• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

סולו וקולקטיבי

מדור באסטה מארח את מתי שמואלוף עם הגיגים על הקשר בין שירה למחאה ועם רגע אחד מזוקק שמחזיק הן פירוק והן לכידות. וגם שיר
מתי שמואלוף

"השיר הזה מתחיל כאן/ כחול על הדף הלבן/ לא גמור, לא תמיד מכוון/ השיר הזה מתחיל כאן" (יוצא לאור, אהוד בנאי)

איך מחברים את הרגע לפני הופעת הצונאמי עם הרגע לאחר בואו? אנסה לעשות זאת באמצעות מבט פואטי שיחבר שני מאבקים בלתי מתחברים: האחד המאבק הסיזיפי של שלום גד להכרה כאמן רוק בלתי מתפשר והשני כחלק מהמאבק של הקמת איגוד השירה. את הדברים הללו נזרוק לתוך מטחנת שירה מדוברת ונקבל שיר "לא גמור, לא תמיד מכוון" שיר ש"מתחיל כאן".

שלום גד. צילום: אסף אנטמן, cc by-nd

ברגע הראשון לפני המחאה שמעתי ראיון של שלום גד ברדיו. הוא היה מר וישיר, ולא וויתר על האמיתות שלו. כבר כתבתי על המוזיקה שלו בעבר בהעוקץ והיה ניתן לראות שבשני האלבומים האחרונים הוא הלך לכיוון יותר חברתי ופוליטי [הקשיבו לשירי ארץ ישראל (2011) ותל-אביב תל-אביב (2011)]. המנחה שאלה אותו האם הוא הולך להופעה של בוב דילן והוא לא שיחק את המשחק ואמר שאין לו כסף ולכן הוא לא הולך. ישבתי בזמן ההאזנה לרדיו וכתבתי את קולו. כי ידעתי שנפשו כבולה לחיים קשים וללא פשרות ורציתי להביא את הקול שלו לתוך השירה.

ברגע השני כתבתי פוסט על איך אני עוזב את עולם השירה, אך דווקא ברגע קריטי שכזה בחיי, מצאתי את עצמי מוביל ביחד עם משוררות ומשוררים אחרים את הקמת איגוד השירה. דווקא כשהיינו צריכים תמיכה מקיר לקיר מצאנו את עצמנו מִתְכַּתְּשִׁים עם משוררים מופרטים כעודד כרמלי (קראו את הפולמוס המלא) ואורי הולנדר שמנהל פסטיבל מטולה (קראו את התשובה של תהל פרוש וחגי קלעי).

הכנסתי את האינדיוואליזם האָלים הזה לתוך שיר קטן (בסגנון של חרוז חופשי) וביקשתי להלחים בו את חוויותיי הכפולות: רגע אחד שמפרק את השירה ומתכנס בתוכו ורגע אחר שיוצר ונלחם על היצירה בכל כוחו, למרות שכל הפרופסיה שלו הצטמצמה לכדי הוא עצמו ויצירתו.

***

אין מחאה בישראל

למה אתה לא מופיע?
כי כולם מופיעים יותר מדי.
דֵי מוזר לי, כי אחרי הופעה אין התפתחות
זה כמו לשתות בירה ועוד בירה עם חברים.

אז אני מופיע פחות
כי אני לא יכול להרשות לעצמי
להופיע בשירה פעם בחודש
ומעדיף להתרכז לכתוב שיר חדש.

הכי חשוב בשירה זה שָׂפָה ואנשים.
בחוץ לארץ אין דברים מעניינים כמו פֹּה
אבל היום כל זבל יכול להוציא ספר
עובדה גמאני הוצאתי אחד.

לא חשבתי שיהיו לי חיים נורמאליים
אני רואה באחותי מודל לחיקוי, אבל אנחנו לא ממש לומדים אחד מהשניה
כל מה שהיא עושה אני אוהב, יום אחד עוד נופיע ביחד (באיזה סמטת רחוב)
אבל זה יקרה רק שכבר שלא נהיה רלבנטיים (יש לי מה להספיק קודם)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל גלעד

    מתי היקר, ושלום גד משלם אותו במזומן כל יום.
    אנשים לא אוהבים אנשים חופשיים, בכל אופן לא אנשי הכספים, והם גובים מהם ריבית קצוצה בחוסר יכולת להתפרנס.
    אבל החופש שווה את זה.
    והשיר יפה, תמשיך לכתוב שירה.

  2. עומר

    לצאת מהבית ולשלם אותו, ואז לחזור הביתה ולכתוב שיר חדש ולהופיע, כן להופיע(!), בשמם של מי שאינם,
    יכולים להרשות לעצמם,
    לא פעם בחודש ולא בכלל.