הרחובות ממריאים, לאט 3#

חצי שנה חלפה מאז השמות תחריר, דפני ליף, סושי וטרכטנברג הידהדו מכל מכשיר טלוויזיה ורדיו ומבעד לכותרות העיתונים והאתרים. התקשורת ליוותה באופן חסר תקדים את התפתחות המחאה של קיץ 2011 ואת הרבבות שיצאו לרחובות; הרחובות מלאו מוחות יצירתיים שמחו כאילו חייהם תלויים בזה (ולא רק כאילו), והמחנק של יולי-אוגוסט הרגיש פה הכי בבית, באוהלים, תחת התאנה של הצדק החברתי והגפן של המאבק בטייקונים. מיני כותרות נקשרו לגל המחאה הזה, מנהיגיה הועלו על נס ונצלבו בכיכר העיר והאדישות הישראלית המפורסמת נעמדה מבוישת בפינה. התרגשות היתה רבה, והביקורת לא פחות.

גם אנחנו בהעוקץ לא נותרנו אדישים, ואירחנו את מיטב הכותבות והכותבים שערכו בירור מושגי מעמיק, בחנו את המחאה מזוויות שונות והציעו פתרונות למצוקות שעלו בה. בימים אלה, כשאחרוני המאהלים נעלמים מהשטח באלימות ממסדית גסה, מותירים אחריהם אזרחים מחוסרי בית, בימים בהם הכנסת ה-18 של ישראל מחשיכה את המסך על חיינו, שממילא אינם משופעים, רצינו לבדוק איפה היינו ומה עשינו – ואנה פנינו.

בשלושת חלקיו של פרויקט "הרחובות ממריאים, לאט" לציון חצי שנה לימי האוהלים והמצעדים ההמוניים, כותבים וכותבות בוחנים בקצרה סוגיות שונות הקשורות למחאה עד כה וליעדיה בהמשך: הלקחים, התוצאות, החוויות, דרכי הפעולה, המישור האזרחי והפוליטיקה המפלגתית.

מוזמנות ומוזמנים להגיב ולהפיץ.

קריאה נעימה

לקריאת חלקו הראשון של הפרויקט

לקריאת חלקו השני של הפרויקט

—————————————————————————————————–

17. פתיחת השמים הפוליטיים / לב גרינברג

לאחר קיפול האוהלים, החלו דיונים בשאלה כיצד לעגן את הכוח שנצבר בקיץ במסגרת משותפת. אול השאלה נתרה חסרת הכרעה. להערכתי יש לכך שתי סיבות עיקריות, אישיות וענייניות. ברמה האישית, ראשי המחאה לא מעוניינים ברובם להיכנס בשלב הזה של חייהם לפוליטיקה, ולא ברור גם אם הם מתאימים. מספיק שחלקם מרגיש ככה כדי להכשיל בנייה משותפת של מסגרת פוליטית. הסיבה העניינית היא, שברור כי ברגע שייגעו בשאלות היסוד של המדינה – התמיכה ההמונית תלך ותידלדל.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

18. עד שהקיר יישבר / שולה קשת

את מאהל שאגת הדרום (לוינסקי) הקמנו בחצר האחורית של כל החצרות האחוריות בישראל, בגן הקווקזים שבנווה שאנן. במהלך שני העשורים האחרונים חל שינוי באופייה של השכונה הזאת. הזנחה ממושכת של הרשויות השונות, בראשן הרשות המוניציפלית וזרועות אכיפת החוק, הפכה את האזור למוקד פעילות עבריינית של סחר בנשים וסחר בסמים, על כל המשתמע מכך.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

19. להתנגד לתוכנית החלוקה / אייל גרוס

מקור העוצמה הוא גם מקור החולשה: כל עוד מתקיימת האבחנה לפיה הדיבור על רווחה, עבודה, בריאות, תזונה, חינוך ודיור נחשב כ"חברתי" אך הדיבור על כל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני נחשב כ"פוליטי", יישמרו הגבולות של השיח החברתי, באופן שיחבל בשינוי אמיתי. הלאומיות תשוב ותקרא לנו לדגל בצורה שתייצר סולידריות מזויפת על בסיס לאומי, תוך מחיקת הפערים החברתיים מהדיון בשם ההתגייסות כביכול "שלנו" (קרי "עם ישראל") כנגד האויבים הקמים עלינו להשמידנו.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

20. מתי כבר ייפול האסימון? / מתן קמינר

מצד אחד, שלמה מעוז צודק. המחאה של הקיץ לא היתה מגיעה לממדים שאליהם הגיעה אלמלא שיחק בה הדור הצעיר של מעמד הביניים האשכנזי-חילוני תפקיד מפתח. אך מצד שני, הוא מטעה: ללא התמשכותו של המרי הזה אין תקווה לעשיית צדק עם כל תושבי הארץ. רק ברית בין אלו שאיבדו את הפריבילגיות לבין אלה שמעולם לא החזיקו בהן יכולה לסמן דרך החוצה מהמדמנה הקולוניאלית והניאו-ליברלית שבה אנו שקועים עד צוואר.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

21. הקונצנזוס האחוס"לי / תאמר מסאלחה

כישלונה של המחאה נעוץ בחוסר הבנתה עם אילו כוחות בחברה היא משוחחת ובתוך איזו חברה והגמוניה פוליטית תרבותית היא פועלת. ישראל של 14 ביולי היא ישראל פשיסטית, שכבר מזמן אימצה את הלך הרוח, האתוס והפאתוס של ה"אומה המקודשת" שהיא מעל לפרט, לפוליטיקה, למוסר ולהיסטוריה. כך, בזמן שהמאבק החברתי דיבר על צדק חלוקתי, השלטון הנהן בראשו, המתין וחייך, והוא ידע מדוע.

לקריאת הפוסט מלא

—————————————————————————————————–

22. בכל זאת נפל דבר / נועם תירוש

לא צריך הרבה אומץ אישי על מנת לתקוף את המחאה החברתית. בהתרגש עלינו חצי יארצייט להתפרצותה, ברור כי שינוי מהותי לא ממש התרחש כאן וכי "צדק חברתי" הוא עדיין מושג אמורפי שכלל לא ברור איך ניתן ליישמו בשדה פוליטי ציני כל כך. אפשר גם להתלונן על תפקודם של ראשי המחאה – הרי כיצד יובילו ילדי שמנת מכפר שמריהו את המהפכה החברתית לשכונות ולערים העזובות ביותר בארץ? והכי חשוב, אם הבשורה הגדולה של אותה מחאה חברתית היא יאיר לפיד שליט"א, הרי שמוטב היה כלל לא להתחיל בה.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

23. והעם היהודי עסוק ברווחתו / אילנה ברנשטיין

האם זה מקרי בלבד שגל החקיקה הפאשיסטי-גזעני התעצם בעקבות המחאה החברתית? התשובה היא: לא. המחאה החברתית הזמינה את הגל הזה בשימה דגש על רווחתו של המעמד הבינוני, תוך התעלמות מהיותה של ישראל מדינה כובשת השוללת את זכויותיהם של מיליוני בני אדם מדי יום ביומו. הקשרים הגלויים והסמויים שבין כיבוש לשחיתות, בין כיבוש להסתאבות, בין כיבוש לזחיחות אומניפוטנטית, בין כיבוש לכלכלה, בין כיבוש לפרנויה לאומית, בין יחס המשטר לנתיניו הכבושים והלא-כבושים  – מתהדקים עכשיו ביתר שאת.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

24. חרא דפוק וחרטא / יהושע סימון

אם כן, זהו הדבר שנקרא דמוקרטיה, כפי שנתניהו מצהיר – לכל אחד מותר להגיד מה שהוא רוצה, לי מותר לא להקשיב, ואחר כך הם כבר יחטפו. לשיטה הזאת יש שם, ופיתח אותה לא אחר ממוחמד עלי. בקרב מול ג'ורג' פורמן בקינשסה ב-1974 שזכה לשם "Rumble in the Jungle", עלי הביא לעולם את ה"רואופ-א-דואופ" – עלי נשען על החבלים, ספג את המכות מיריבו הגדול ממנו והתחמק מהן, כשמפעם לפעם הוא מישיר לפניו של פורמן סנוקרות. שיטת משחק זו הביאה בסיום הסיבוב השמיני לכך שפורמן נפל מותש ועלי ניצח.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–

25. אז מה הרווחנו? / מיכה רחמן

נתניהו, הניאו-ליברל הקיצוני של פעם, רצה קיצוץ מיסים בכל מחיר יחד עם קיצוץ בתקציב. במילים אחרות, הקטנת תקציבי הרווחה והחינוך בכל מחיר. נדמה שאחרי שראינו את התוצאות הקיצוניות של המדיניות הזו ואחרי המחאה שנולדה בחלקה בגלל התוצאות האלה, הושגה התמתנות של הניאו-ליברליזם האידיאולוגי הקיצוני לכיוון ניאו-ליברליזם קצת מתון יותר, זהו ההישג העיקרי של המחאה.

לקריאת הפוסט המלא

—————————————————————————————————–