על העיוורון של פול אוסטר

את העתונאים הישראלים אין צורך לכלוא, לעצור או לאיים עליהם – הם פשוט קשובים לשלטון ול"קול העם" באופן כל כך צייתני, שבאמת לא צריך להגביל את החופש שאינם מעיזים לקחת לעצמם -בכל הנוגע למה שמתרחש מתחת לאפם, כבייכול ב"שטחים" הרחוקים מספר דקות נסיעה ממקומות מגוריהם.

חשוב חשוב לתרגם לאנגלית וערבית ולהפיץ!

ענת מטר – אנטי ציונית מוצהרת – מלמדת באוניברסיטת תל אביב. כותבת בבלוג בשם העוקץ, שאוחז בעמדות – מקדם עמדות – לכל הפחות מנכיח עמדות – שהמרחק בינן ובין אלו של ארדואן, אסד ואחמדינג'אד לגבי ישראל ויהודים הוא לא פעוט, אלא זניח. במקביל, תלונה ידועה של אמנים אנטי ציונים היא שהמשטר הנאלח עושה שימוש בסובלנות שלו לביטויים של שנאה כלפיו, מעודנים יותר או פחות, ככלי להדגמה של נאורות. על עצם הסובלנות, כמדומה, אין מחלוקת. הדברים מגיעים עד כדי כך שיש השוקלים את הרלוונטיות של קיומה של הצגה חתרנית ומושקעת (נניח, "קברט"), בהיותה גם ביטוי לסובלנות הישראלית (במקרה של קברט, מדובר על הטענה כי ישראל היא ממש כמו הנאציזם, או הפרוטו-נאציזם). הדברים ידועים ויגעים למדי. יצחק לאור, האיש שמאייש את העמדה שמותר בה לאנוס ולהטריד מינית בשם המאבק נגד ישראל (כזכור: לאור לא אנס, אבל במסגרת הבירור של הפרשה, התחוור שהארץ, כלומר מרמרי, ציפר ועידן, מתחייבים לתמוך בו גם אם כן), מדגים עד כמה האליטות הישראליות מזוהות לגמרי עם עמדות הנוגדות את המדינה שהן האליטות שלה. מכאן, שדעות שהיחס שלהן למדינה שבה הן מושמעות זהה לאלו שאצל ארדואן מוביל לכליאה (על אסד ואחמדינג'אד אין טעם להרחיב את הדיבור), הן בישראל זהות לגיטימית של אליטה. לבסוף, אותו לאור עצמו, טרח שלא-לקחת-כסף-מהממסד על מנת להפיק את "מטעם". קלות ה"לקיחה" מן הממסד ברורה, וברורה גם נדירות המעשה. בין לאור ובין אילן פפה (שספרו המעריץ על אמין אל חוסייני יצא במימון קרן רובין) מפריד פער מסויים, שמדגים שוב, עד כמה אידיאולוגיות שמתנגדות נחרצות לישראל, בלשון המעטה (במקרה של פפה, מדובר בהערצה, הקטנה והחמדה של רוצח נאצי), לא רק שאינן אסורות בישראל – שהרי מטעם יצא והופץ לספריות צבוריות – אלא אשכרה מקודמות בה. יש שיאמרו שלפחות בתחום הקולנוע, כמעט ואין יצירות אחרות שמקודמות כאן.

ההשוואה בין ישראל על פי מבחני "עיתונאים ללא גבולות" מגוחכת. מעבר לכן שהארגון מוטה פוליטית, ואנטי ציונות אינה זרה לו, בלשון המעטה, דירוגי הארגון (אגב, שני הקישורים לדוחות אינם מקשרים לדוחות) לא מבטאים את המעמד המיוחס, שוב בלשון המעטה, שיש לכיסוי ישראל בזירה התקשורתית העולמית. רוצה לומר, בישראל יש המון עיתונאים זרים, והמון עיתונאים מקומיים שמזינים את העניין העצום בנו, הריאליטי של העולם. על כן יהיו כאן גם המון עיתונאים שיצרכו סמים, המון עיתונאים שיסתבכו בעברות תנועה, המון עיתונאים שיעצרו על ידי הצבא, ומתוכם יהיו המון עיתונאים שיעצרו על לא עוול בכפם. יחסית, הסיפור יראה אחרת לגמרי, אני משער, בערך כפי שהיחס בין היקפי הדיונים בפשעי מלחמה סוריים ובין היקפי הפשעים עצמם שונה מאד, בלשון המעטה, ממה שמקובל לגבי ישראל.

רק מילים זולות נערמות כך אחת על השנייה. ״הארץ״, פפה, ציונות, מה לא הכנסת לשם. ובסוף, מה הסו-קולד טיעון שלך? שעיתונאים שישראל זורקת למעצר מנהלי פשוט נתפסו מעשנים ג׳ויינט או עוקפים בפס לבן? שהיא עושה את זה על רקע ״פלילי״?

ואז באים מדדים בינלאומיים כמו מדד חופש העיתונות שהזכירה ענת וסוטרים לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון על לחיה.אבל תמיד יש לנו באמתחתינו את " אם תרצו אין זו אגדה" כדי לעזור לנו להתגבר על המציאות המרה.

גם הדו"חות של הארגון של עיתונאים ללא גבולות, מדבר על מעצר פלסטיני מעזה, שהוא אומנם עיתונאי.
שאני אבין, איזה עיתונאי מידיעות אחרונות או מעריב מטייל בחופשיות בעזה?
עזה, שכזכור, הנהגתה מסרבת להכיר בישראל, לתמיד, ולדידה, כל הישראלים (היהודים בפרט) הם אויבים שיש להורגם.

לגבי אורי בלאו – נו שוין, זה שהוא קיבל ביודעין, שלא כחוק, מסמכים צבאיים מסווגים ופרסם אותם – זו כנראה עברה פעוטה.