• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

על הריבון התאגידי

כך משמשת הגלובליזציה כדרך היעילה ביותר להשלטת הקולוניאליזם החדש: שליטה כלכלית ללא השתלטות טריטוריאלית על מדינות. ריקי פרנקל בעקבות עיקרון הרווח
ריקי פרנקל

הגלובליזציה הכלכלית, שהפכה לתופעה דומיננטית החל משנות השבעים של המאה העשרים, מעצימה עד לקיצוניות את המגמות הניאו-ליברליות של צמצום מעורבות המדינה בפעילות החברתית-כלכלית והגברת חלקו וכוחו של המגזר העסקי. הפעילות הכלכלית הפכה מפעילות שהיא בעיקרה מקומית לפעילות שהיא בעיקרה עולמית: הוסרו המכסים על יבוא סחורות למדינות, בוטלו ההגבלות על העברות כספים בין מדינות. מדיניות זו הביאה להגברת כוחם של התאגידים הרב-לאומיים.

במאמרו "ללא נשמה אנושית וללא גוף לאסור", כותב גיא אופיר שכיום קיימים בין 30 ל-40 אלף תאגידים רב-לאומיים המחזיקים ברבע מהנכסים בעולם, בהם כאלה שהינם בעלי מחזור מכירות הגדול מסך התוצר המקומי הגולמי של רוב מדינות העולם. כך, למשל, מחזור המכירות של רשת החנויות האמריקאיות וול-מארט בשנת 2004 הסתכם בכ-287 מיליארד דולר – שהם יותר מסך התמ"ג לשנת 2002 של כל אחת מן המדינות שוויץ, שוודיה, אוסטריה או סעודיה.

במאמר זה ברצוני לשקף את הסכנות הכרוכות במצב שבו מצד אחד נחלשת מדינת הלאום, ומצד שני עולה כוחם של התאגידים הרב-לאומיים. העוצמה הכלכלית הרבה המצטברת בידיהם של התאגידים, הופכת אותם לבעלי כוח והשפעה יותר מהפוליטיקאים במדינות השונות (שחלקם, כידוע, מקבלים מימון מבעלי ההון), וכך קורה שהעשייה הפוליטית – במקום לשרת את האינטרסים של האזרחים – משרתת את האינטרסים של התאגידים הרב-לאומיים. ובניסוחו של אופיר: "בכוחם של תאגידים אלו לשנות חוקים ואמנות בינלאומיות, לעצב דעת קהל, להפעיל לחץ פוליטי על משטרים, להשפיע על יחסי חוץ בין מדינות ואף להשפיע על שינוי הסביבה האקלימית". כך הופכים בעלי ההון למקבלי ההחלטות לגבי סדר היום העולמי, ודואגים לכך שיתקבלו החלטות שיגבירו את כוחם והונם על חשבון כלל אוכלוסיית העולם.

אבטלה במדינות המפותחות

בעוד שבעבר התרכז הייצור של מוצרים במפעל אחד, השוכן במדינה אחת, מאפשרים תהליכי הגלובליזציה הכלכלית לחברות עסקיות לפצל את השלבים השונים של ייצור המוצר שלהן בין מספר מדינות. כתוצאה מכך אנו עדים לתופעה מאסיבית של העברת מפעלים מהארצות המפותחות לארצות המתפתחות, שבהן כוח העבודה זול יותר. העברת המפעלים גורמת לאבטלה במדינות המפותחות. בשנים 1980-1995 גדל מספר המובטלים בשבע המדינות המתועשות מ-13 ל-24 מיליון, וזאת מבלי לקחת בחשבון עוד 4 מיליון עובדים שחדלו לחפש עבודה ועוד 15 מיליון המועסקים בעבודות חלקיות וזמניות (הנתון נלקח ממאמרו של יהודה שנהב, "הכלכלה היא רק השיטה, המטרה היא לעצב את הנשמה").

האבטלה פוגעת קודם כל בעובדים שאינם משכילים ואינם מיומנים – הפועלים הפשוטים. אך כיום לא רק עבודות כפיים פשוטות מועברות למדינות אחרות, אלא גם עבודות פיתוח, תִּכנות, ראיית חשבון ושירותים מתקדמים אחרים, הדורשים השכלה ומיומנות (חברת מוטורולה, לדוגמה, הקימה בהודו מרכז פיתוח בעלות של 86 מיליון דולר). התוצאה היא שגם עובדים משכילים ומיומנים במדינות המערב נפגעים.

קיימת טענה שלפיה בהעברת מפעלים למדינות העולם השלישי, תורמים התאגידים לצמיחת כלכלתן של אלה ולעלייה ברמת חייהם של התושבים. ואולם בבדיקה יותר מעמיקה על מה שקורה במדינות אלה מתברר שכפי שקורה גם אצלנו, לא תמיד קיימת חפיפה בין "הצמיחה הכלכלית" של המדינה למצבו של הפרט. המדינה המתפתחת מרוויחה אמנם כסף רב בזכות מתן ההיתר לכניסת החברות הרב-לאומיות לשטחה שכן התאגידים משקיעים כספים, משלמים מסים ומספקים מקומות עבודה. ואולם, מאחר שהתאגידים הרב-לאומיים מחויבים רק כלפי ההנהלות ובעלי המניות שלהם ואינם מחויבים כלפי שום מדינה או אוכלוסייה, הרי שהם פועלים במדינות שמציעות להם את התנאים הטובים ביותר ועלולים לעזוב מדינות שהפעילות בהן כבר אינה כדאית.

העשייה הפוליטית - במקום לשרת את האינטרסים של האזרחים - משרתת את האינטרסים של התאגידים הרב-לאומיים

הגמישות של התאגידים בהעברת פס הייצור יוצרת תחרות בין הממשלות המקומיות וגורמת להן להוריד סטנדרטים. בדרך זו מצליחים התאגידים להשפיע על קובעי המדיניות לטובת קידום האינטרסים שלהם: צמצום חקיקה הנוגעת לתקנים סביבתיים, השגת הטבות מס, מניעת התארגנויות עובדים, מניעת חקיקתם של חוקי מגן ועוד. כך הפך המצב השורר במדינות מתפתחות, שבהן אין הגנה על העובדים ועל זכויותיהם, לגורם מכריע בשיקולי התאגידים ונתפס בעיניהם כמקור להגדלת הרווחיות. במקרים רבים מועסקים העובדים בשכר נמוך, ללא זכויות סוציאליות, בתנאי עבודה פיזיים קשים, העסקת ילדים ועוד.

הפרת זכויות אדם במדינות העולם השלישי

התופעה המדאיגה ביותר היא הפרות בוטות של זכויות אדם המבוצעות על ידי התאגידים הרב-לאומיים בארצות העולם השלישי. להלן שלוש דוגמאות:

בשנת 2009 הוגשה בבית משפט בניו יורק תביעה של תושבים מהכפר אוגוני, שבאזור הדלתה בניגריה, נגד חברת הנפט ההולנדית Shell. התושבים תבעו את של על כך שגרמה לכך שהממשלה הניגרית רצחה ועינתה את התושבים המקומיים. האירוע, סביבו נסבה התביעה, אירע בשנת 1993, בתקופה שבה התושבים הניגריים יצאו בהפגנות נרחבות נגד חברת של בשל זיהומים חוזרים ונשנים של אדמותיהם, בריכות הדגים ובריכות המים שלהם (זיהומים בגינם נגדע מקור פרנסתם ונגרמו להם מחלות ובעיות בריאותיות. תושבי ניגריה סובלים מזיהומים כאלה עד היום). בתחקיר ה"ניו יורק טיימס" נמצא ש-של, שהיתה מודאגת מהיקפה של המחאה, דרשה מהשלטונות הניגריים להפעיל נגד התושבים את "המשטרה הניידת", הידועה בכינוי "kill-and-go mob".

בתמורה שילמה של בונוסים כספיים למפקדי הצבא הניגרי ומימנה את התחמושת וההובלה של המשטרה הניידת לאזור הדלתא. המשטרה פשטה על כ-30 כפרים מקומיים, היכתה, אנסה, עצרה ורצחה כ-2,000 איש מקרב התושבים. אלפים רבים גורשו מבתיהם. לאחר מכן, נאסרו תשעת המנהיגים של המחאה, ובמשך 9 חודשים עברו עינויים קשים בכלא. במשפט שנערך נגדם הואשמו בפשעים שלא ביצעו, ועדי שקר, ששוחדו על ידי של, העידו כנגדם. לבסוף נמצאו אשמים והוצאו להורג בתלייה.

מקרה אחר של הפרת זכויות אדם אירע בעיר Bhopal שבהודו. ב-3 לדצמבר 1984, בשעות הבוקר המוקדמות כשרוב התושבים עדיין ישנו, התפוצץ מיכל אחסון במפעל של התאגיד הרב-לאומי "Union Carbide", וגז קטלני דלף לאוויר. תוך כמה שעות נהרגו כ-25,000 איש. בימים שלאחר מכן טופלו כ-50 אלף איש בבתי חולים בגין פגיעות קשות של עיוורון, כשל בכבד ובכליות, הפלות, לידות של תינוקות עם מומים קשים ופגיעות נפשיות. הסיבה לאירוע היתה הזנחה.

הדוגמא האחרונה שאביא להפרת זכויות אדם על ידי תאגידים אירעה בבורמה. בשנת 1992 חברו שני איגודים רב-לאומיים – התאגיד הצרפתי Total והתאגיד האמריקאי Unocal – לפרויקט משותף עם הדיקטטורה הצבאית השלטת בה (הממשל הצבאי שולט בבורמה משנת 1962). בשנות השישים התחילה במדינה תסיסה אזרחית שנמשכה שנים רבות, תושבים רבים יצאו לרחובות להפגין נגד השלטון. בשנת 1988 הגיעו המחאות לשיאן. במהלך כל התקופה כוחות הביטחון הגיבו על המחאות ביד קשה. המונים נהרגו, נפגעו ונעצרו. על פי ארגוני זכויות האדם, מספר ההרוגים בהפגנות ובמעשי הטבח שבוצעו בידי השלטון בסוף שנות השמונים עלה על עשרת אלפים.

עובדות אלו לא הרתיעו את טוטאל ויונוקאל מלשכור את שירותיו של הצבא הבורמזי לאבטחת פרויקט ענק של הנחת צינור, שיועד להעביר נפט מהאוקיינוס ההודי, דרך בורמה, אל תוך תאילנד. בשנת 2005 יצא הסרטה הדוקומנטרי Total Denial של הבמאית Milena Kaneva, הסוקר את פרשת תביעתם של קבוצת כפריים מאזור בניית הצינור בבורמה נגד חברת יונוקל. בסרטה מתארת קנווה הפרות קשות של זכויות אדם שביצע הצבא הבורמזי בתושבים. 11 כפרים פונו מהאזור למטרות בניית הצינור, ולתושבים לא הוצע כל פיצוי תמורת אדמותיהם. החיילים שרפו את הכפרים, רצחו תושבים רבים, הפכו אחרים לעבדים, ואנסו את הנשים. קנווה ניסתה לראיין בסרט מספר מבעלי המניות של חברת טוטאל בנוגע לדעתם על מה שקורה בבורמה, ואולם הם הבהירו לה שלדעתם "אין לערב תעשייה עם פוליטיקה".

זכויות – יש, חובות – אין

במאמרו, מתייחס אופיר לקושי לתבוע את התאגידים הבינלאומיים על הפרת זכויות אדם בעולם השלישי. הוא מציין שמבחינת המשפט הבינלאומי, האחראית לשמירה על זכויות האדם היא המדינה. זוהי תפיסה שאינה מכירה בתאגידים הרב-לאומיים כשחקנים רלוונטיים ואינה מטילה עליהם את החובה הישירה לשמור על זכויות אדם – גם אם אותם תאגידים חזקים ממדינות. כאשר חלה הפרה של זכויות אדם במדינה מתפתחת, רואה המשפט הבינלאומי את המדינה המתפתחת כאחראית לו. "מכאן נוצר הפרדוקס לפיו מדינות העולם השלישי, אשר על פי רוב אינן בעלות מסורת דמוקרטית, אמונות על ריסון אותם תאגידים רב-לאומיים מפני פגיעה בזכויות אדם. האבסורד עוד גדל, כשמוסיפים למשוואה את העובדה כי תאגידים רב-לאומיים, לעתים קרובות, מגובים על ידי מדינות מוצאם, גופים בינלאומיים וכוחות השוק".

עוד מציין אופיר, שעל אף שהתאגיד אינו מוכר כבעל חובות, הרי שבכל מה שנוגע לזכויות דואג המשפט הבינלאומי לשמור ולהגן עליו בהסכמים המכונים "הסכמי הסחר". אופיר מביא דוגמה למקרה ממדינות דרום אפריקה וברזיל, שבתקופה שסבלו ממגפת איידס פעלו לייצור מקומי של קוקטייל התרופות במחיר מוזל לתושביהם. בתגובה לכך פנו חברות התרופות וארה"ב לארגון הסחר בדרישה להתערב בנושא ולבדוק את חוקיות המעשה על פי הסכמי הסחר. "כך שבמצב הקיים", כותב אופיר, "הדין הבינלאומי מגונן על זכויותיהם הקנייניות והמסחריות של התאגידים הרב-לאומיים ומנגד אינו מגונן מפני כוחם של תאגידים אלו לפגוע בזכויות האדם של החלשים".

כפי שציינתי קודם לכן, לרבים מהתאגידים יש כיום יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אולם, יש מדינות שמעמדן שריר וקיים גם בכפר הגלובלי של ימינו. חשוב לשים לב לעובדה, כי המטה הראשי של כ-90% מהתאגידים נמצא בארה"ב, באירופה וביפן, ולא מקרה הוא שהאינטרסים של מדינות אלה עולים בדרך כלל בקנה אחד עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות. עובדה זו יכולה אולי לתת מענה לשאלה מדוע החוק הבינלאומי, מצד אחד, שומר כל כך על זכויותיהם של התאגידים, ומצד שני, מקשה על העמדתם לדין בגין הפרת זכויות אדם.

אפשר לראות דרך פעולה זו כניאו-קולוניאליזם, המאפשר לבעלי הון היושבים במדינות המערב להקים תאגידים רב-לאומיים באמצעותם הם גוזלים את משאבי הטבע של המדינות המוחלשות ומנצלים את כוח העבודה הזול שבהן. כך משמשת הגלובליזציה כדרך היעילה ביותר להשלטת הקולוניאליזם החדש: שליטה כלכלית ללא השתלטות טריטוריאלית על המדינות.

לסיכום אביא מדבריו של שנהב, המציין במאמרו כי ההון של הקפיטליזם הגלובלי מנותק מההיגיון של המדינה, ומבוסס על הפרדה בין הון לעבודה: "הניאו-ליברליזם מקדם את מעמדם של תאגידי ההון הגדול ומצדיק את הפיכתם למיני-מדינות השולטות ומתעמרות בחייהן של נתיניהן. אם במשך מאות בשנים התפתחו במחשבה המדינית תיאוריות של זכויות (למשל זכויות אדם, זכויות חברתיות או אפילו זכויות קולקטיביות), בא הריבון התאגידי ובחסות הניאו-ליברליזם מייתר את מערך הזכויות הליברלי".

בהמשך כותב שנהב: "ההון מייצר לו רשתות זרימה עצמאיות המביאות לדה-טריטוריאליזציה של הזירה העולמית וארגון מחדש של המרחב העולמי לפי קווי מתאר שאינם תואמים כל מערך של אחריות ומחויבות פוליטית, של שקיפות או של סולידריות אנושית… אם בעבר גדל כוחה של המדינה עם גידול הטריטוריה הפוליטית, הכוח של הקפיטליזם של ההון גדל ככל שהוא הופך לאקס-טריטוריאלי. הכוח הזה לא צריך לגיטימציה פוליטית. הוא נע בכביש עוקף פרלמנטים, עוקף חוקים, עוקף חוקה, ועוקף את המנגנונים הדמוקרטיים של הפרדת רשויות. זוהי צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות".

ביום ג' 07.02 תתקיים הרצאה שלישית בסדרת הרצאות של המכללה החברתיתכלכלית בנושא הפרטה, בסינמטק תלאביב. הפעם ירצה פרופ' דני גוטוויין (אוני' חיפה) בנושא "התשובה להפרטה – הלאמה". האירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הילי

    היי ריקי, תודה.
    אגב ניאוקולוניאליזם,
    מעניין לזכור שהשיטה של קולוניאליזם על ידי חברות פרטיות שייך גם להיסטוריה:
    כך חברת הודו המזרחית מטעם בריטניה
    וכך קונגו שהיתה ב"בעלותו" הפרטית של לאופולד, מלך בלגיה