עד שהקיר יישבר

את מאהל שאגת הדרום הקמנו בחצר האחורית של כל החצרות האחוריות בישראל, בגן הקווקזים ברחוב לוינסקי שבנווה שאנן. במהלך שני העשורים האחרונים חל שינוי באופייה של השכונה הזאת. הזנחה ממושכת של הרשויות השונות, בראשן הרשות המוניציפלית וזרועות אכיפת החוק, הפכה את האזור למוקד פעילות עבריינית של סחר בנשים וסחר בסמים, על כל המשתמע מכך: הקמת מכוני ליווי ומוקדי מפגש להפצת סמים ולצריכתם, ומכאן לגרורותיה של פעילות מסוג זה כמו השחתה של רשות הרבות/ים והפקרתה, הפרת הסדר הציבורי, אלימות ופריצה לרשות היחיד/ה. הקמתה של התחנה המרכזית החדשה בשכונת המגורים תרמה רבות לתמורות שחלו בה, כאשר בנוסף היא הפכה לאחד ממוקדי זיהום האוויר והקול הגבוהים בישראל.

לנוכח זה חל פיחות במעמדו של האזור כסביבת מגורים על פי כל סטנדרט מוכר וביטחונן/ם הפיזי והמנטאלי של התושבות/ים התערער באופן דרמטי. נפגעיו העיקריים של המצב הם ילדות/ים ונשים. היוזמה להקמת המאהל נולדה בתוך אחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית, ימים ספורים לאחר שהחלה מחאת האוהלים של רוטשילד, מתוך הבנה כי המחאה לא יכולה להישאר בגבולות העיר הלבנה, ובוודאי שאינה יכולה להיחרת בזיכרון הקולקטיבי שלנו כמחאתו הבלבדית של מעמד הביניים הישראלי.

שאגת הדרום הנו המאהל הראשון שקם מתוך שכונות שחיות במצוקה כלכלית-חברתית חריפה, ואשר היווה שופר לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל. כחברה, שעדיין ברובה עיוורת למגדר ולאתניות, היה צורך להזין לתוך המחאה גם את המרכיבים הללו שעדיין מהווים בסיס מתמשך לאפליה. בזמן שנדמה היה כי כולן/ם נלחמות/ים עבור אותה מטרה, היה מקום וצורך חיוני להזכיר שכחברה ישראלית אנחנו עוד לא שם. במילים אחרות, בזמן שמחאת רוטשילד נלחמה על הזכות לבית, אנחנו נלחמנו גם על הזכות הבסיסית יותר: להכרה ולגיטימציה; ובזמן שמחאת רוטשילד נלחמה על שפיות מחירי השכירות, אנחנו נלחמנו על תשתיות, מינימליות ובסיסיות ביותר.

אל שאגת הדרום הצטרפו מאות רבות של פעילות ופעילים מכל רחבי הארץ, והוא הפך במהרה למרחב פעילות שוקק של מזרחיות/ים, יוצאי/ות אתיופיה, פלסטיניות/ים, יוצאות/י חבר העמים, פליטות/ים פוליטיות/ים, הומלסיות/ים, נשים קורבנות סחר, כולן/ם מומחיות/ים מניסיון החיים ולא מעמדה אקדמית כלשהי. לא במקרה הופנתה כלפי המאהל, שהציב בפני העירייה והמדינה כולה מראה בלתי-מחמיאה, אלימות קשה, חוזרת ונשנית: פינוי בכוח של האוהלים, לקיחת ציוד, מעצרים אלימים, גז מדמיע, שוקרים חשמליים, וכן הלאה.

מתוך המצוקה האנושית הקשה מנשוא ומתוך ההתנגדות האלימה כלפינו מצד הרשויות כבר מהיום הראשון, שאגת הדרום הפך בן רגע לבית, למשפחה, לקהילה. קראנו להקים עוד ועוד מאהלי אין-ברירה וביחד לשאוג את מחאת המודרות והמודרים בישראל. חתרנו לכבוד, למידור הגזענות, למיגור השוביניזם, לזכות המחאה, לייצוג פמיניסטי רב-אתני ורב-לאומי, ולחלוקה שוויונית של כל משאבי החינוך, הדיור, התרבות, הכלכלה והתשתיות.

ואכן, הצלחנו להביא סוגיות וקולות אלה לקדמת הבמה של המחאה תוך יצירת שיתופי פעולה בין קבוצות שונות בתוכה. שאגת הדרום היא הדרישה שלנו לזיכרון. אנחנו מזכירות שהמחאה שלנו לא התחילה בקיץ האחרון, אלא הינה נדבך נוסף בהיסטוריה של עשרות שנות מאבק. אנחנו מזכירות שהמחאה שלנו לא עונתית, שכן אין לנו את הפריבילגיה לנוח בעונות גשומות. אנחנו מזכירות שהקבוצות המודרות משלמות את המחיר הכבד ביותר – אותן נשים, גברים, ילדות וילדים משאגת הדרום, מהתקווה, מג'סי כהן ומשאר מאהלי האין-ברירה שעם פירוקם האכזרי נותרו ללא קורת גג.

אני רואה את אטימות הלב של הרשויות, הגוברת מיום ליום, וחושבת על עשרת המכות המשחררות: התמדה במאבק לא-אלים, סולידריות בין הקבוצות המדוכאות, השמעת הקולות המושתקים, יצירתיות, ביוש בעלי הכוח והשררה, שחרור השדה העדתית שוב ושוב, הסתננות למוקדי קבלת החלטות, מחאה בגדול ובזעיר אנפין – והמשך גירוד הטיח עד שהקיר יישבר.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט