אפקט הזעזוע לא הושג

בדיוק כמו אמג'ד שיכול להימלט אל בית האח הגדול אבל לרגע לא ישכח ששכניו רוצים שייעלם, ילדינו מבלים יחד באחווה עמוקה אבל יודעים בדיוק מה קורה שם בחוץ. אז למה שיזדעזעו מגרפיטי עילג? אורלי נוי, אמא לשתי בנות בביה"ס הדו-לשוני, על כתובות הנאצה שרוססו שם
אורלי נוי

שבע וארבעים בבוקר. שתי בנותיי ואני משתרכות במכונית בתוך פקק שנראה אינסופי בדרך אל בית הספר הדו-לשוני בירושלים. דרך משה ברעם עמוסה מתמיד בגלל עבודות בכביש, ואני מנצלת את הזמן כדי לספר להן על הפרק הראשון בעונה החדשה של הסדרה המצוינת "עבודה ערבית" ששודר אתמול.

הבנות ראו את העונה הקודמת במלואה ומכירות את "עבודה ערבית" היטב. יוצר הסדרה, סייד קשוע, הוא אב לילדה בבית הספר שלהן, הדו-לשוני, שההווי המיוחד בין כתליו זכה לא פעם להתייחסות בסדרה. יש משהו כמעט אינטימי בהיכרות הזאת, עם המורכבות היהודית-ערבית שהיא מבקשת לשקף, ההומור שבו היא בוחרת לעשות את זה, ואולי גם עם התחושה הבלתי מדוברת שמאחורי ההומור ישנה מציאות הרבה פחות מצחיקה, שאורבת בסבלנות ערמומית.

השחזור שלי את הפרק מאמש מצליח לסחוט מהן פרצי צחוק גדולים כמעט כמו בזמן הצפייה עצמה. אמל לא מצליחה ללדת בגלל הגזענות מסביב. צחוק מתגלגל. השכן של אמג'ד מבקש להעלים אותו עד שיצליח למכור את הדירה. אנחנו כבר קרובות לשער. אמג'ד נכנס אל בית האח הגדול, ואנחנו יוצאות מהאוטו ונכנסות אל בית הספר.

כיוון שאני עוצרת קרוב לשער, הן נכנסות פנימה בלי לראות מה קורה מסביב. גם אני ממהרת לנסוע הלאה, ורק כחצי שעה מאוחר יותר שומעת מליזי, חברתי ואמא בבית הספר, על כתובות הנאצה שמילאו את מגרש בית הספר. בדיווחים התקשורתיים על האירוע הרבו להשתמש בביטוי "הכתובת על הקיר", נדוש רק במעט מתוכן הכתובות עצמן: כהנא צדק, מוות לערבים.

כדי שלא להיכנע לחוסר האונים, אני עושה את מה שאני יכולה בשלב הזה לעשות: לדווח למכרים בתקשורת, להעלות מידע ותמונות ברשתות החברתיות, ולקלל הרבה מאד. בין לבין אני חושבת על התכונה שבוודאי תורגש היום בבית הספר, ונזכרת בכמה אפיזודות מתשע שנותינו בדו-לשוני, כמו הפעם ההיא שכמה נערים השחילו מתחת לדלתות הכיתות עיתונים בוערים במבנה הקודם בו שכן בית הספר, במעין ניסיון חביב להצית את הכיתות על תלמידיהן; או כאשר ילדים זרים נכנסו לכיתה של בתי הקטנה ומרחו בדבק פלסטי את כל המגירות שנשאו שמות ערביים.

כתובות הנאצה בדו-לשוני. הד קלוש למציאות האיומה שבתוכה אנחנו מתפלשים. צילום: ליזי שגיא

שלוש ורבע אחר הצהריים. אני מקדימה מעט להגיע אל בית הספר כדי לראות מה המצב במגרש, שעומד כעת נקי ומסודר, כמו לא היו דברים מעולם. בדרך הביתה, אני שואלת את הבנות איך עבר היום ושומעת על השיחות הארוכות שערכו בכיתות על מה שקרה. בתי הקטנה, בכיתה ד', תהתה מה בעצם ביקשו המרססים להשיג: האם הם באמת חושבים שהילדים הערבים יעזבו את בית הספר? שנפסיק להיות חברים כי כתבו עליהם דברים לא יפים? הם לא מבינים שזה רק מחזק את החברות שלנו?

בתי הגדולה סיפרה על תשובתו של יושב ראש הכנסת למכתב ששיגרו אליו המנהלות בעניין, ושהוקרא להם במהלך השיחה. שאלתי לתגובות הילדים, והבנתי שרובם סברו שכל עוד זה מסתכם בריסוס על הקיר ולא במעשים, הם לא מוצאים סיבה להזדעק. גם ניסיונות המנהלות לדבר על אלימות מתגלגלת שמתחילה במילים ועוברת למעשים, ואפילו הגיוס של רצח רבין לצורך תיקוף הטענה, לא הצליחו, כך הבנתי, להשיג את אפקט הזעזוע המתבקש.

אני מקשיבה להן בשקט ומתקשה ליישב את הטון האגבי כמעט שלהן עם סערת הנפש שלי. האם הן – וחבריהן לכיתה – באמת לא מבינים את חומרת המעשה? ואיך זה מסתדר עם שנים של חינוך אובססיבי נגד גזענות, עם הצעדות המשותפות במצעדי זכויות אדם, בהפגנות, עם העולם שהקפדנו לסנן עבורם ולהגיש להם אותו נקי ומזוקק, מלא חמלה וטוב וידידות?

אמג'ד באח הגדול. עוד בועה

והתשובה, פשוטה ובנאלית בתכלית, נחשפת לי מאליה תוך כדי נסיעה: הבועה הדו-לשונית שבנינו עבור הילדים שלנו היא, במובן מסוים, אשליה כמעט כמו בית האח הגדול. אמג'ד יכול להימלט אל הבית הסטרילי אבל הוא לרגע לא ישכח ששכניו רוצים שייעלם, וילדינו מבלים את מיטב שעותיהם באחווה עמוקה וחברות אמיתית, אבל גם הם יודעים בדיוק מה קורה שם בחוץ. ולמה שיזדעזעו מגרפיטי עילג במגרש המשחקים שלהם, אם זה בסך הכל ביטוי פחות אסתטי למציאות שמשתקפת מולם מכל עבר?

מציאות שהם מכירים היטב מכל מהדורת חדשות שהזדמן להם לשמוע, או מכל פעם שיצאו אל מגרש המשחקים השכונתי והרגישו איך חבריהם הערבים נדרכים כאשר מגיעים למגרש ילדים מחוץ לבית הספר, מוכנים להקנטות והעלבות שאכן מגיעות בתשע מתוך כל עשר פעמים?

לא, הילדים שלנו לא הפכו קהי חושים. הם פשוט מסרבים, בכנותם, להשתתף בריטואל התדהמה שאנחנו מתעקשים לנהל נוכח המופעים העלובים האלה, שהם רק הד קלוש למציאות האיומה שבתוכה אנחנו מתפלשים. אני לא רואה בזה כלל וכלל כישלון של בית הספר או של הוריו; להיפך. בית הספר הדו-לשוני הוא מופת של סולידריות יהודית-ערבית שמתקיימת בתנאים ניסיים כמעט, שילדיו מסתכלים בבוז בריא על חוליגנים שמלכלכים להם את מגרש המשחקים בדברי נאצה עלובים. אולי דווקא משום כך, את שיחות האזרחות המודאגות צריך לקיים עם כל אחד ואחד משאר אזרחי המדינה המיואשת הזאת חוץ מהם, כי הם באמת כבר מסוגלים לקרוא את הכתובת הזאת היטב, ובזכות הדו-לשוניות – אפילו בשתי שפות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רתם

    אתם, ילדיכם והצוות המסור ושאר ההורים, אתם מופת לחיים הגונים, בעידן שבו הגינות נחשבת חולשה, ומוסריות נחשבת תלישות.