הקונצנזוס האחוס"לי

במקום לקבל מלחמה בקיץ שעבר, קיבלנו ריאליטי של מהפכה // פרויקט מיוחד לציון חצי שנה למחאה החברתית
תאמר מסאלחה

רבות נכתב על המחאה החברתית של הקיץ, הרבה שירי הלל ומניפסטים מלאי התעלות ותקווה, הרבה מילים גבוהות ותחושת החמצה אחת גדולה. אולי מעולם לא היה סיכוי של ממש לשנות משהו עם המחאה הזאת והיא נידונה לכישלון מלכתחילה? למרות שרבים יגידו שעוד לא אבדה תקוותנו, אני מאמין שנחלנו תבוסה. אין אני אומר את הדברים הללו בכדי להמעיט מערך המאבק החברתי או על מנת לרפות ידיים, אך סבורני שעלינו להביט במציאות נכוחה ולהודות: מדובר באחת המפלות הקשות והצורמות של השמאל החברתי ושל עקרונות מדינת הרווחה הדמוקרטית והחברה האזרחית בכלל.

חולדאי לא מתרגש. צילום: אורן זיו / activestills.org

סיבת הכישלון של המחאה החברתית נעוצה ביסודותיה: בשיח האמורפי הא-פוליטי החובק ומכליל וכפועל יוצא האלים ומדיר שאימצה, כמו גם ברצונה להיות תופעה פופוליסטית של קונצנזוס אחוס"לי שמטאטא תחתיו ומשתיק מתחים, שסעים ומאבקים ובעיות שאי אפשר לפתור בעזרת עוד עיר אוהלים ייצוגית ביפו או בבית שאן, שנועדה להציג יחד מדומה של חברה שהיא למעשה שבטית, מעמדית וגזענית.

כישלונה של המחאה נעוץ בחוסר הבנתה עם אילו כוחות בחברה היא משוחחת ובתוך איזו חברה והגמוניה פוליטית תרבותית היא פועלת. ישראל של 14 ביולי היא ישראל פשיסטית, שכבר מזמן אימצה את הלך הרוח, האתוס והפאתוס של ה"אומה המקודשת" שהיא מעל לפרט, לפוליטיקה, למוסר ולהיסטוריה. כך, בזמן שהמאבק החברתי דיבר על צדק חלוקתי, השלטון הנהן בראשו, המתין וחייך, והוא ידע מדוע.

הוא ידע כי המחאה הזו ניסתה בכל מאודה להעלים את שאלות היסוד הקשורות בעצם מהותה וקיומה של מדינת ישראל והמפעל הציוני, שאלות הקשורות בגזענות, בשוביניזם, במיליטריזם, בכיבוש, בטיהור אתני שנמשך מאז ראשיתה ועד היום, ובזכויות האדם הבסיסיות והעקרוניות ביותר – אלה המטילות על המדינה לא יותר מאשר את החובה המינימלית של להימנע מלהגבילן, חובה שנרמסת יום יום בשיטתיות וברגל גסה על ידי כל מוסדות המדינה ובשיתוף מלא ומתלהם של החברה האזרחית.

בכך דמה המאבק שהחל ביולי למי שמסוכך על ענפי עץ בלי להבין שאת הגזע כבר גדעו ואת שורשיו כבר עקרו, ואיננו מגונן אלא על בול עץ יבש וחסר חיים. בהפוך על הפוך, במקום לחזק את זכויות האדם ואת השיח החברתי, המחאה חיזקה את פרץ הלאומנות ואת מושגי הסרק האלימים כמו "ערבות הדדית יהודית", תוך חיזוק השיח הגיניאולוגי על אותו דבר-מה מהותני וטהור הנמצא בתוך "עם ישראל". בקוצר הראייה שלה, אישרה המהפכה את הפשיזם שבתוכו פעלה, וכך במקום לקבל מלחמה בקיץ שעבר קיבלנו ריאליטי של מהפכה.

והשלטון המתין בשלווה. הוא ידע שאת זכויות האדם והחירויות השליליות הוא כבר חיסל – אז מדוע שיפחד מדרישות לצדק חלוקתי שיתמוססו לכדי מאבק סקטוריאלי ושיח פופוליסטי? ישראל של יולי 2011 אינה מדינה שאפשר לדבר בה על צדק חברתי, משום שהיא כבר הפסידה את המערכה על צלם האדם לטובת "טוהר האומה", ועם רוח הבל זו, עם אותו שילוש לא קדוש של "עם ישראל, ארץ ישראל, אלוהי ישראל", אנחנו צועדים יחדיו אל פני התהום.

כעת נשאלת שאלה אחת ויחידה: מהם גבולות הציות שעלינו לשרטט במאבקנו הבא? כי המאבק ברשע המתרגש ובא הוא חובה המוטלת עלינו מעצם מהותנו כבני וכבנות חירות החולקים מוסר ותרבות, הרבה לפני שימוססו אותנו לכדי חלק השייך לאומה הקדושה או לאויביה.

לקריאת קטעים נוספים בפרויקט

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.