הערב ההוא במונית השירות

"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים לחברתה. "את יודעת, אנחנו יורים שם". "מה, על מי אתם יורים?" "על פליטים", צחקקה לה. שרית טופז על שיחה אלימה וחולפת שהתנהלה מעל ראשה
שרית טופז

במוצאי שבת נסעתי באוטובוס. הרדיו הבוקע ממקום מושבו של הנהג דיווח על עוד הרג של "שני מסתננים שניסו לחדור לישראל דרך גבול מצרים" בידי חיילים מצרים. נכנסתי מאוחר יותר ל-ynet כדי להעמיק בפרטי המקרה ושוב עשיתי את הטעות הגורלית והעזתי להציץ בטוקבקים לידיעה. כרגיל, חלקם חיזקו את ידי המצרים וכתבו שאכן כך יש לנהוג במסתננים – לירות בהם ללא רחמים. אחרים רמזו שרק ידם של המצרים קלה על ההדק ואילו אין זה המקרה מצד החיילים הישראליים והנותרים גינו את המקרה מכל וכל.

בכל פעם שקורה מקרה כזה, בו נהרגים פליטים תוך ניסיון לחצות את הגבול, אני נזכרת בפעם ההיא בחורף של השנה שעברה, או אולי היה זה לפני שנתיים? אני כבר לא זוכרת במדויק. נסעתי לכיוון צפון תל אביב במונית שירות קו מס' 4. כיאה לסלט התל אביבי, מונית השירות המתה מיקס מעניין של אנשים: שני מהגרי עבודה אסייתיים, פליט אפריקני, פועל פלסטיני, אנוכי ושתי בנות שעל טיבן עמדתי לעמוד בנסיעה מהתחנה המרכזית ועד ירידתן בבן יהודה.

לא ראיתי בבירור את פניהן. לאחת, שלכיוונה יכולתי להפנות מבט, היו מחלפות אדמוניות, פניה מאופרות למשעי. את פניה של הבחורה השנייה שישבה מאחוריי לא זכיתי לראות, רק שמעתי את קולה. תהודת שיחתן השתלטה על המונית. לא היה ניתן להתעלם, שכן בחלל הקטן של מונית השירות אין פרטיות. השיחה שלהן היתה לשיחה שלי, מבלי משים נשאבתי לעולמן לאורך הנסיעה, סיפוריהן הפכו לסיפוריי. נטלתי את התפקיד שהוטל עליי כקהל המאזין.

בחלל הקטן של מונית השירות אין פרטיות. השיחה שלהן היתה לשיחה שלי. צילום: hectore, cc by-nc

שיחתן נסבה תחילה על אהבה, על בחורים ועל עיצוב בגדים. שיחה נעימה, קלילה, מלווה בצחקוקים. כ"ראוי" לבנות תל אביביות, יהודיות, צעירות, שיחתן גם זלגה לשיחה על הצבא. אחחח, הצבא. זה התחיל בשיר על בנות קרקל הנפלאות, אותו גדוד הפרוס לאורך הגבול עם מצרים. שיר שביטא גאוות יחידה נשית, או שמא גאוות יחידה גברית על הנשים שאיתם? הבחורה שאת פניה לא ראיתי שרה את השיר ששרים עליה ועל חברותיה. השיר העולז לווה עד מהרה בחוויות מן השירות.

"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים. "את יודעת, אנחנו יורים שם".

למשמע האקט האלים, הסתקרנה חברתה: "מה, על מי אתם יורים?" "על פליטים", צחקקה לה. "הם לא עוצרים שצועקים להם 'ווקף'! מסכנים, חחחחח". "יו, איזה מסכנים הם", ריחמה לרגע האדמונית. "כן, הם מסכנים", צחקה לה בעדינות הפאנטומית ממונית השירות. מן צחקוק לא נוח, המתלבט מוסרית על מעשיו. "אנחנו לא יורים עליהם סתם. המצרים יורים עליהם סתם, כי הם מצרים, את יודעת… רק חיות לוקחים לשמור על הגבול שם: אנסים, רוצחים, פסיכופטים, אז הם יורים מתי שבא להם".

הרי זה ידוע שהמצרים הם חיות, לירי שלהם על פליטים אין הצדקה. הם ערבים. הם הלא-מוסריים, הלא-רציונליים, הרגשיים, הפיוזיונרים. לנו יש הצדקה, אנחנו הרי הצבא המוסרי בעולם מתוקף היותנו העם המוסרי בעולם. אם פליט לא עוצר למשמע פקודתינו, דמו בראשו! אז מה אם הוא בורח ממוות במדינת מוצאו? אז מה אם רגליו דואבות מחציית מדינות, גבולות ושדות? אז מה אם אנו מחנכים בבית הספר את ילדינו על רשעותם של מדינות העולם שסגרו שעריהן בתקופת מלחמת העולם השנייה לפליטים יהודים מאירופה? הרי אנחנו לא חייבים להם כלום! הם לא יהודים!

בנות המדבר. האינטרסים של אדוני הארץ

הקרקלית מספרת שהקור של הגבול הדרומי הוא קור החודר לעצמות. "אני לא מבינה את הפליטים האלה, הם עם חולצות קצרות ולא קר להם. אנחנו לבושים ממש ועדיין קופאים. טוב, כנראה והם רגילים לזה" (צחקוק, צחקוק). תהיתי, כיצד ייתכן שהאלימות שלנו נראית לנו מוסרית וכיצד אנו מסוגלים להצדיק אותה באמצעים רטורים שונים ומשונים.

כמה ימים לאחר מכן רכנתי מעל "ידיעות" בקיוסק ואחת התמונות המתנוססות בעמוד הראשי היתה תמונה של שלוש בנות שסיימו מסלול קרבי בגדוד קרקל. תהיתי אם אחת מהדמויות המציצות עליי מן העיתון היא אותה פאנטומית שרק למילותיה האזנתי ואת פניה לא ראיתי. באותו הרגע שאלתי את עצמי האם פניה כה חשובות? האם צורת עיניה, שפתיה, אפה על ייחודיותם, כה משמעותיים? האם הדברים שיצאו מפיה, שלה הם? האם הם לא פרי חינוך קפדני, שטיפת מוח לתפארת, אותם עברה מזה 19 שנים? האם זה בכלל משנה מה שמה? על גופה היא מקיימת את שהחליטו לה. גופה הוא הכלי המתווך בין בעלי הכוח לבין חסרי הכוח. היא השופר של השלטון ומוציאת חוקיו אל הפועל. היא כלי שרת שבתורו אוחז בנשק ויורה ללא הבחנה, ללא מחשבה, לפי פקודות, לפי נהלים קרים ומנוכרים על אנשים בשר ודם חם.

באותו הערב במונית השירות ישבו שתי בנות ששירתו את האינטרסים של אדוני הארץ ודיבורן השתלט על חלל המונית. באחת, אנחנו הנוסעים האחרים הפכנו להיות שקופים בעיניהן והן מחקו את מגוון החיים ואת אנושיות הנוסעים באמצעות האלימות הסימבולית של תוכן שיחתן. היה נדמה לי כי שוב ההגמוניה נחלה הצלחה קטנה בכינונה את המרחב הנייד הזה של המונית בדמותה ובצלמה.

מאז אותו המקרה עברו שנה או שנתיים והפליטים המשיכו להגיע אל תוך ישראל מתוך תקווה להציל את חייהם, אך עדיין אין מדיניות מוסדרת מטעם הרשויות. ישנם ארגונים המנסים להיאבק על זכותם של הפליטים לחיות ולהתקיים בכבוד. תוך כדי עבודת הקודש הזו שעושים ארגונים ופעילי שטח, עדיין קופאים להם למוות פליטים ללא קורת גג. בעקבות אירועי הימים האחרונים בהם חוזרים ונשנים הדיווחים על התדרדרות בריאותית של הפליטים בעקבות הקור החורפי הקשה, קורמת לה עור וגידים התארגנות של תרומות בכל אזור המרכז, כגון: ביגוד חם, שמיכות ומזון.

אני רוצה לסיים פוסט זה בקריאה לפעולה: אנא, כל מי שיכול לתרום, גם אם אינו גר בתל-אביב, שייצור קשר עם יגאל בכתובת מייל הבאה: tlvcentral@gmail.com. הוא יוכל לתת לכם מידע לגבי נקודות איסוף של תרומות בת"א ובערים אחרות באזור המרכז כמו ראשל"צ, פרדס חנה, פתח תקווה וכדומה. כל עזרה תתקבל בברכה.

עוד בנושא:

איך הופכים פליטים לבעיה / רועי וגנר

אומרים על מבקשי מקלט / עודד פלר ויונתן ברמן

ושוב שברנו שיא / רונה פרי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    בפעם הבאה שתשמעי שיחה מעין זו לשאול את הדוברות מס' שאלות קשות. זה יוכל להבהיר להן שאינן משרתות את כל הציבור בארץ

  2. מיקי

    אני מנחש כתבת בבמחנה – (אבא סידר ) או בגלי צה"ל
    שלי נעלייך מעל רגלייך חצופה כשאת מלעיזה על בנות הקרקל
    נראה אותך מסיימת משמרת אחת של 8 שעות באיזור קציעות בחורף
    והפליטים כמו שאת קוראת להם – הם מוסלמים מסודן – שאם את היית מגיעה אליהם כפליטה יחפנית היו הופכים אותך לשפחת מין חרופה עד סוף ימייך

  3. ע.

    מסכימה לגמרי עם נפתלי. אם את רוצה להיות אדם איכפתי שמשפיע על סביבתו – ואת נשמעת כזאת, שכן טרחת לכתוב קטע מרגש ונוגע ללב – איך את מסבירה את השתיקה שלך במונית? הרי לא היית נתונה בסיכון כלשהו בין הפלסטיני, האסייתים, האפריקני ושתי הקרקליות. זה אולי לא נעים אבל גם לא נורא להגיד לאשה הצעירה, ולא בתוקפנות יתירה: סליחה, אני שומעת מה שאת אומרת וזה מאוד מצער אותי. את לא חושבת ש…
    האמירה הזאת היתה חשובה לא פחות מהמאמץ של כתיבת מאמר ל"עוקץ" שאותו ישבחו כמובן החברים.
    ולמיקי: אכן כולנו שרתנו פעם בצבא. אבל ביום שמבינים שזהו צבא המבצע פשעי מלחמה יש להתנער מן השירות הזה. בקרוב אצלך.

  4. סמולן

    הפוסט הזה מופיע באופן די מתמיד בשער הראשי של האתר. ברור גם למה: מי שצולח את הטרחנות הספרותית של הכותבת, מגלה שמדובר כאן בעדות שמיעה על רצח המוני שמבוצע בשיטתיות על ידי יחידת קרקל.

    אני מציע, לטובת העניין, שתיפסק ההתחסדות ויצומצמו היומרות הספרותיות. הכותבת יודעת לכתוב בסגנון שדומה באופן כלשהו לזה של אני מצלמה, אבל היא נגועה במיקרו-שיפוטים ופמיניזמים מעצבנים, כמו "נטלתי על עצמי את התפקיד שהוטל עלי כקהל המאזין" (וגם אני, נטלתי את התפקיד שהוטל עלי כקורא של טקסט יומרני).

    היות וסיימנו את קריאת החיבור (כאמור, כמעט טוב מאד), היה רצוי לעבור לפעולה, או לנמק מדוע אין כזו. הייתי מתחיל בפניה למשטרה, שכן משטר הפשע הציוני\אשכנזי\משתכנזי עשוי – כמובן מטעמים תועלתיים – לטחון לאבק את הקרקרלים. אפשר גם לפנות לקרקל עצמם, ולבקש, מי ישמע, את תגובתם המסודרת.

    במקביל, ורק למקרה שבו הרוע הציוני בכל זאת ימנע את זה, הייתי מפיל את תחינתי בפני הכותבת, לגייס את כל האייג'נסי שלה, או מה שזה לא יהיה, ולהצטלם כאשר היא מתארת, בבירור מדוייק, מה בעצם היא שמעה.

    וכמובן, אם יסתבר שמדובר בברווז, בכבדות שמיעה, תאוות פרסום או תפיסת עולם שהיא, ככה, לא הכי בעד מדים ישראלים, מן הראוי להתנצל. אבל עד להתנצלות עוד ארוכה הדרך. לעת עתה, פרסמתם פה משהו ששקול לטבח כפר קאסם. על ראשכם וידיכם הדם הזה אם העדות לא הופכת למשהו טיפה פחות ספרותי והרבה יותר פומבי ויעיל.

  5. דניאל

    מי שמנסה לחצות גבול של מדינה ולא עוצר כשהשומר של הגבול קורא לו לעצור יורים בו. ככה זה כשמנסים לחצות גבול בלי לבקש הסכמה של המדינה קודם.
    ההשוואה לנעילת השערים בשואה דמגוגית ושקרית מכמה טעמים. ראשית, הסודאנים כבר לא נמצאים באיזור הסכנה – הם הרי במצרים שבה לא מתבצע רצח עם. שנית, דרום סודאן קיבלה עצמאות והדארפורים יכולים ללכת לשם במקום להרחיק לישראל. שלישית, מדינת ישראל כבר קיבלה לתחומה עשרות אלפי פליטים ואם כל מדינה בשואה הייתה נוהגת כמוה הרבה מאוד יהודים היו ניצלים.

  6. אחד משום מקום

    למרבה העצב השיח ממשיך להיות בתוך הבועה השמאלנית ולא פורץ אל המרחב הציבורי. המגיב הראשון וזאת השלישית צודקות והם מצביעים על מגמה בת שני עשורים לפחות של התכנסות השמאל לתוך עצמו בלי רצון בכלל לתקשר עם הפרהסיה.

  7. ג'ו כלום

    לרוע המזל, הכותבת לא טרחה לעשות מחקר כלשהו על גבול מצריים ולכן לא יודעת על מה מדברות החיילות בכתבה. הנה, אולי קצת מידע מרחיב יסייע:

    א. החיילים המצרים על הגבול הם פושעים מורשעים שמשרתים את חובם לחברה בשמירה על הגבול. התיאור שלהם כרוצחים ואנסים הוא לא הגזמה גזענית, אלא תיאור פשוט של המציאות. כשהחלה ישראל לקבל התראות על מחבלים שמנסים לחצות את הגדר, היא דרשה ממצרים לעשות יותר כדי לעצור אותם בצד שלה, ואחרי איומיים אמריקאיים על הסיוע כוחות השיטור המצריים קיבלו הוראה קבועה לפתוח באש על כל מי שמתקרב לגדר – שאלו בעיקר מסתננים. לחיילים בצד הישראלי אסור להגיב כדי לא לפתוח בטעות במלחמה עם מצרים, ולכן לא פעם הם מוצאים את עצמם בוהים חסרי אונים בפושעים מורשעים טובחים באש אוטומטית חבורות מסתננים, שלרוב כוללות גם נשים וטף. החיים קשים על גבול מצריים.

    ב. בגלל ההתראות על פיגועים, מסתננים נאלצים לעבור בידוק. אם אחד המסתננים בורח, אי אפשר לדעת אם זה כי הוא מחבל חמוש אם סתם מחוסר הבנה, ולכן מבצעים עליו נוהל מעצר חשוב, שמתחיל בקריאה לעצור ומסתיים בירי לכיוון הרגליים.

    ג. באמת קר שם, אבל את מי זה מעניין – בטח לא כותבת שחיה לה בסבבה בת"א, חבויה בבטחה מאחורי מטריית ההגנה שאותה נערה ג'ינג'ית אלמונית מספקת לה.

  8. סמולן

    1. לא ידעתי על כך שגבול מצרים משמש כמין מושבת עונשין. במחשבה שניה, זה נראה מוזר: לקחת פושעים ולצייד אותם בנשק חם ?

    2. במקביל, ומשהו שעלה בדיון אחר בפוסט הזה: הוא לא בן השבוע שעבר, כפי שנכתב, אלא בן שנה-שנתיים. לא שמתי לב לזה בתחילה. אם זה המצב, הרי שבקצב של כעשרת אלפים מסתננים לשנה (נניח), נראה שיש כבר סברה ושתילה אחת לפחות על מצפונה המודע כל כך של הכותבת, רק בגלל שחיכתה עם הפרסום שנה-שנתיים.

    3. אם באמת המצרים מאיישים את גבול ישראל בפושעים חמושים, יש לשער שהם לא יורים סתם, אלא יורים במי שלא משלם להם על מנת לעבור. כלומר, אם זורמים עם הספקולציה הזו, אפשר לחשוב שבחירת הענישה המצרית היא המכוננת את סיני כמרכז רווח של שינוע אנושי לישראל. זה ומאפייני החברה הבדואית בסיני, כנראה.

  9. עודד ישראלי

    מעניין שלא מתפרסמים שום נתונים על מספרי הפליטים שנהרגו מהירי הזה של חיילי צה"ל… האומנם יש רבים כאלו שנהרגו ואיש אינו פוצה את פיו ומצפצף, במשך שנים, או שמא הירי הזה מחטיא כל הזמן את מטרתו – ועל כן נשמרת הסודיות (כדי שלא ידע כל העולם שחיילי צה"ל כאלו צלפים גרועים שהם מצליחים להחטיא, שוב ושוב, אלפי מהגרי עבודה אפריקאים, לילה לילה, כבר כמה שנים ברציפות)…