מתי כבר ייפול האסימון?

המאבק בהגמוניה מחייב ברית בין אלה שאיבדו את הפריבילגיות שלהם, לבין אלה שמעולם לא היו להם כאלה // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
מתן קמינר

מצד אחד, שלמה מעוז צודק. המחאה של הקיץ לא היתה מגיעה לממדים שאליהם הגיעה אלמלא שיחק בה הדור הצעיר של מעמד הביניים האשכנזי-חילוני תפקיד מפתח. אך מצד שני, הוא מטעה: ללא התמשכותו של המרי הזה אין תקווה לעשיית צדק עם כל תושבי הארץ. רק ברית בין אלו שאיבדו את הפריבילגיות לבין אלה שמעולם לא החזיקו בהן יכולה לסמן דרך החוצה מהמדמנה הקולוניאלית והניאו-ליברלית שבה אנו שקועים עד צוואר.

כדי לשלוט ללא הפעלה בלתי-פוסקת של אלימות, כלומר – כדי ליהנות מהגמוניה, כל שלטון נזקק לשירותיהן של קבוצות רחבות שאינן המרוויחות העיקריות מסדר הדברים הקיים, אך מקבלות ממנו מספיק ומפחדות מספיק מהחלופות כדי לתמוך בו ולהשתתף במלאכת דיכוים של כל השאר. הרכבן ואופני ההצדקה העצמית של אותן קבוצות משתנים מתקופה לתקופה, אך כאשר הן מתאיידות, הופך השלטון לדיקטטורה חשופה.

משנות העשרים ועד 1977 שימש מעמד הביניים האשכנזי-חילוני כעמוד התווך של ההגמוניה בישראל: הוא נהנה מפריבילגיות מופלגות לעומת המזרחים וודאי לעומת הפלסטינים, וסיפק את "אליטת השירות" שניהלה את המדינה, את המשק ואת הכיבוש עבור האדונים בבורסה ובוושינגטון. "המהפך" סימן את עלייתן של אליטות חדשות, אבל הזרם לאליטה הישנה לא נותק מיד. בדיעבד אפשר לומר שנחתם פה "הסכם דור א'" מהסוג המוכר והחביב. מי שהגיע למנוחה ולנחלה עד לאותן שנים יוכל להמשיך וליהנות. דור ב' – זה שהתמרד הקיץ – יצטרך להתחרות בשוק חסר-המעצורים שהפך לאידיאל החדש.

מה שאנחנו רוצים הוא משהו שלא היה מעולם. צילום: קרן מנור / activestills.org

האם זה אומר שהמחאה אינה אלא ניסיון להשיב את הגלגל לאחור, להחזיר את עטרת מפא"י ליושנה? זה אולי מה ששלמה מעוז וחבריו הבנקאים רוצים שנחשוב, שכן מאבק מבודד של המעמד הבינוני האשכנזי-חילוני להשבת זכויות היתר האבודות שלו אינו רק בלתי-מוצדק אלא גם חסר-סיכוי. אבל לקבוצה הזאת טרם נמצא תחליף; לכן עריקתו של הדור הצעיר מתוכה עדיין מסוכנת מאד להגמוניה.

הבעיה היא שלא ברור אם ל"הנהגת המאבק" – אם עדיין ניתן לכנות אותה כך – ירד כבר האסימון הזה. מתגובותיהן שלדפני ליףסתיו שפיר ושיר נוסצקי למעוז נראה שהן תופסות את דבריו בעיקר כניסיון להנהיג "הפרד ומשול" בתוך המחאה, ולוקחות על עצמן להדחיק בשביל כולנו את העובדה שקבוצות שונות בארץ מדוכאות באופנים שונים, במשך פרקי זמן שונים, ושגם בתוך הרוב המדוכא ("ה-99%", כפי שקוראים לו באמריקה) מתקיימים יחסי כוח.

הרגע הנוכחי בישראל הוא קריטי בגלל שההגמוניה מאוימת. כיוון שהיא מאוימת, היא מחזקת את ארסנל הדיכוי בחוקים דרקוניים מכל הבא ליד. אך כדי להקים אל מולה פרויקט קונטרה-הגמוני יש צורך בברית בין אלה שאיבדו את הפריבילגיות שלהם לבין אלה שמעולם לא היו להם כאלה. אין מקום לנוסטלגיה שמשווה קונגרסים חברתיים לקונגרסים ציוניים או לכזאת שמותחת קו ישיר מהכ"ט בנובמבר ל-14 ביולי. מה שאנחנו רוצים הוא משהו שלא היה מעולם. ומי שמתעלם מההיסטוריה נדון לחזור עליה.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאיר עמור

    במאמר קצר זה אומר מתן קמינר כמעט את כל שצריך לומר. אי השיויון, אי הצדק והאלימות נותרים על כנם רק משום שכוחות השמרנות גדולים עדיין מכוחות השינוי. בישראל שמרנות פירושה הוא גם שחיתות.

    http://rsvpdev.atomplayground.info/oketz/2011/08/28/%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9e%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%aa/

    שיתוף פעולה פוליטי בין הנפגעים מזה שנות דור והמצורפים או המצטרפים החדשים אליהם מחייבים הבנה פוליטית רעננה של הכלכלה הפוליטית והאלימות האתנו-צנטרית של מבנה הכוח הקיים בישראל כיום. בתגובה של דפני ליף לדבריו של שלמה מעוז אין את ההבנה הפוליטית הזו.

  2. רמי אדוט

    וכל נקודה וכל סימן קריאה