הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
חרא דפוק וחרטא
השלט הזה מבטא במדויק את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה – "חרא דפוק וחרטא". זהו הסדר הפוליטי תחת הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון. כאשר החוק הופך לחידת זן ברוח "מחוסרי בית למעצר בית" (כפי שקרה לאנשי מאהל התקווה), ניכר שהגיון השפה של החוק ניתק ממציאות החיים. כפי שהפילוסופית האמריקנית הלניניסטית ג'ודי דין מסבירה לגבי המחאה הנוכחית בארה"ב, התנועה עצמה מסמנת את הפער המעמדי שעליו מושתת המשטר; בעצם קיומה של המחאה יש משום סיכון עקרוני לסדר הקיים, ועל כן במקביל לטענות על היותה כללית ולא ממוקדת, היה פינוי המאהלים כה מתוזמר ואלים.
כשהיא מסמנת את החיץ בעצם התרחשותה, המחאה שינתה את המרחב העירוני הבנוי, בכך שיצרה הצטרפות של גופים רבים יחד במאהלים מסביב לעולם לכדי מרחב ציבורי (שעפרי אילני כבר כינה "רפובליקת האוהלים"). אל העיר הניאו-ליברלית המופרטת שבה אנשי עסקים ותיירים מופיעים עם זכויות אוניברסליות בעוד התושבים משמשים ספקי שירותים משוללי זכויות (חלומו של ראש עיריית תל אביב), הביאה המחאה את הגוף הפוליטי של "היות-יחד". כפי שראינו אצלנו ובמקומות אחרים, בדיוק את המרחב הציבורי הזה שיצר הציבור העירייה מחליטה להפקיע. כך, העירייה בשפה שהגיונה שוב מנותק מהמציאות הממשית, מכריזה שישנו מרחב ציבורי אחר – זה של הסדר והניקיון, ערוגות לוע הארי, הריאה הירוקה היחידה בשכונת התקווה והצופרים העל-קוליים כנגד כלבים וילדים.
אבל את המהלכים הללו במסגרת המשטר שנקרא "דמוקרטיה", יש לקרוא בהקשר נרחב יותר. כאשר ב-2003 חצי מיליון איש צעדו בבריטניה ובאירופה נגד המלחמה בעיראק ("אנחנו אירופה הישנה", זוכרים?), ובארה"ב 200,000 איש צעדו לוושינגטון, טוני בלייר כמו ג'ורג' בוש הבן ניסחו את המתווה של אותה דמוקרטיה – "לכל אחד יש זכות להגיד מה שהוא רוצה, לנו יש זכות לא להקשיב". זה המשיך במרץ האחרון בבריטניה, כאשר 750,000 איש צעדו כנגד משטר הצנע של הממשלה שנגזר בעקבות תוכנית ההצלה היקרה והגדולה ביותר בעולם (ביחס לאוכלוסייה) של הבנקים. הממשלה הבריטית שילמה כספי משלמי מסים לעסקים הפיננסיים כדי שיכסו את חובותיהם (או יצ'פרו את מנהליהם), ואז גזרה על האזרחים הבריטיים קיצוצים מרחיקי לכת בשירותי המדינה. כאשר הבריטים יצאו לרחובות, אמרה ממשלת קמרון – זכותנו לא להקשיב. השלב הבא היה הביזה הספונטנית בערי בריטניה בראשית הקיץ.
ההגיון הזה של הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה נחשף גם תוך נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקני במאי האחרון: כאשר הפעילה היהודייה האמריקנית רעיה אבילה קראה "די לכיבוש, הפסיקו את פשעי המלחמה של ישראל, זכויות שוות לפלסטינים, לא ניתן להגן על הכיבוש", השיבו לה חברי הקונגרס בהשתקה בעזרת מחיאות כפיים (צורה שהימנים האמריקנים פיתחו מאוחר יותר ביתר שאת כנגד "המיקרופון הפתוח" שהביאו מוחי Occupy Wall Street לכנסים של הימין האמריקני). שכניה ליציע של אבילה היכו אותה ושוטרים סמויים גררו אותה מהאולם. אחרי שנזקקה לטיפול רפואי, היא נעצרה בגין הפרת הסדר.
אם כן, זהו הדבר שנקרא דמוקרטיה, כפי שנתניהו מצהיר – לכל אחד מותר להגיד מה שהוא רוצה, לי מותר לא להקשיב, ואחר כך הם כבר יחטפו. לשיטה הזאת יש שם, ופיתח אותה לא אחר ממוחמד עלי. בקרב מול ג'ורג' פורמן בקינשסה ב-1974 שזכה לשם "Rumble in the Jungle", עלי הביא לעולם את ה"רואופ-א-דואופ" – עלי נשען על החבלים, ספג את המכות מיריבו הגדול ממנו והתחמק מהן, כשמפעם לפעם הוא מישיר לפניו של פורמן סנוקרות. שיטת משחק זו הביאה בסיום הסיבוב השמיני לכך שפורמן נפל מותש ועלי ניצח.
את ה"רואופ-א-דואופ" הביא למגרש הפוליטי ברק אובמה, כאשר במירוץ שלו לנשיאות הוא לא נכנס לעימותים עם שקרי התעמולה של הרפובליקנים נגדו (לא אמריקני, מוסלמי, טרוריסט וכולי), אלא נתן להם "לשחק לבד במגרש", מה שנקרא. אז אמרו על אובמה שהוא "לא מתלכלך" והתוצאה היתה אפקטיבית ביותר מבחינתו. את צורת ניהול המשברים הזאת מיישמות ממשלות הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון בבריטניה, בארה"ב, בצרפת, באיטליה וביוון (במקרה של שתי האחרונות, אי אפשר כבר לדבר כלל על הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, מאחר והממשלות שם הוחלפו בפקודת הבנק האירופי המרכזי במטרה לא לעמוד במשאלי עם, בהם היה רוב כנגד הפרטת המים באיטליה, וכנגד מדיניות הצנע ביוון – משאל שהוכרז ולא בוצע).
כאן, למשל, בספטמבר האחרון ניתן היה לשמוע פוליטיקאים חוזרים על דבריהם של יועצי האסטרטגיה שלהם – ניתן לטורקים לשחק לבד במגרש, ניתן לפלסטינים לשחק לבד במגרש. כך גם היה אל מול המחאה – שום התייחסות להפגנות הענק שכללו ברגע מסוים 1 מכל 13 אזרחים ישראלים כולל עוללים וגריאטרים (טרכטנברג והווד"לים היו הסנוקרות המתוזמרות) – רואופ-א-דואופ קלאסי.
אז מצד אחד, ניכר שאנחנו במלחמה לא-סימטרית ששנים מתקיימת נגדנו ושההמונים לא הסכימו להכיר בה עד הקיץ, ובסיבוב הנוכחי שלה, לאור המחאה, היריב מתיש אותנו ויכול להיות שכניסה לפוליטיקה היא צורה נוספת של ההתשה הזאת, עוד רואופ-א-דואופ (הרי בדבר הזה שנקרא דמוקרטיה, לא משנה למי יש רוב בבחירות הפאשיזם תמיד מנצח – זה הלקח מהבחירות הכלליות הראשונות ברפובליקה השנייה בצרפת ב-1848: מהפכה דמוקרטית הביאה את הפאשיזם של נפוליאון השלישי שב-1851 כבר הכתיר עצמו קיסר).
מה שבטוח הוא, שדרך זה שהיא מכוונת שכל אחד "ישחק לבד במגרש", הממשלה הישראלית מוכיחה פעם אחר פעם שהיא לא רלוונטית למציאות הממשית. ממשלת הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון היא ממשלה גולה ועלינו להמשיך עד שנפיל לא רק אותה, ולא רק את פרויקט ההפרטה המעמדי שהיא משרתת, אלא גם ובעיקר את הדבר הזה שנקרא דמוקרטיה.
לקריאת קטעים נוספים בפרויקט
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
לא בא לי להאריך יותר מידי אז רק אומר שהטקסט עצמו מעניין וכתוב טוב אבל אני חושב שהנקודות עצמן לא מתחברות. ההתנהלות הפוליטית איננה המשטר, אפילו הפוליטיקה עצמה איננה המשטר. אני מקבל את זה שיש בעיות בדמוקרטיה ויש צורך באבולוציה הבאה שלה, אבל כל משטר שמבוסס על חירות יאפשר מתוך חירותו את האפשרות של קיצו. אי אפשר לפנטז על חופש ובו זמנית לחוקק אותו. הפיתרון הוא תמיד חינוך ומעורבות פוליטית של כל האזרחים. החורים בחוק והרוע האנושי תמיד יצוצו בכל מבנה שתבחר, זה רק רוב משמעותי של אנשים אכפתיים ואקטיבים שיאפשר שמירה על המידות הטובות. במידה רבה, הדמוקרטיה איננה כושלת, אלא משקפת נאמנה את הריקבון החברתי בעולם כולם. זה אמנם קשור גם לאלה שלמעלה, אבל זה קשור הרבה יותר לאלה למטה שחולמים על האייפון הבא.