השערות והפרכות

הלקח המרכזי שניתן להפיק מסוריה, המוציאה סכומי עתק על פיתוח צבאה ומזניחה את רוב אוכלוסייתה, הוא שהשקעה בלתי-מידתית בעוצמה צבאית היא הגורם להתקוממות. חבל שנתניהו הסיק את ההפך ביחס לישראל
נדב ברמן שיפמן

קרל פופר, אחד הפילוסופים החשובים במאה העשרים, כתב בשנת 1963 בספרו "השערות והפרכות" שאחד ההבדלים בין אמונה טפלה לטענה מדעית הוא שאמונה טפלה אינה ניתנת להפרכה. נראה שדבריו נכונים היום לא פחות מבעבר, נוכח דברים שאנו שומעים מפי מנהיגינו. מול הטבח המתמשך של בשאר אל-אסד (בן המיעוט העלאווי) במתנגדיו בסוריה ולאור הלחץ הציבורי להפיק אמירה ישראלית ממלכתית בעלת אופי מוסרי, הכריז השבוע רה"מ:

ישראל צריכה להיות חזקה… למנהיגים שונים אין שום עכבות מוסריות להרוג את שכניהם ואת בני עמם כאחד… באזור כזה הדבר היחיד שמבטיח את הקיום, את הביטחון ואת השגשוג הוא העוצמה. אנחנו מחויבים להמשיך לטפח את עוצמתה הצבאית, הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל.

ובכן, נראה שלפופר יכולה היתה להיות השגה כלשהי על הדברים. אמנם, מהאיום הגרעיני האיראני מסיקים כולנו ברטט כי עלינו להיות "חזקים", מרתיעים וברי-הגנה. בסדר. אבל מה הקשר לזה ולסוריה? הרי אסד משקיע את מיטב כוחו בלהיות "חזק" יותר מול העם המתקומם נגדו. ולא נראה שזה מוצדק מוסרית או אפילו אפקטיבי. דומה כי כאן התקליט אחר, אך המחט מזמרת אצלנו את אותה המנגינה. מה בכל זאת אפשר להסיק מההתקוממות העממית בסוריה בחודשים האחרונים?

אולי הלקח המרכזי שנראה כי ניתן להפיק מסוריה, המוציאה סכומי עתק על פיתוח צבאה ומזניחה את רוב אוכלוסייתה (הסוּנית, ובכלל), הוא שהשקעה בלתי-מידתית בעוצמה צבאית היא-היא הגורם לניוון הסורי ולהתקוממות? יתרה מכך, אולי הלקח המרכזי שניתן להפיק מסוריה הוא שהאיומים החיצוניים על המדינה עשויים להתגמד לנוכח האיומים הפנימיים, הנובעים ממדינה שהתנהלותה אינה משקפת את מירב העניינים של מירב אזרחיה, כלומר: מדינה דמוקרטית?

המשולש של ביבי. צבא תחילה

אתמול והיום יש שביתה כללית במשק ביוזמת ההסתדרות. האם יעלה על הדעת שעשירית מהעובדים בארץ ושחמישית מעובדי המדינה יהיו עובדי קבלן, שיעור שאין לו אח ורע במדינות ה-OECD? האם מצב שבו יותר ממחצית ממשקי הבית העניים, הם של עניים העובדים לפרנסתם – הוא אפשרי למדינה חפצת חיים? האם יש עתיד לילדינו במדינה ששיעור הילדים העניים בה הוא כשליש? הלא גם בצד השבע של המתרס אין אלו חיים ראויים לילדינו. האם כלכלתה של מדינה שההוצאה הממוצעת הנדרשת בה לקיום שווה בערך לשתי משכורות חציוניות ׁ(ברוטו), באמת מהוה מקור גאוה בשביל מחצית מאזרחיה? האם הישגים מקרו-כלכליים של המשק, הנקנים במחיר זכותם לקיום של מאות אלפי עובדי קבלן, הם אכן הישגים?

עוצמה מוסרית היא הבסיס לקיומנו כאן, אך היא גם אמצעי עיקרי לכך שתהיה במדינה לכידות חברתית בסיסית. לכידות זו נדרשת גם לשם לחימה צבאית משותפת למען מטרות לאומיות. מדינה שבה נעלמת הזיקה האנושית והחברתית המינימלית בין ילדים עניים (בכל ה"אדרוֹת" העיקריות ש"גברת" זו לובשת: חרדים, מוסלמים ויושבי הפריפריה) לילדים עשירים, אין כל סיבה להאמין שתתקיים ותשרוד בעוד עשור או שניים.

שר האוצר, ביושבך עם עופר עיני, אולי יהיו נאמנים עליך דבריו של ז'אן ז'אק רוסו, כשהוא מבקש לתאר את עקרונות הפעולה של "המשטר הטוב ביותר שאפשר לה [למדינה] לקבל" (על האמנה החברתית, עמ' 133). כך כותב ההוגה הצרפתי:

תנו לתושבים בכל מקום אותן הזכויות עצמן; שאו לכל מקום את השפע ואת החיים. על ידי כך תהא המדינה גם למדינה החזקה ביותר וגם לבעלת ההנהלה הטובה ביותר שאפשר" (שם, עמ' 138).

ראוי לציין שגם רוסו חי ב"אזור" שידע מלחמות לא מעטות, כלומר באירופה של המאה ה-18. כבוד השר, אולי תגלה ענין גם בדבריו של מרדכי מ. קפלן, שביקר את הקפיטליזם האמריקאי של ראשית המאה הקודמת, שיטה כלכלית שאת אחד מגלגוליה אנו חווים כעת במקומותינו:

כל רעה חברתית היא בחינת מחלה מידבקת. רק משטר חברתי של צדק יהיה משטר בטוח… לפיכך תפקידנו להגביר בהמונים לא את רגשות ההתנצחות המעמדית כי אם את הכרת התנאים הכלכליים, המדיניים והחברתיים המסכנים את שלום החברה, ומביאים את האדם לידי יאוש. (ערכי היהדות והתחדשותם, עמ' 126).

אם מדינה חפצת חיים אנו, כדמוקרטיה (אך גם כצורות אחרות המוצעות על ידי קיצונים פשיסטים כיום), עלינו להביא את החברה הישראלית למצב חברתי-כלכלי שבו מירב האנשים במדינה מקבלים תמיכה ועידוד משמעותיים להשתתף בייצור, וכתוצאה מכך גם מקבלים את המשאבים הנדרשים לקיומם. עובדי הקבלן הם דוקא אלו העמֵלים יותר – והם בשפל המדרגה הכלכלית. מצב בלתי נסבל זה צריך להיפסק. לא, אין כאן קריאה לקומוניזם. אולם משהו רקוב בממלכת ישראל.

רה"מ אמנם נבחר לראשות הממשלה על מצע של ביטחון תחילה, אך נראה שסדר העדיפויות המשתקף גם בדבריו שהוזכרו בהתחלה – צבא תחילה; כלכלה שנייה; אחרונה חביבה, החברה – הוא מעוּות ובעיקר מסכן את שלום ישראל ועתידה כמדינה יציבה. אולי הלקח המרכזי שיש להסיק מסוריה הוא שאין הציבור מוכן לממשל המתעל את מירב משאביו לטובת מיעוט האזרחים, ולצורך העדפת הלחימה בגורמים חיצוניים על פני יצירת חברה אזרחית ראויה? אולי הלקח הוא שהרוב הסוני עשוי להיות ציבור שנוכל לקוות לייצר עמו הסכמה ושיתוף פעולה, לכשיתייצב שם ממשל חדש והגון? אם אירועי הקיץ האחרון לא גרמו למכה קטנה בכנף הרעיוני של ממשלתנו, אולי סוריה יכולה להוות בכל זאת מודל לכך.

טוב נעשה אם נבדוק את ההלימה שבין הטענות המושמעות בדבר בכורת טיפוחה של ה"עוצמה" הצבאית (גם אם יש הטוענים כי ההוצאה היחסית על תקצוב צה"ל ירדה מאז שנות השישים), לבין המציאות הישראלית. יש לנו כמה בעיות פנים דחופות לטפל בהן.

פורסם בבלוג לשון אחרת

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    פעם נהגתי לכתוב שצריך בישראל מהפכה דמוקרטית שתתחיל עם האמירה של המהפכה האמריקאית. דהיינו: "אין מיסוי ללא ייצוג". משום שחלקים גדולים של החברה הישראלית אינם מיוצגים במערכת הפוליטית הישראלית (אחרים מיוצגים אך אינם משלמים). נהגתי להמשיך ולומר סיסמה נוספת ובה טענתי: "אין תרומה ללא תמורה". רבים מאזרחיה של ישראל תורמים רבות לקיומה אך מקבלים מעט בתמורה לתרומה שלהם. נהגתי לסיים ולומר שמה שצריך לעשות הוא: לסרב.
    כיום צריך להפוך את הסדר. צריך, ראשית, לסרב. שנית צריך לדרוש תמורה לתרומה. ושלישית צריך לקבוע מדד (אישי ופוליטי) שבו יהיה מיסוי רק אם יש ייצוג.

    השערה שהופרכה הביאה את הצורך לנסח מדיניות פוליטית אזרחית חדשה.

    סרב/י. דירשי/דרוש תמורה. אל תתן/י יד למיסוי ללא ייצוג.
    מאיר עמור