התקדים "האטה כלכלית". ועל כך יש לומר: פחחחח. כאילו רומזים לנו שהביזנס אז יוז'ואל, וסתם העסקים קצת חלשים, והריבית פה ככה, והאינפלציה שם ככה, והמחיר של הזה ירד, והביקוש של ההוא עלה. רק הסיפור האמיתי איננו: המערבולת האירופית-אמריקנית שמאיימת לינוק את כולם אל המצולות. קל להבין שגם ישראל מושפעת, ותושפע עוד הרבה יותר עם הזמן, הן מדמדומי הליברליזם במערב, והן מתאומו הסיאמי, הקפיטליזם, לפחות בצורתו הנוכחית. ישראל קשורה בטבורה למערב, ואם קונים ומוכרים פחות באירופה ובארה"ב, היצרנים היבואנים והיצואנים הישראלים מרגישים וירגישו את זה היטב, וגם עובדיהם. גם עמותות, ובעצם כל מי שתלוי בכספים מחו"ל. גם הפריחה של הימין הלאומני הניאו-נאצי (נו, תתבעו אותי!) – היא לא בלתי-קשורה, שם וכאן.

תהליך השקיעה של המערב יכולה להיות מהיר (כמו ברה"מ) או איטי (כמו העותומנים). אבל משום מה, למרות שקל לנו יחסית לקבל את זה שארה"ב נמצאת בתהליך של ריקבון חברתי, כשמדברים על השקיעה של ישראל, ההכחשות רבות והמגננות נשלפות. ואף על פי כן, השקיעה של ישראל מתרחשת. ברקע ישנם כרגיל העלות הגודלת והולכת של הכיבוש וההתנחלות, הבידוד המדיני, הירידה בהשתתפות בכוח העבודה, והגירה גודלת בקרב צעירים; ובחזית שינוי עולמי בטכנולוגיות, בחלוקה הסוציו-כלכלית, וגידול מהיר בפילוגים החברתיים (הקצנה של זרמים דתיים מזה, ההומניזם-הרדיקאלי מזה, ובתווך מה שנותר מהליברליזם). פתאום כולם מאוימים ומאיימים: החרדים, הערבים, הכהניסטים, המתנחלים, השמאל-האשכנזי, ההומואים, ה"זרים", מי לא. ודי בצדק. המנגנון עצמו מותח את שיתופי הפעולה שבהם הוא תלוי אל המקסימום.

לכן אפשר שבני קצובר צודק באמרו שהדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ההיסטורי. אכן, אף אחת מהקבוצות לא ממש מוכנה לדמוקרטיה מוחלטת וחסרת זהויות, וכולם מבוהלים מן היתר. מצד שני, "עם-הנצח" הישו"עי אולי לא-מפחד, אבל כן משקר לעצמו. במציאות, המצב בישראל הוא כזה שלאף קבוצה אין הכוח לשלוט לבדה, ולכן כולם מסונדלים בבריתות פוליטיות בלית ברירה. (לדוגמה: אפילו שהימין לכאורה שולט כבר שנים, הוא מצליח לעשות זאת רק מתוך פשרה בין הדרישות החילוניות והקפיטליסטיות של ליברמן לבין המפלגות הדתיות). בלי ליברליזם ודמוקרטיה אין בסיס משותף, והמשברים המוכחשים, החברתי והכלכלי, רק מחריפים. בשורה התחתונה, אין דרך לדעת אם אי-היציבות תביא בסופו של דבר לפירוק המבנה הפוליטי הקיים, ואם כן, מה יבוא במקום, איך, מתי ובאיזה "מחיר"; אך בכול תרחיש ברור שהמצב שבו "הישראלים" חיים רק על החרב מגדיל משמעותית את הסכנה, ושהיתרון הכלכלי והצבאי של ישראל לא מובטח, במיוחד בעולם שעובר תמורות גדולות כל כך.

פורסם בבלוג של הכותב – אמת מארץ ישראל

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ניר

    להבנתי, הלקח מתהליך שקיעתו של הליברליזם בארה"ב (וכמובן מהתמוססותו בישראל) אינו – כפי שעולה מדבריך – שאין ליברליזם ללא קפיטליזם. הרי מדינות סקנדיביה הסוציאל-דמוקרטיות שאתה מציין ליברליות הרבה יותר מאשר החברה האמריקאית. הספרה הציבורית בדנמרק ובנורווגיה מחולנת כמעט לגמרי, אין סגידה ל-Flag and Country, זכויות האזרח נשמרות בקפידה, כבודו וחירותו של הפרט מוחזקות כערך עליון וכו'. הלקח הנכון הוא שהליברליזם כאתוס וכפרוגרמה פוליטית אינו אפשרי בחברה בה לאזרח אין אמון בכך שחיי ילדיו יהיו טובים יותר מחייו שלו. אורך החיים הליברלי הוא הלוקסוס שזוכה בו חברה שקיבתה אינה ריקה, ושמסוגלת לספר לעצמה סיפור סביר על עתיד טוב יותר. הקפיטליזם סיפק את הנרטיב הזה לזמן מה. עכשיו עושה רושם שהחגיגה נגמרה.
    אתה צודק כמובן שהנאו-ליברליזם חייב ללכת. אך הוא חייב ללכת כדי שיהיה סיכוי לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים וכך ליצור – מי ייתן – יותר ליברלים.

  2. נפתלי אור-נר

    יישר כוחך

  3. מאור

    מנין ההיקש כי ישראל שוקעת כמו המערב (אף שמצבה מבחינת יחס חוב-תוצר, אבטלה וכו' אחר לגמרי)? איפה הכותב רואה "הגירה גודלת בקרב צעירים"? מי שמתכנן הגירה לא יוצא להפגין במאות-אלפיו בכיכר העיר. מה עם תרחיש הפוך, של עליה המונית בגלל מצוקה כלכלית בארה"ב ואנטישמיות גוברת באירופה?

  4. כפיר כהן

    עצוב ומדויק

  5. יורם

    1. אף אחת מהמדינות שציינת לא פשטה רגל. יוון היתה קרובה, אבל בוצעה תספורת והזרמת כספים כך שגם יוון כנראה תצא בלי לפשוט רגל. איטליה רחוקה מפשיטת רגל וכראיה התשואות של האגחים שלה שירדו לאחרונה.
    2. מבחינת מחיקת הון, אין ספק שהמשבר ב-2008 גדול פי כמה מהנוכחי – ספירה חלקית: עשרות מליוני אמריקאים מחקו 100% מההון העצמי שלהם, זה לבדו שקול לקריסה של מדינות כמו יוון,אירלנד,איסלנד,פורטוגל ואיטליה ביחד. בנקים ובתי השקעות גדולים (!) מחקו למעלה מ-90% משווים (סיטיגרופ, בנק אוב אמריקה, כמובן לימן ברדרס)
    3. עשרות מליוני אנשים במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, ספרד, צרפת פוטרו.

    המשבר הנוכחי הוא לא יותר מריקושט של המשבר החמור ב-2008, שתוצאותיו ימשיכו להכות עוד מספר שנים.