ציורי הלשון של האוהבות

האוהבת כלואה בתוך עצמה. מוקפת באהבתה וּבָאני שלה. מדברת אל עצמה ובתוך עצמה לנוכח מושא אהבתה. אילנה ברנשטיין על ספרה של מיטל שרון, "שתיים"
אילנה ברנשטיין

במיני הקדמה לספרו "שיח אהבה", כותב רולאן בארת כי: "שפת האוהב שרויה היום בבדידות מוחלטת. אפשר שאלפי סובייקטים דוברים אותה (מי יודע?), אך אין לה תומכים; הלשונות הסובבות אותה זְנָחוה לגמרי: או שהן מתעלמות ממנה – או שהן ממעיטות בערכה, או שהן שמות אותה ללעג ולקלס". מן הבחינה הזאת, האוהבת כלואה בתוך עצמה. מוקפת באהבתה וּבָאני שלה. מדברת אל עצמה ובתוך עצמה לנוכח מושא אהבתה. וזה בדיוק מה שקורה בספר הביכורים של מיטל שרון, "שתיים".

"שתיים" הוא בראש ובראשונה טקסט על אהבה. במחציתו הראשונה אנו נחשפים לאפרת. אפרת המאוהבת ביעל. אפרת העורגת ליעל. אפרת החשה בהיעדרותה של יעל, ומפרשת אותה כנטישה בכל פעם מחדש. אפרת המבקשת להכניס סדר במצב הכאוטי שהאהבה מייצרת ונכשלת בכך. אפרת שאינה יכולה להכיל את אהבתה ליעל ומפנה אליה, אגב כך, חצים של אשמה. אפרת המוקסמת מיעל ומהעולם הסובב אותה – היקסמות הגורמת לה להרגיש דחויה ומיותרת. אפרת הנואשת, שמבינה כי "אין זה יכול להימשך כך", וכיוצא באלה מצבי רוח והִלכי רוח שאינם אלא ביטוי לציורי הלשון של שפת האוהבים כפי שהיא מתוארת ב"שיח אהבה" של בארת.

האוהב לפי בארת: "אינו חדל לרוץ בתוככי ראשו, ליזום מהלכים חדשים לבקרים ולתחבל נגד עצמו. הלך דיבורו אינו קיים אלא בנחשולי הלשון הגואים בו בחסדן של נסיבות פחותות ערך, מקריות". ואכן אפרת, שדמותה נפרשת בפני הקוראים בחלקו הראשון של הרומן, מצייתת לחלוטין לתיאור של בארת. במובן זה היא בלתי נלאית. הלוך הדיבור שלה הוא כשל "תנועתו של האתלט המכלה את כוחו כמטורף, מסלסל משפטים כמו נואם ולכוד בתפקידו, קפוא ממש כמו פסל". סוף ציטוט.

ציורי הלשון, אם כן, אינם אלא ביטוי לתזזית המאפיינת את הסובייקט המאוהב. הם צצים ללא הרף וללא סדר ומשועבדים לאירועים החיצוניים או הפנימיים של המאוהב. המאוהבת במקרה זה. המאוהבת שואבת את הנאותיה, את סיפוקיה, מהמאגר האינסופי של ציורי הלשון של האוהבים. הציפייה לאהובה המאחרת, הקטסטרופה הנקשרת על פי רוב לזוטות, רחשי הלב או הנפש הזוכים להאנשה – מוקי כפי שהיא מכונה בספר – כלומר כינוי חיבה למועקה המתמדת שחשה אפרת לנוכח התביעה הבלתי אפשרית של האהבה.

מוקי של אפרת היא הנתינה האולטימטיבית של האוהבת לאהובתה. אפשר לקבל אותה ואפשר לדחות אותה, אך לא ניתן להתעלם ממנה. כך גם הכאב שחשה אפרת ביחס למושא אהבתה. כואב לה עליה שהיא חופשייה ומשוחררת וקלילה ואינה מסוגלת לחוש בעוצמות האדירות, הכובלות והמכאיבות של האהבה באופן שבו היא, אפרת, מסוגלת להן. למעשה אפרת חומלת על יעל. ההפך ממה שניתן לחשוב בהיותה דמות רגישה יותר, רגשנית הרבה יותר, מופנמת, חלשה לכאורה. לעומת יעל הדומיננטית, הקרה משהו, המאורגנת להפליא, היעילה, ובעיקר זו השולטת במצב, ובכלל זה גם בכלכלת הרגשות.

בדומה לאוהבים אחרים המתקשים לקבל את היבלעותם בקשרי האהבה גם אפרת מבקשת להבין – מה קורה לה?! אך היות שהיא שבויה בנורמות של האהבה בת זמננו, אהבה או קשרי אהבה הטוענים לחופש מִחייה לאוהבים, למתירנות, לקשר ללא כבלים, קורה שהיא מזדעקת מפעם לפעם ורוצה להבין כיצד הגיעה לאן שהגיעה, ואם לא להבין אז לכל הפחות להתנגד. כך למשל, היא מנסה לטרפד את הנסיעה לברלין ומפרשת אותה כניסיון של יעל להשתלט עליה, לנהל אותה, לממן אותה.

מתוך עטיפת הספר "שתיים". האם זה משנה את מי אנחנו אוהבים, למה אנחנו אוהבים את פלוני ולא את אלמוני, האמנם יש קיום או הצדקה לפרטיקולריות של האהבה, לבחירה של האובייקט או להעדפתו?

המיוחד ב"שתיים", הוא שהקוראת הניגשת לקריאת הספר נתקלת לראשונה באפרת – הסובייקט המאוהב – ואינה מצפה כלל לשמוע את קולה של האובייקט. כלומר את קולה של יעל שאליה (או נכון יותר עליה) היא מפילה את כל כובדה של אהבתה, אהבה עצמית לצורך העניין, אהבה לשם אהבה, או אהבת האהבה כפי שמנסח זאת בארת. אך תורה של יעל מגיע, ובמחציתו השנייה של הרומן אנחנו נפרדות מאפרת ומקשיבות ליעל. ויעל אשר היתה יכולה להתגלות כסובייקט מאוהב בפני עצמה מתנהגת כאובייקט. זאת שאת קולה לא שומעים על פי רוב, ואילו בשתיים אנו זוכים לשמוע אותו.

ב"שיח אהבה" של בארת אנו מקשיבים לעולם לקולו של הסובייקט המאוהב. קולו של האובייקט אינו נשמע כאמור, לכאורה אין בו צורך. די לנו כקוראות, בדיוק כמו לסובייקט המאוהב, בהשמעת קולו. האם זה משנה את מי אנחנו אוהבים, למה אנחנו אוהבים את פלוני ולא את אלמוני, האמנם יש קיום או הצדקה לפרטיקולריות של האהבה, לבחירה של האובייקט או להעדפתו?

והטקסט, כלומר "שתיים", אכן מספק תשובות לשאלות כמו: האם אני אהובה? האם אני אוהבת יותר? – שאלת הסימטריה באהבה עולה כאן לדיון במשנה מרץ, האם האהבה שלי אמיתית יותר? ולרוע המזל התשובות שהטקסט מספק אינן נעימות. חששותיה של אפרת הנזקקת יותר, התלותית יותר לכאורה, מתגלים כנכונים. הקוראת שעד כה היתה יכולה להניח שאפרת מגזימה ברגישות שלה, שדרישותיה מופלגות, שהיא חונקת את יעל, שקריאת המציאות שלה שגויה, שהמוקי שלה אינה נסיבתית ותלוית הקשר אלא חלק מהווייתה, מתגלה כמי שראיית המציאות שלה נכונה ומאוזנת.

באותו אופן עולה כי יעל אינה ראויה למעשה לאהבתה הגדולה העמוקה והכנה, ומן הסתם גם אינה מסוגלת לה בעצמה. במובן זה היא נותרת כאובייקט וחשיבותה כדמות ברומן היא בהשמעת קולה. הקול שהמאוהבת לא זוכה לשמוע במציאות הסיפורית על אחת כמה וכמה במציאות החוץ-סיפורית. הקול שאותו עליה לנחש ולהכריע על סמך הניחוש אם הוא כנה או מזויף. במובן זה "שתיים" מאפשר הצצה נדירה לקול של זאת שאליה מופנית האהבה. דווקא בהיותו עשוי שני מונולוגים נפרדים. שכן מי מאיתנו היתה מתנגדת לחיבור אלקטרודות ללבו ולמוחו של מושא אהבתנו?

תיאורי אהבה בספרות, קל וחומר מעשה האהבה עצמו, הינם הקשים שבתיאורים. מעטים הטקסטים הספרותיים שאנו כקוראים וּכְקוראות חשים נינוחים בקריאתם. הדבר נכון גם בטקסטים מתורגמים אך מובהק עשרת מונים בשפת המקור. כלומר בעברית החסרה בראש ובראשונה את אוצר המילים המאפשר התנסחות נינוחה, טבעית, מעוררת, מסעירה ובעיקר כנה. במרבית המקרים מתקשים הטקסטים להתגבר על הגמלוניות, על ההתחסדות, על ההתייפייפות, בכלל זה הגבהת הלשון וכניעה לשפה נמלצת ומגוחכת. כך קורה שלעתים קרובות חשה הקוראת מבוכה שאינה אלא שיקוף של מבוכת הכותב או הכותבת.

גם מן הבחינה הזאת כתיבתה של מיטל שרון ראויה לציון. שתיים מצליח לעקוף את המַכשלות הלשוניות, החברתיות והתרבותיות בחן ובקלילות. בלי לעשות עניין, בלי להתלהב מעצמו כמחדש, או כשובר מוסכמות, גישה המאפיינת את הרומן כולו גם ביחס לנושאים אחרים. כמו מקומיות לעומת בינלאומיות, זוגיות לעומת קשרים מזדמנים, נשים ביחס לגברים, וכמובן יחסים לסביים לעומת יחסים הטרוסקסואליים. הטקסט נינוח, חף ממבוכות ומהתנצלויות וזורם בנונשלנטיות שובת לב.

שתיים

מאת מיטל שרון

עורך: אלי הירש

הוצאת חרגול, 2011

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.