המאבק לאן

חצי שנה למאבק האוהלים: מיכאל סולסברי-כורך עושה חשבון נפש של מעבר מפעילות כנגד הכיבוש למאבק החברתי
מיכאל סולסברי-כורך

חצי השנה האחרונה היתה בשבילי חוויה של מעבר מזירת הפעילות כנגד הכיבוש (שאותה כמובן לא נטשתי) אל המאבק החברתי-כלכלי שבתוך מדינת ישראל. חוויה זאת לימדה אותי לא מעט וגם עוררה דילמות רבות, ומשהו מניסיוני זה ומן הדילמות הללו אני מבקש לתאר כאן – כמחשבות של יחיד בתוך קבוצה, מחשבות מתוך המאבק הנכתבות אל תוך המאבק.

א. אנשים

אנשים הם יצורים סוציאליים – הם תוצאה של החברה ושל המציאות. האדם אינו אינדיבידואל שמנותק מאנשים שחיים מסביבו, הוא התוצר של החברה מסביב. בעבודה עם אנשים בתוך המאבק אני לומד לזכור זאת. התמכרויות, מכירת סמים, זנות, אלימות בתוך המשפחה ועוד, הם כולם ניסיון של המדוכא להתמודד עם החיים בחברה שאינה מאפשרת עבודה בכבוד, חינוך שיויוני, שיויון מגדרי ואופק הזדמנויות פתוח. תשאירו לממסד את הביקורת הבלתי נגמרת על בחירות של אנשים לגבי החיים. אנחנו מבינים שהבחירות האלו אינן מתקיימות בוואקום, והן תוצאה של השפעה וחינוך חברתי (או צבאי). אין מענייננו למתוח ביקורת או לשאול, לדוגמה, למה אשה מסוימת מביאה מספר גבוה של ילדים, כמו שאין זה מעניינו לבקר מתי והיכן אשה מחליטה לבצע הפלה. בשני המקרים החברה צריכה לספק לנשים אלו ולילדיהן את כל האמצעים לקיום בכבוד מבלי לנסות לשכנען לשום כיוון. וכאן אולי צריכה להיות מהות המאבק שלנו – יצירת חברה שיויונית שתוכל לתת לאנשים את מיטב האפשרויות לבצע בחירות בריאות וחופשיות בחייהם.

ההתייחסות שלנו לחברינו במאבק שמזיקים לעצמם ולאחרים צריכה להיות מצד אחד הבנה של הדברים בתוך ההקשר של החברה והדיכוי שבהם אנחנו חיים, ומצד שני לעזור (לנו) ולחברים במאבק להתגבר על כל הדברים האלה ולהפנות את הזעם והכעס אל הממסד, ואל יצירת חברה חדשה. במקרים קיצוניים אנחנו חייבים להרחיק את אותו גורם, כדי לשמור על הקבוצה ועל המאבק.

הפגנה בעד דיור בר-השגה בירושלים. הממסד לעולם לא יוכל לתת תשובה לכל הנושאים שהעלינו בקיץ

ב. הפרד ומשול או "מי מייצג את מי?"

בתקופה האחרונה אני שומע הרבה את צירוף המלים "הפרד ומשול", בעיקר בתשובה לביקורת העולה מאנשים מהשכבות החלשות שמופנית כלפי אלה שהובילו את מחאת האוהלים בתל אביב. למנטרה הזאת מתווספת גם הטענה כי יצירת ההפרדות האלה קיימת רק אצל אנשים בראש וזהו חלק מקונספירציה שהממסד יוצר.

טענות אלו אינן נכונות. קבוצות קיימות במציאות ולמרות שלחלקן יש אינטרסים משותפים, יש להן מטרות שונות. אני אינני יכול "לבחור" להיות אשה או פלסטיני. הפריבילגיות שאני מקבל בכל אפיק בחברה מתוקף היותי גבר, אינן דברים שקיימים רק אצלי בראש, הן מציאות אוביקטיבית. לפלסטינים ישנן מטרות שונות מלישראלים, ודיכוי אחר שהם מתמודדים איתו. למזרחים ישנו דיכוי אחר שהם מתמודדים איתו מאשר הקהילה האתיופית. נשים מתמודדות עם הטרדות מיניות שגברים הרבה פחות חשופים אליהן.

הממסד יוצר את ההיררכיה הזו של הפריבילגיות – אך זה אינו אומר שהדיכוי אינו קיים. ברור, לכל הקבוצות הנ"ל יש אינטרס משותף לשנות את השיטה בצורה מהותית, אך כשזה מגיע לייצוג כל קבוצה צריכה וזקוקה לייצוג שמגיע מהקבוצה עצמה ומשקף את המטרות הספציפיות שלה כדי להשמיע את קולה, כדי לא להיות מושתקת. אי-ההבנה הבסיסית הזו, שבחורה אשכנזייה ממעמד בינוני לא תוכל לייצג אמהות חד-הוריות מזרחיות בקטמונים, היא אולי המכשול החמור הגדול ביותר שיש לנו כרגע כתנועה. הפרדיגמה הזו אינה לוקחת בחשבון את ההיסטוריה הארוכה של תנועות שמאל (והמחאה האזרחית היא אכן תנועת שמאל) של ניכוס ודיבור בשם אלה ששייכים למעמדות וקבוצות אתניות אחרות. הרדוקציה של כל זה אל תוך ה"הפרד ומשול" אינה יכולה לענות בצורה בוגרת על הדברים הללו (והיא גם מתעלמת מהעבר של התנועה החברתית הנוכחית שבה היה קיים מידור והדרה).

כל הדברים הללו אינם שוללים את העובדה שאיננו יכולים להדיר גם את אלה שמגיעים ממעמדות וקבוצות עם פריבילגיות. הם (אנחנו) שותפים לדרך, ולכולנו יש את הצורך לשנות ולרסק את השיטה.

ג. ביקורת מהשמאל הרדיקאלי

רבים מאיתנו, כפליטים של מאבקים של השמאל, איננו זרים לביקורת מהימין, ולכן ההתמודדות שלנו עם ביקורת זו קלה בשבילנו. קידוש האדמה על חשבון בני אדם הוא קלישאה לרובנו, והמדיניות הניו-קונסרבטיבית נוחלת מפלה אידיאולוגית שמתבטאת במציאות במשבר הכלכלה העולמית ובדיכוי והעוני הבלתי נגמרים במדינות עולם שלישי. לעומת זאת, לביקורת מהשמאל חלקנו עדיין לא נחשפנו וזה מפני שתמיד היינו חלק מהקונצנזוס והשיח בשמאל – מאבק בכיבוש. עכשו כשאנחנו מעיזים לנפץ את הגבולות ולהתחיל להילחם למען מדוכאים בתוך החברה שלנו הביקורת הזאת (לפי דעתי) רק תתרחב.

כמו שאיננו מאמינים ב"מהותנות" (אסנציאליזם) בנוגע לפלסטינים, אנו מבינים כי אותו הדבר אינו נכון גם בנוגע למזרחים או ישראלים. אנשים אינם סט של דברים קבועים מראש, אנחנו יצורים דינמיים, תוצרים חברתיים. מזרחים אינם גזענים כמו שפלסטינים אינם אובייקטים חסרי רגשות שנוצרו כדי לרצוח יהודים. נדמה שאת המשוואה הזאת קשה לשמאל הרדיקאלי להבין. האשמות קולקטביות של כל הישראלים בפשעי הכיבוש יוצרת את אותה רדוקציה שהימין עושה לפלסטינים. מהניסיון שלי בעבודה עם המשפחות בנוגע לדיור ציבורי, ההתענינות והחיבור עם בדואים ופלסטינים רק גברה והעמיקה.

יש גזענות, אך היא קיימת בכל החברה הישראלית ולא רק בפריפריה. הדרך לשנות זאת היא לא על-ידי התעלמות מדיכוי שקורה אצל יהודים, משום שהוא אינו תואם לדיכוי של הפלסטינים שעליו התרגלנו לדבר, אלא דרך חיבור מאבקים ושיכנוע שכל הדיכוי הזה קשור אחד לשני.

ד. משטרה

אדון שוטר לא שווה יותר. או לפחות זאת אינה ההגדרה שלו לפי ההבנה הרדיקלית של המדינה. השוטר הוא האוכף והשומר של המערכת, הוא העיניים והאוזניים של המדינה, והאדם המופקד על שמירתם של חוקים. בחברה שבה קיימים חוקים אי-שיוויוניים, השוטר הוא האוכף השומר של חוקים אלה. ולכן אין זה מקרי ששוטרים הם אלה שבאים לפנותנו כאשר אנחנו פולשים לבניינים, או כאשר אנחנו מפגינים נגד דיכוי.

שוטרים בפינוי הבית בשטרן, הקיץ. העיניים והאוזניים של המדינה

התפיסה האומרת ששוטרים צריכים לתמוך בנו ובמאבק, היא תיאוריה רפורמית שאינה רואה צורך בעת בניית חברה חדשה לבטל את הממסד הקרוי משטרה ולהציב במקומו ארגון הומאני שמשרת את החברה. אלה אשר צועקים בהפגנות "השוטרים איתנו, אין להם דירה" אינם מבינים כי המשטרה ובתי הכלא הם ממסדים שנועדו לדכא את האוכלוסיות החלשות בכל חברה, ולא לשמור על כולנו. הם אינם מבינים שהממסד מצד אחד מייצר את התנאים שגורמים לאנשים לפגוע אחד בשני או בעצמם, ומצד שני כולא את אלה אשר נשאבו אל תוך המערכת שהממסד יוצר מלכתחילה.

ולכן (כמה שזה יישמע ברור מאליו) צריך מאוד להיזהר במה שאנחנו אומרים לשוטרים, במיוחד בחקירות. נסיון ל"שכנע" שוטר להצטרף למאבק יכול להיות נתינת מידע שצריך להישאר סודי. תפקידו של החוקר הוא לאסוף ראיות. ראיות אלה יכולות להפוך לאינפורמציה שבה ישתמשו כדי לחבל בפעולות שונות שהם רואים כעוברות על החוק.

ה. הרפתקנות

פעולות ישירות צריכות להיות מתואמות עם הקו הפוליטי והמטרות שלנו. פעולות ישירות יכולות לסכן את כלל החברים ולהוות תירוץ למשטרה לעצור רבים מאיתנו. אנחנו קולקטיב, והחלטות לגבי פעולות ישירות צריכות להתקבל מתוך התייעצות עם גורמים בקבוצה. החלטות כאלה אינן יכולות להתקבל בצורה אבסטרקטית מבלי לקחת אחריות על הסיכון שהפעולה יכולה להציב למשתתפים ולקבוצה הגדולה.

כאשר מישהי מחוץ לקבוצה שלנו שרפה דירה נטושה, לדוגמה, וניסו לקשר זאת אלינו, נוצר מצב שבו פעולה הרפתקנית של יחיד סיכנה וסיבכה אנשים רבים. שריפה זאת גם נוגדת את הפילוסופיה שלנו, במובן שאנחנו רוצים לשכן בדירות אלה אנשים אשר אין להם בית ולא לשרוף אותן. הפעולות שלנו צריכות להיות שונות מפרקטיקת "תג מחיר", הזעם שלנו משמש כדי לבנות – לא להרוס. הפעולות שלנו מכוונות כדי להעצים אנשים, לא כדי להעניש אוכלוסייה. המסר שלנו הוא מסר של בנייה וחיזוק, ולא חלק מתיאוריה (פאשיסטית) של הענשה קולקטיבית.

ו. משת"פים, פרובוקטרים ואפיסטמולוגיה

כדי להבין איזה רעיונות ופרקטיקה נכונים, אנחנו צריכים לנתח אותם בפני עצמם. השערות לגבי הכוונות של יוזם רעיון אינן רלונטיות כל עוד הרעיון עצמו לא נידון בעצמו. ישנם כאלה שינסו לחבל בפעולות שלנו, אבל התשובה לכך צריכה להיות התמקדות בקו הפוליטי שאנחנו כקבוצה מוציאים ומייצגים, ולא האשמות בדבר עבודה עם המשטרה.

למשל, חרחור ריב בין חברים בקבוצה, אלימות כלפי חברים בקבוצה, פעולות שמסכנות את הקולקטיב, או אפילו הלשנה על פרטים, הן פעולות שנוגדות את הקו הפוליטי של המאהל. זהו הדבר הראשוני שאנחנו צריכים להתמודד איתו, ולהסביר ולהדריך לגבי הבעיתיות של כל הפעולות הנ"ל. אחר כך אפשר תוך כדי ניתוח כל מקרה ספציפי להחליט בנושא. מה שחשוב הוא הצורך לבנות קו פוליטי, ומה שצריך להימנע ממנו אלו ההאשמות הבלתי נגמרות על קונספריציות של משת"פים.

ז. מאבק לא תמיד מתקדם קדימה

ההיסטוריה לא מתקדמת תמיד בכיוון אחד ברור, מלמטה למעלה, או כמו שסיפרו לנו: מפרימיטיביות לקידמה. אפשר לטעון כי החברה שלנו הלכה במובנים מסוימים "אחורנית" בכל מה שקשור לקיום בכבוד של כלל האנושות. שחברות קודמות התקיימו בשיוויון או סיפקו תזונה גבוהה יותר לכלל החברה. ההיסטוריה של תנועות שנלחמות לשינוי דומה מאוד. הן אינן תמיד מתקדמות אל עבר מטרה מסוימת בזמן מסוים. הן לפעמים מתחילות במפץ גדול ואז נחלשות בגלל הלחץ שיש עליהן מצד המערכת. הצורך להתקיים ולשרוד ניכר על כולנו וקונפליקטים פנימיים מאטים גם הם את התנועה של כולנו.

בזמנים כאלה אסור להפסיק. אנחנו צריכים להמשיך ולקדם את המאבק בדרכים שונות. כתיבת מאמרים, למידה של תיאוריה של המאבק, קבוצות נשים אשר נועדו להעלות את המודעות הפמינסטית, אירועים פוליטיים ועוד. מכיוון שהממסד לעולם לא יוכל לתת תשובה לכל הנושאים שהעלינו בקיץ, עוד ועוד אנשים ומשפחות יצטרפו אלינו. על-ידי העלאה של מודעות פוליטית בזמן שהמאבק "עומד", ההתפרצות הבאה של המאבק תהיה רק חזקה יותר.

הכותב הוא חבר במעברה (שם פורסם פוסט זה) ובמאבק הירושלמי לדיור ציבורי שהתגבש במאהל גן העיר בחצי השנה האחרונה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אבי

    מספר דברים: כעת שהמאבק נמוג אפשר לנתח דברים מפרספקטיבה ולטעון שהייתה גזענות/שוביניזם מה שלא יהיה. אבל, כשהמאבק בשיאו, להגיד בקולי קולות פעם אחר פעם, "המאבק החברתי לוקה בגזענות, פטרונות ושוביניזם", "מנהיגי המחאה הם גזענים", "מאהל רוטשילד הוא מאהל של גזענים מתנשאים", הוא מתכון להתפוררות המאבק וסכסוכים פנימיים. זכותו של גבר אשכנזי להשתתף וגם להנהיג מחאה חברתית בלי שיזכירו לו כל הזמן שהוא גבר אשכנזי. אם זה היה מתרחש בזמן שהמחאה הייתה בשיאה, אז רבים היו נוטשים אותה. להזכיר לכם, שהמחאה התחילה בת"א ברוטשילד ועברה למקומות אשכנזיים מובהקים. כך לדוגמה, במודיעין היה מאהל גדול ומשמעותי יותר מהמאהל בב"ש, ירוחם, דימונה, עפולה וכו'. טאנות של "אתם אשכנזים מתנשאים ואין לכם זכות להיות בקדמת הבמה של המאבק" היה הורס את המאהל במודיעין ואת תומכיו הרבים.
    דבר נוסף, מנהיגי המחאה ספגו הרבה התקפות מצד מתנגדיה. לנטוש אותם ולהפקיר אותם להתקפות בסגנון "כן, נכון, מנהיגי המאהל ברוטשילד היו אשכנזים מתנשאים" הוא פשוט להפקיר אותם. הם התחילו את המחאה והם שספגו עליה התקפות, יש לנו מחוייבות לעמוד מאחוריהם ולא לנטוש אותם, ולהפקיר אותם להתקפות הימין. לא יזיק לנו להגן על מובילי המחאה, כמו שהימין מגן על מובילי המחאות שלו. קצת נאמנות קולגיאלית היא לא משהו רע. זה לא מוסרי להשתמש בהם ואז לזרוק ולנטוש אותם.
    אגב, אם אומרים על המאהל ברוטשילד שהוא מורכב מאשכנזים גזענים, אפשר גם להטיל רפש על המאהלים בפריפריה ולהגיד שמובילים אותם שוביניסטים. עובדה, רוב מנהיגי המאהלים הללו הם גברים.

  2. דרור בל"ד

    ראשית, כדאי שתקרא את דברי צבי בן דור. הדברים נכתבו בינואר 2011 – תחילת המהפכה במצרים: "המזרחים הם המועמדים היחידים לחולל הפגנות כמו אלה שבמצרים. למה היחידים: כיוון שערבים שעושים דבר כזה נרצחים. נקודה. למה היחידים, כיוון שהמזרחים היו פלח האוכלוסיה היחיד שחולל הפגנות דומות לאלה שיש עכשיו במצרים (נא להביא בחשבון יחסי היקפי האוכלוסיה כמובן). ולא פעם אחת עשו את המזרחים אלה לפחות שלוש פעמים: בואדי סאליב, בזמן הפנתרים, וב1990 כשיצאו לגור בגנים הציבוריים ולמחות על חמש-עשרה שנים של מדיניות דיור שערורייתית ועל סימנים ראשונים של העדפה של מהגרים מרוסיה. רק הפלישה לכוויית עצרה את המחאה העממית ההיא, והושיבה מחדש את התחת הדשן של הקוזינה הפולניה שלנו על הראש שלנו. יהיו מי שיטענו שגם מגזרים אחרים הפגינו: חרדים למשל. אבל אלה מפגינים תמיד בשביל דבר צר וחוזרים הביתה מייד כשהם משיגים את רצונם. גם השמאל הציוני, של ה”ארבע מאות אלף” מפגין רק מתי שצריך, דקה אחת מאוחר מדי, והולך הביתה בתום ההפגנה. לא היתה פעם שהמחאה התפשטה לגל עממי גדול שנמשך יותר מכמה שעות. אף לא פעם אחת. הפעמים היחידות שהחילונים האשכנזים התקוממו נגד הקוזינה היו אחרי מלחמת אוקטובר, לא בגלל האי צדק, אלא בגלל הקלקולים במלחמה".
    http://kedma.co.il/block/archives/1194

    הנה, מול העיניים שלך מתממשת התזה של בן דור. גישת הכבדהו(x) וחשדהו(Y) ;x+y=1 שנקטו אינטלקטואלים מזרחים, כמו גם פלסטינים, לגבי מחאת האוהלים, ובעיקר לסיסמה שבחרו להם, הייתה לה על מה להסתמך.

    כדאי להזכיר עוד, כי הייתה זו מזימה ציונית לדכא את המחאה. דרכי הדיכוי דמו להפליא לדיכוי מאבק הפנתרים. אלימות משטרתית הגובלת בפשע, התעלמות התקשורת (שהושגה כנראה ע"י איומים), סכסוך בין הפעילים והחדרת סוסים טרויאנים, תיוגם של מנהיגי המאבק כאלימים, כנציגים של השמאל קיצוני, כפושטקים (כאן לא השתמשו בביטוי זה היות ומדובר באשכנזים). הכל כתוב, צריך רק לקרוא.

    כך הפכו דפני ליף, סתיו שפיר ויגאל רמבם לדיסדנטים בעל כרחם. יגאל רמבם מקבל מכות רצח בכל הפגנה, ולאחרונה גם אושפז לשבוע בבית חולים עקב אלימות הפורעים הציונים. סתיו שפיר נעצרת שוב ושוב ללא כל סיבה, ודפני ליף מופיעה ברשימה השחורה של הארגון היחיד המייצג נאמנה את הציונות – ארגון אם תרצו.

    איפה ה400 אלף? ה400 אלף נכנסים עכשיו לאתר הרשמי של המחאה, J14, וקוראים כי על המאבק השתלט אחד, ארכי פושע המלחמה אהוד ברק. מאהל המכנה עצמו מאהל הפראיירים מקבל באתר זה במה מרכזית להסתה בעד רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. בעוד יגאל רמב"ם מקבל מכות רצח בכל הפגנה, קשה להאמין שהקלגסים של יס"מ ישברו את הגולגולת לקלגסים הפראיירים.

    ב95 אמר רב המרצחים אהוד ברק כי אילו היה פלסטיני היה מצטרף בעצמו אל אחד ממה שמכונים בשיח הציוני ארגוני טרור. היום (וגם אז, למי שידע לקרוא בין השורות) ידוע כי כל כוונתו הייתה להוכיח כי אין פרטנר. היום חוזר התעלול: בוועידת דאבוס(!) אמר רוצח הילדים: "אם הממשלה לא תגיב – המחאה תחזור באלימות ובכוח".
    http://www.themarker.com/wallstreet/davos2012/1.1627746
    אמר, והקים מאהל בעצמו.

    כבודה של דפני ליף במקומו מונח. כך גם של סתיו שפיר ושל יגאל רמב"ם. אך אליה וקוץ בה. האליה – ליף, שפיר ורמב"ם, אך הקוץ – מאה שנות פרופגנדה ציונית אשכנזית, החטא הקדמון לכל אי צדק שהוא. מאבק במאה שנות פרופגנדה ציונית אשכנזית הוא למעלה מכוחן של ליף ושפיר, שכנראה לא קראו את ספרו של סמי שלום שטרית – תולדות המאבק המזרחי בישראל.
    נראה שהרוב המכריע של האשכנזים באמת רוצים, מאד רוצים, צדק חברתי. הם רק לא רוצים לשלם את המחיר עבור צדק זה, היות וצדק זה ישלול מהם את הפריוילגיות.

    כשם שיש פלסטינים שאינם מוכנים לקבל את הסיסמה 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים' כפשוטה ומציבים אי אלו תנאים, כך ישנם גם מזרחים שאינם מקבלים את ההצעה האשכנזית 'אשכנזים ומזרחים מסרבים להיות אויבים'. דרך חילופית הציעה חנין זועבי: "הפלסטינים יתוו את הדרך והיהודים המוסריים יצטרפו אליהם". יקבלו נא גם האשכנזים המוסריים את הסיסמה וילכו בדרך אותה תווים המזרחים. רק כך אפשר יהיה לסכל מבעוד מועד את תוכניותיו הזדוניות של אהוד ברק.

  3. שטריתיהו

    ומה קורה? האשכנזים מהמעמד עשירון 7-10 מטרפדים אותו כי מי שייהנה ממנו אלה משפחות חרדיות קשות יום. רבות מהן מזרחיות. הבוחרים של ש"ס. אם מדברים על חברתי אי אפשר ללכת נגד חוק כזה, אפשר כמובן לדרוש להרחיב אותו מ 5000 יחידות ל 50000 בכל חלקי הארץ, אבל רק מישהו לגמרי צבוע וסקטוריאלי יכול להיות נגד תוכנית כמו זו של אטיאס. בסוף ייצא מעט מאוד מזה.

    כל מנהיגי המחאה מחו למען שלושת העשירונים העליונים, ברובם אשכנזים, שלא מסוגלים לקנות דירה בתל אביב. אכן מדובר בבעיה, אבל הם יכולים לגור בלוד או בחדרה ולהגיע משם לעבודה בתל אביב או לעבוד בחיפה (זה היה יכול להיות יכנון יותר טוב, להעביר תעסוקה לחיפה). הבעיה של האשכנזים במעמדות הגבוהים היא שההורים חיים יותר זמן, לא מורישים את הכסף לילדיהם כמו פעם, המדינה פחות עושה להם הנחות (וזה דווקא משהו טוב שנובע מהקפיטליזם), ההורים שמתים יותר זקנים משאירים ירושה קטנה יותר כי הוצאות המחיה של פנסיונרים במעמדות הגבוהים עולה ועולה, ולכן הם צריכים להסתדר לבד כפי שכל האחרים עשו עד עכשיו. המפונקים האשכנזים לא רוצים להסתדר לבד לכן המחאה "התחילה" (באמת התחילה?) ברוטשילד, כי התקשורת מרגישה שהיא באותה ספינה כמו דפני ליף או העשירון ה 7-10, המחאה לא התיחסה לעשירונים התחתונים שבגיל חמישים רק יכולים לחלום על להיות בעלי דירות או על השכרת דירה בתל אביב איזור רוטשילד וצפונה, כשאלה הצטרפו המשטרה ידעה בדיוק איך "לטפל" בהם, בלי בצלם ובלי בג"ץ.

  4. רס

    "ואל יצירת חברה חדשה"

    האם זה ריאלי?

    "במקרים קיצוניים אנחנו חייבים להרחיק את אותו גורם, כדי לשמור על הקבוצה ועל המאבק"

    איזו קבוצה? מהי נקודת האמצע שמגדירה את הקיצוני? זה לא מה שאומרים עלינו?

    "בחורה אשכנזייה ממעמד בינוני לא תוכל לייצג אמהות חד-הוריות מזרחיות בקטמונים, היא אולי המכשול החמור הגדול ביותר שיש לנו כרגע כתנועה."

    היא לא תוכל לדבר בשמה, אבל לייצג? לפי דעתי כל מי שבמאבק אמור לייצג את מי שנאבק איתו.
    יחד עם זאת, מי שמגיע עם פריבילגיות לכל הפחות אמור להכיר בכך.

    "לביקורת מהשמאל חלקנו עדיין לא נחשפנו וזה מפני שתמיד היינו חלק מהקונצנזוס והשיח בשמאל – מאבק בכיבוש."

    למה אתה קורא שמאל? איזה קונצנזוס יכול להיות בקבוצה קטנה שבעצמה מפולגת לתתי-קבוצות?

    "מזרחים אינם גזענים כמו שפלסטינים אינם אובייקטים חסרי רגשות שנוצרו כדי לרצוח יהודים. נדמה שאת המשוואה הזאת קשה לשמאל הרדיקאלי להבין."

    לא מבין את המשפט הזה בכלל. אתה טוען שזה מה שהשמאל הרדיקלי מבין – מזרחים גזענים ופלסטינים כאובייקטים חברי רגשות שנוצרו לרצוח יהודים?

    "האשמות קולקטביות של כל הישראלים בפשעי הכיבוש יוצרת את אותה רדוקציה שהימין עושה לפלסטינים."

    נכון, אבל אין ברירה אלא להגיד שכולנו שותפים לכיבוש ולדיכוי של עם אחר. לעומת זאת, הימין לא חייב לעשות את זה לפלסטינים, ואכן ישנם אנשי ימין שלא עושים זאת וחושבים שצריך להעניק זכויות לפלסטינים (בארץ ישראל השלמה אך זה עניין אחר).

    "ההתענינות והחיבור עם בדואים ופלסטינים רק גברה והעמיקה."

    אולי. האם גם נרקמה שותפות אינטרסים? אני בספק.

    "בחברה שבה קיימים חוקים אי-שיוויוניים, השוטר הוא האוכף השומר של חוקים אלה. ולכן אין זה מקרי ששוטרים הם אלה שבאים לפנותנו כאשר אנחנו פולשים לבניינים"

    ההסקה פה לא תקפה לחלוטין. יש חוקים אי-שוויוניים. זה לא שולל את זה שכשהשוטר מגיע לפנות אתכם, הוא עושה זאת כי הוא קיבל פקודה לעשות זאת כי הוא עובד של המדינה. לעומת זאת, לאבטח מאבטחים פרטיים שזרקו אתכם מהבית בטלביה שהייתם בו (ואף לעצור אתכם), זה כבר הופך אותם למשהו אחר.

    "נסיון ל"שכנע" שוטר להצטרף למאבק יכול להיות נתינת מידע שצריך להישאר סודי. תפקידו של החוקר הוא לאסוף ראיות."

    לשכנע לא, לא לראות בשוטר את מה שאנחנו נאבקים בו – זה אפשרי.

    "פעולות ישירות צריכות להיות מתואמות עם הקו הפוליטי והמטרות שלנו."

    גם קו כזה לא צריך להיות אבסטרקטי ואז הוא מוגדר ונהיר למי שמחוצה לו.

    "פעולה הרפתקנית של יחיד סיכנה וסיבכה אנשים רבים."

    ייתכן שהיה מדובר פשוט בטעות ולא בכוונה להעניש קולקטיבית.

    "הפעולות שלנו מכוונות כדי להעצים אנשים, לא כדי להעניש אוכלוסייה."

    יש לבדוק דברים לאורך זמן ובצורה עקבית ולא לפי פעם אחת או בתקופה קצרת מועד.

    "למשל, חרחור ריב בין חברים בקבוצה, אלימות כלפי חברים בקבוצה, פעולות שמסכנות את הקולקטיב, או אפילו הלשנה על פרטים, הן פעולות שנוגדות את הקו הפוליטי של המאהל. זהו הדבר הראשוני שאנחנו צריכים להתמודד איתו, ולהסביר ולהדריך לגבי הבעיתיות של כל הפעולות הנ"ל. אחר כך אפשר תוך כדי ניתוח כל מקרה ספציפי להחליט בנושא. מה שחשוב הוא הצורך לבנות קו פוליטי…"

    יש כאן סתירה. מצד אחד, "…פעולות שנוגדות את הקו הפוליטי של המאהל". מצד שני, "מה שחשוב הוא הצורך לבנות קו פוליטי". מהו הקו של כותב המאמר? האם צריך לבנות אותו?

    "בזמנים כאלה אסור להפסיק.""על-ידי העלאה של מודעות פוליטית בזמן שהמאבק "עומד"

    לעיתים העלאת מודעות פוליטית זו פריבילגיה של פעילים שאינם נמצאים במצב של מי שאין לו קורת-גג, ולעיתים המשך פעילות ללא הפסקה מובילה אותנו למצב שנכפה עלינו מראש. אין תשובות ברורות בעניינים הללו.