• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הערב ההוא במונית השירות

"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים לחברתה. "את יודעת, אנחנו יורים שם". "מה, על מי אתם יורים?" "על פליטים", צחקקה לה. שרית טופז על שיחה אלימה וחולפת שהתנהלה מעל ראשה
שרית טופז

במוצאי שבת נסעתי באוטובוס. הרדיו הבוקע ממקום מושבו של הנהג דיווח על עוד הרג של "שני מסתננים שניסו לחדור לישראל דרך גבול מצרים" בידי חיילים מצרים. נכנסתי מאוחר יותר ל-ynet כדי להעמיק בפרטי המקרה ושוב עשיתי את הטעות הגורלית והעזתי להציץ בטוקבקים לידיעה. כרגיל, חלקם חיזקו את ידי המצרים וכתבו שאכן כך יש לנהוג במסתננים – לירות בהם ללא רחמים. אחרים רמזו שרק ידם של המצרים קלה על ההדק ואילו אין זה המקרה מצד החיילים הישראליים והנותרים גינו את המקרה מכל וכל.

בכל פעם שקורה מקרה כזה, בו נהרגים פליטים תוך ניסיון לחצות את הגבול, אני נזכרת בפעם ההיא בחורף של השנה שעברה, או אולי היה זה לפני שנתיים? אני כבר לא זוכרת במדויק. נסעתי לכיוון צפון תל אביב במונית שירות קו מס' 4. כיאה לסלט התל אביבי, מונית השירות המתה מיקס מעניין של אנשים: שני מהגרי עבודה אסייתיים, פליט אפריקני, פועל פלסטיני, אנוכי ושתי בנות שעל טיבן עמדתי לעמוד בנסיעה מהתחנה המרכזית ועד ירידתן בבן יהודה.

לא ראיתי בבירור את פניהן. לאחת, שלכיוונה יכולתי להפנות מבט, היו מחלפות אדמוניות, פניה מאופרות למשעי. את פניה של הבחורה השנייה שישבה מאחוריי לא זכיתי לראות, רק שמעתי את קולה. תהודת שיחתן השתלטה על המונית. לא היה ניתן להתעלם, שכן בחלל הקטן של מונית השירות אין פרטיות. השיחה שלהן היתה לשיחה שלי, מבלי משים נשאבתי לעולמן לאורך הנסיעה, סיפוריהן הפכו לסיפוריי. נטלתי את התפקיד שהוטל עליי כקהל המאזין.

בחלל הקטן של מונית השירות אין פרטיות. השיחה שלהן היתה לשיחה שלי. צילום: hectore, cc by-nc

שיחתן נסבה תחילה על אהבה, על בחורים ועל עיצוב בגדים. שיחה נעימה, קלילה, מלווה בצחקוקים. כ"ראוי" לבנות תל אביביות, יהודיות, צעירות, שיחתן גם זלגה לשיחה על הצבא. אחחח, הצבא. זה התחיל בשיר על בנות קרקל הנפלאות, אותו גדוד הפרוס לאורך הגבול עם מצרים. שיר שביטא גאוות יחידה נשית, או שמא גאוות יחידה גברית על הנשים שאיתם? הבחורה שאת פניה לא ראיתי שרה את השיר ששרים עליה ועל חברותיה. השיר העולז לווה עד מהרה בחוויות מן השירות.

"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים. "את יודעת, אנחנו יורים שם".

למשמע האקט האלים, הסתקרנה חברתה: "מה, על מי אתם יורים?" "על פליטים", צחקקה לה. "הם לא עוצרים שצועקים להם 'ווקף'! מסכנים, חחחחח". "יו, איזה מסכנים הם", ריחמה לרגע האדמונית. "כן, הם מסכנים", צחקה לה בעדינות הפאנטומית ממונית השירות. מן צחקוק לא נוח, המתלבט מוסרית על מעשיו. "אנחנו לא יורים עליהם סתם. המצרים יורים עליהם סתם, כי הם מצרים, את יודעת… רק חיות לוקחים לשמור על הגבול שם: אנסים, רוצחים, פסיכופטים, אז הם יורים מתי שבא להם".

הרי זה ידוע שהמצרים הם חיות, לירי שלהם על פליטים אין הצדקה. הם ערבים. הם הלא-מוסריים, הלא-רציונליים, הרגשיים, הפיוזיונרים. לנו יש הצדקה, אנחנו הרי הצבא המוסרי בעולם מתוקף היותנו העם המוסרי בעולם. אם פליט לא עוצר למשמע פקודתינו, דמו בראשו! אז מה אם הוא בורח ממוות במדינת מוצאו? אז מה אם רגליו דואבות מחציית מדינות, גבולות ושדות? אז מה אם אנו מחנכים בבית הספר את ילדינו על רשעותם של מדינות העולם שסגרו שעריהן בתקופת מלחמת העולם השנייה לפליטים יהודים מאירופה? הרי אנחנו לא חייבים להם כלום! הם לא יהודים!

בנות המדבר. האינטרסים של אדוני הארץ

הקרקלית מספרת שהקור של הגבול הדרומי הוא קור החודר לעצמות. "אני לא מבינה את הפליטים האלה, הם עם חולצות קצרות ולא קר להם. אנחנו לבושים ממש ועדיין קופאים. טוב, כנראה והם רגילים לזה" (צחקוק, צחקוק). תהיתי, כיצד ייתכן שהאלימות שלנו נראית לנו מוסרית וכיצד אנו מסוגלים להצדיק אותה באמצעים רטורים שונים ומשונים.

כמה ימים לאחר מכן רכנתי מעל "ידיעות" בקיוסק ואחת התמונות המתנוססות בעמוד הראשי היתה תמונה של שלוש בנות שסיימו מסלול קרבי בגדוד קרקל. תהיתי אם אחת מהדמויות המציצות עליי מן העיתון היא אותה פאנטומית שרק למילותיה האזנתי ואת פניה לא ראיתי. באותו הרגע שאלתי את עצמי האם פניה כה חשובות? האם צורת עיניה, שפתיה, אפה על ייחודיותם, כה משמעותיים? האם הדברים שיצאו מפיה, שלה הם? האם הם לא פרי חינוך קפדני, שטיפת מוח לתפארת, אותם עברה מזה 19 שנים? האם זה בכלל משנה מה שמה? על גופה היא מקיימת את שהחליטו לה. גופה הוא הכלי המתווך בין בעלי הכוח לבין חסרי הכוח. היא השופר של השלטון ומוציאת חוקיו אל הפועל. היא כלי שרת שבתורו אוחז בנשק ויורה ללא הבחנה, ללא מחשבה, לפי פקודות, לפי נהלים קרים ומנוכרים על אנשים בשר ודם חם.

באותו הערב במונית השירות ישבו שתי בנות ששירתו את האינטרסים של אדוני הארץ ודיבורן השתלט על חלל המונית. באחת, אנחנו הנוסעים האחרים הפכנו להיות שקופים בעיניהן והן מחקו את מגוון החיים ואת אנושיות הנוסעים באמצעות האלימות הסימבולית של תוכן שיחתן. היה נדמה לי כי שוב ההגמוניה נחלה הצלחה קטנה בכינונה את המרחב הנייד הזה של המונית בדמותה ובצלמה.

מאז אותו המקרה עברו שנה או שנתיים והפליטים המשיכו להגיע אל תוך ישראל מתוך תקווה להציל את חייהם, אך עדיין אין מדיניות מוסדרת מטעם הרשויות. ישנם ארגונים המנסים להיאבק על זכותם של הפליטים לחיות ולהתקיים בכבוד. תוך כדי עבודת הקודש הזו שעושים ארגונים ופעילי שטח, עדיין קופאים להם למוות פליטים ללא קורת גג. בעקבות אירועי הימים האחרונים בהם חוזרים ונשנים הדיווחים על התדרדרות בריאותית של הפליטים בעקבות הקור החורפי הקשה, קורמת לה עור וגידים התארגנות של תרומות בכל אזור המרכז, כגון: ביגוד חם, שמיכות ומזון.

אני רוצה לסיים פוסט זה בקריאה לפעולה: אנא, כל מי שיכול לתרום, גם אם אינו גר בתל-אביב, שייצור קשר עם יגאל בכתובת מייל הבאה: tlvcentral@gmail.com. הוא יוכל לתת לכם מידע לגבי נקודות איסוף של תרומות בת"א ובערים אחרות באזור המרכז כמו ראשל"צ, פרדס חנה, פתח תקווה וכדומה. כל עזרה תתקבל בברכה.

עוד בנושא:

איך הופכים פליטים לבעיה / רועי וגנר

אומרים על מבקשי מקלט / עודד פלר ויונתן ברמן

ושוב שברנו שיא / רונה פרי

כנראה שיעניין אותך גם: