• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

והעם היהודי עסוק ברווחתו

המחאה החברתית הזמינה את גל החקיקה האנטי-דמוקרטית // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
אילנה ברנשטיין

המדינה הזאת, המקום הזה, הולכים ומתכערים זה זמן רב. אך גל חקיקה גזעני שתכליתו שלילת זכויות אדם ואזרח, כמו זה שאנו עדים לו בחודשים האחרונים, אינו דבר שבשגרה. בלי לכסות, בלי להתבייש, בלי להתפתל, מתפרעים נבחרי העם מדי יום, מתעלים זה על זה ביוזמות ובניסוחים שמקעקעים את הכתוב במגילת העצמאות ומסיגים את החברה בישראל שנות דור. גם אם בפועל העוולות אינן חדשות, הרי שעד כה הן לא גובו בחקיקה נוקבת וגלויה בכנסת.

האם זה מקרי בלבד שגל החקיקה הפאשיסטי-גזעני התעצם בעקבות המחאה החברתית? התשובה היא: לא. המחאה החברתית הזמינה את הגל הזה בשימה דגש על רווחתו של המעמד הבינוני, תוך התעלמות מהיותה של ישראל מדינה כובשת השוללת את זכויותיהם של מיליוני בני אדם מדי יום ביומו. הקשרים הגלויים והסמויים שבין כיבוש לשחיתות, בין כיבוש להסתאבות, בין כיבוש לזחיחות אומניפוטנטית, בין כיבוש לכלכלה, בין כיבוש לפרנויה לאומית, בין יחס המשטר לנתיניו הכבושים והלא-כבושים  – מתהדקים עכשיו ביתר שאת.

המחאה החברתית המנומסת, הנקייה, "מחבקת השוטרים" שלא גומרים את החודש, שהתעוררה לפני חצי שנה תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי", התעלמה במפגיע מן העובדה שבישראל חיים שני עמים. מובן כי המחאה לא כיוונה לשניהם. חששותיהם של מנהיגי המחאה – באשר הם – מפני פוליטיזציה של המחאה, אמונתם, הילדותית משהו, שניקוי המחאה מזיהוי פוליטי – שמאל-ימין – יסחף אחריו שותפים רבים, הוכחה כנכונה. ראו 400,000 איש ואישה, רובם שבעים למדי ומוגנים למדי, שצעדו ברחובות תל אביב-יפו ודרשו צדק חברתי בגרון ניחר.

אך בסיכומו של דבר מדובר במחאת פרווה, במחאה חסרת שיניים, שהישגיה אם בכלל הם בתחום המלל. הטוקבקיסטים של אתמול יושבים היום סביב שולחנות עגולים ומלהגים על צדק חברתי בשעה שבמרחק קילומטרים ספורים מתחוללות זוועות.

בית לחם. כיבוש זה פָּסֶה. צילום: אן פאק / activestills.org

במובנים רבים קלעו מנהיגי המחאה לקול "העם", הקול המאפשר את הזוועות הללו. העם המקבל באדישות גוברת והולכת את הנעשה מעבר לחומת ההפרדה ולמעשה גם בתוך גבולות 67'. אותו עם המקריב את בניו ובנותיו לצבא ומשלח אותם לעבודות שיטור כנגד לא-אזרחים, כי אין ברירה, וממעט לצאת לרחובות כאשר הגזירות ה"ביטחוניות" ניחתות על ראשו. השמאל הציוני, ההומניסטי, נאבק אמנם בכל כוחו באותן עוולות אזרחיות אך נאמן בסופו של דבר לקונסנזוס ומרכין בפניו את ראשו. לא נותר אלא לחשוב כי הרעה אינה באה מהמשטר, כגזירה שאין להפר אותה, אלא זוכה לשיתוף פעולה מלא של העם. דרכה של הממשלה סלולה לאבדון ואין מי שיעצור אותה. והגיע הזמן לומר שהשמאל הציוני פשט את הרגל.

אין מחאה שאינה פוליטית ולכן המודל שהציגה המחאה בקיץ האחרון לא מחזיק מים. הקריאה לצדק חברתי אינה יכולה לחול על עם אחד ולהתעלם ממצוקתו של העם השני. הגם שאותו עם רחוק שנות אור מעימות עם מצבו הכלכלי ועסוק בהישרדות, בחופש תנועה, בחופש ביטוי, בכבוד האדם וחירותו.

התעלמותם של מנהיגי המחאה וההולכים בעקבותיה מהכיבוש, על כל היבטיו, הינה בבחינת מסר ישיר וברור לממשלה ולבית המחוקקים כי העם היהודי שחי כאן, העם הכובש, עסוק ברווחתו ותו לא. הַציגו בפניו תוכנית כלכלית משופרת, הפחיתו את המיסים, סבסדו את החינוך ואת הבריאות, הוזילו את יוקר המחייה, תנו לו דירות במחיר סביר והוא יהיה מרוצה.

כיבוש?! כיבוש זה פָּסֶה. כמה אפשר לדבר על הכיבוש? יש חיים אחרי הכיבוש, והם עולים כסף. הכלכלה הניאו-ליברלית, הקפיטליזם החזירי, הטייקונים, מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מצב התרבות, כל אלה שווים שנצא בשבילם לרחובות. את המחיר שאנחנו משלמים כחברה כובשת, מחיר השחיתות, מחיר הגזענות שניכר גם בתוך החברה היהודית, מחיר תקציב הביטחון, מחיר כבוד האדם וחירותו, מחיר הפרנויה הלאומית – אין איש מחשיב.

ואם כך ייעשה לפלסטינים, אז למה לא למזרחים, למהגרים מברית המועצות לשעבר, לאתיופים, למהגרי העבודה, לחרדים, לשמאלנים ולכל אותם המאיימים על הקונסנזוס הלאומי הנתעב ו"מסכנים" את המדינה. המחאה החברתית שסחפה אחריה רבים היתה יכולה לנצל את המומנטום לטובת שינוי עמוק בסדרי העדיפויות בחברה בישראל, ולהוביל לשינוי אמיתי. המחאה החברתית – אילו רק היתה פוליטית יותר ומתנחמדת פחות – היתה יכולה להביא להפסקת הכיבוש, לחיים זה לצד זה, לצמצום תקציב הביטחון, להגדלת תקציבי החינוך, התרבות והבריאות. תחת זאת היא נופחת את נשמתה ונהפכת לסיסמת בחירות.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אייל

    טקסט יפה. אולי הייתי משנה את הרמיזה המכוונת, כאילו מנהיגי המחאה, או משתתפיה, כיוונו לכך, ויותר רואה בזה ניתוח של התוצאה, אבל הכיוון הכללי מעניין וכנראה נכון. אותה הלגיטימציה שהתחילה בהתעלמות והעלמה של הכיבוש, (ושמי שמוחים לכאורה נגד דיכוי שותפים לה), היא זאת שמאפשרת את הזלזול וגל החקיקה. יפה.

    אגב, "כמה אפשר לדבר על הכיבוש? יש חיים אחרי הכיבוש, והם עולים כסף." – גם הכיבוש עולה והרבה.