עוד הסכם של ראיסים?

כל חוקר מתחיל יכול להגיד לכם שפשע מאורגן משאיר הרבה עקבות. מה שצריך זה הרבה סבלנות וצבירת עדויות שיוכיחו מעל לכל ספק את אשמתו, ויעזרו לחסלו. במקרה שלנו הפושעים ידועים ומוכרים בשמות שונים ומשונים, אבל מהותם זהה. הם פרזיטים (טפילים) שמוציאים את קיומם ממציצת פירות עבודתם של מאות-אלפי עובדים בישראל, בלי הבדל גזע, דת מין או עדה. הגורם העיקרי לפשע זה הוא "חולשתם" של עובדי הקבלן, כי הם צריכים עבודה כדי לקיים את עצמם ואת משפחותיהם. כל פשע, במיוחד בהיקף כזה, מצריך שותפים מרצון או במחדל. בימים הקרובים אפרוש בפניכם את כתב האישום שלי כלפי העבריינים וסייעניהם, שהם פרי החקירה שלי בנושא בחמש השנים האחרונות.

זאת לא הפעם הראשונה שאני לא תולה יותר מדי תקוות בעופר עיני ובהבטחות שלו לרתום את ההסתדרות והוועדים הגדולים למאבק סולידרי למען עובדי הקבלן. בדצמבר 2007 פרסמתי באתר זה מאמר שיצא נגד כוונתו של עופר עיני לחתום הסכם עם חברות כוח האדם, שיאריך את תקופת הניסיון של עובדי חברות כוח האדם מ-9 חודשים ל-18 חודשים. המאמר יצא נגד דרכה של ההסתדרות לחתום הסכמים שאף פעם לא נאכפים, מעל ראשי העובדים, ושהסעיף היחיד בהם שכן נאכף הוא העברת 0.7% משכר העובד כל חודש לקופת ההסתדרות, לעומת אפס מעשה מצדם לטובת עובדי הקבלן. המאמר גם יצא נגד המדינה, שלא פותרת את הבעיה הזאת ושולחת את העובדים לחפש את הצדק שלהם במערכת בתי הדין לעבודה – אם יש להם אומץ ויכולת כלכלית לעמוד מול המעסיקים הנצלנים שלהם.

זמן קצר לאחר פרסומו יצרה איתי קשר העיתונאית בילי מוסקונה לרמן, וראיינה אותי לכתבה שפורסמה במוסף לשבת של "מעריב" בסוף 2007. בכתבה די לגלגתי על הטיעונים של ההסתדרות ושל שלי יחימוביץ', שדרושים עוד 9 חודשים כדי להחליט אם המנקה סוחטת את הסמרטוט כמו שצריך. אין לכם מה לדאוג, אף תביעת דיבה לא קיבלתי מההסתדרות, ואני עדיין מחכה. מה שכן קרה הוא שלמרות כוונתה, ההסתדרות בסוף לא חתמה על הסכם כזה, וב-1 בינואר 2008 נכנס סוף-סוף חוק חברות כוח אדם לתוקפו, לאחר מעל 12 שנים במקפיא של חוק ההסדרים. יחד עם זאת, ביצועו נדחה לאוקטובר 2008.

הפעם אתייחס לשלושה שותפים עיקריים לשיטות הניצול שהתפשטה במשק הישראלי – בתי הדין לעבודה ובראשם בית הדין הארצי לעבודה, ההסתדרות, והמדינה, או יותר נכון משרד האוצר.

בתי הדין לעבודה. השלב האחרון במערכת הניצול

משמאלכם, אמנת הגישור במגזר העסקי 2005. כשצילמתי את התמונה, היא היתה בכניסה לאולם הדיונים הראשי של בית הדין הארצי לעבודה. כיום, מספרת השמועה, היא עברה לחדר של הנשיאה.

כמו שאתם יכולים לראות, ב-2005 חתמה ההסתדרות, יחד עם ארגוני המעסיקים ונשיא בית הדין הארצי לעבודה על אמנת גישור במגזר העסקי. הצדדים לאמנה מקבלים על עצמם לפעול לקדם ולהרחיב את השימוש בגישור, להפיץ חומרי הסברה לעובדים על יתרונות הגישור ועוד. לפי הטקסט, ישנה גם "מגילת זכויות" שמצורפת לנספח (אם מישהו ראה אותה, הוא מוזמן לדווח).

סכסוך העבודה שהוביל לשביתה הנוכחית הוכרז ב-12 באוקטובר 2011. ההסתדרות צפתה שלפי החוק, לאחר שבועיים תוכל לפתוח בשביתה כללית. כמו שראיתם, בית הדין שם את עצמו כמגשר-על, ובמשך ארבעה החודשים האחרונים ניסה לגרום לצדדים לשבת למשא ומתן שבו ההסתדרות מפורקת מהנשק העיקרי שלה, והיחידי שמעורר לחץ בקרב המעסיקים הציבוריים והפרטיים. למען האמת, זהו טרנד שהחל אצל הנשיא הקודם של בית הדין.

בעבר כבר עמדתי על הבדלי הכוח שבין עובדים לבין מעסיקים. בעבור עובדי הקבלן, ההתחייבות של הצדדים במערכת יחסי העבודה לעבור לגישור רק מחזקת את הבדלי הכוח האלו. המעבר ממערכת שמבוססת על צדק, עדויות, חוקים ודיון פומבי ופתוח, לעסקאות בחדרי גישור, שבהם תמיד עובד הקבלן יהיה בנחיתות – כי המעסיק תמיד יהיה פחות לחוץ כשמשרד עורכי הדין הקבוע שלו מייצג אותו, ולעובד זאת פעם ראשונה שבה הוא מתגבר על החשש שלו והולך לתבוע.

אין ספק שהסחבת המשפטית (שבחלקה נובעת מייבוש ומתת-תקנים מצד משרד האוצר) מגבירה את יתרון הכוח של המעסיקים ודוחפת חלק מהעובדים לבחור בפשרה. ממה שאני שומע מעובדי קבלן, גישור היום הוא הצעד הראשון, אפילו לפני משפט בבתי הדין לעבודה. תופעה נוספת שנגרמת בגלל המעבר לשיטה הזאת, היא שהעיסקה בין עובד הקבלן למעסיקו בגישור היא לא תקדים שעובדי קבלן אחרים יכולים לראות בעיתון ולהבין שהיא יכולה גם להתאים למקרה שלהם. אז מה הפלא שמחקר שבדק את הנושא קבע, שעובד שלא בוחר בפשרה דרך גישור אלא הולך לדיון משפטי בבתי הדין לעבודה מקבל תוצאה שהיא כפולה ממה שיכול היה לקבל בגישור.

לצערי הרב, גם פסיקות בתי הדין לעבודה ובית הדין הארצי הופכות להיות החותמת האחרונה לאישור שיטות ההעסקה הקבלניות למיניהן.

זוכרים את אותו חוק חברות כוח אדם, שב-2008 סוף-סוף נכנס לתוקף? ובכן, באחת הפסיקות האחרונות שלה לפני שנתמנתה לנשיאת בית הדין הארצי, השופטת נילי ארד החליטה להכיר בכך ‎‎שמעסיק של עובד המועסק באמצעות קבלן כוח אדם רשאי לפטר את העובד בסמוך לסיום 9 חודשי עבודה בשירותו, כדי להימנע מקליטתו כעובד קבוע. זאת בטענה שחוק קבלני כוח אדם הסדיר את שוק העבודה בישראל, תוך הטלת משטר רישוי על הקבלנים, קביעת גבולות האחריות כלפי העובדים ודרישות שבדין להבטחת זכויותיהם. דרישת העובדים להיקלט אחרי 9 חודשים היא לטענתה "התעלמות מהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בפועל, שעה שהמחוקק הותיר לו שיקול-דעת שלא לקלוט עובדי קבלן לשירותו בתום 9 החודשים".

וכך, בהינף קולמוס, החזירה נשיאת בית הדין הארצי את חוק חברות כח האדם למקפיא, ונתנה למעסיקים צ'ק פתוח לפטר עובדי קבלן לפני שיגיעו ל-9 חודשים. החוק קידם אותנו צעד קדימה, בית המשפט החזיר אותנו שני צעדים אחורה. אז מה הטעם בחקיקת חוקים לטובת עובדי הקבלן?

ההסתדרות. לנסות להקיא את גלולת הרעל

על אנשים כמו מנהיגה הנוכחי של ההסתדרות כנראה המציאו את המשפט "כשאנשים קטנים עושים צל גדול זה סימן שהשמש שוקעת". בהודעה לעיתונות על הכרזת סכסוך העבודה למען עובדי הקבלן, אמר עיני:

קרה משהו בקיץ 2011. מאות-אלפי אנשים יצאו לרחובות תחת הסיסמה 'העם דורש צדק חברתי'. לטעמי לא יכול להיות צדק חברתי ללא טיפול בעובדי הקבלן. המחאה החברתית יצרה את הפלטפורמה הדרושה להוביל מאבק מהסוג הזה. לא היינו יכולים לעשות את זה לולא התמיכה הגורפת של הציבור. הציבור שיצא לרחובות נותן לנו את הרוח הגבית ואת הכוח לתקן עוול היסטורי של עשרות שנים.

יסלחו לי דפני ליף וחבריה למאבק האוהלים, אבל אם מנהיג הגוף שקדם למדינה ב-28 שנים, וניהל חלקים גדולים מהכלכלה עד לפני כמה עשורים, ועדיין מאגד מאות-אלפי עובדים צריך לחכות להם כדי להוביל מאבק, זה מעיד יותר מהכל על ההדרדרות של הגוף הזה.

וזה אותו עיני שנשאר היום די לבד ליד השולחן העגול. אגב, את הרעיון הזה הביאו לנו מאירלנד, תוך כדי שאומרים לנו שזה המודל שהציל את אירלנד מהתרסקות, הקטין את החוב הלאומי וגרם לאירים להפסיק לנדוד מאירלנד. האם כדאי לגלות לעיני וברוש שאירלנד היום סובלת מהתרסקות, החוב הלאומי שלה עלה למימדים אסטרונומיים, ישנם קיצוצים נרחבים ומדיניות צנע, וענף הייצוא הכי חזק שלהם חזר להיות אירים? במה עזר להם השולחן העגול?

אישית אני מבין את הצורך של עיני בשולחן עגול. זה עוזר לחזק את עופר עיני, והופך אותו ל"עיני הסוגר". מי אלו ברל כצנלסון ודוד בן גוריון שהקימו את הגוף הזה לפני 91 שנים לעומתו? מה ההישגים שלו לעומתם? ובניגוד ליחסי הציבור שיו"ר ההסתדרות יודע לעשות לעצמו, איני מתלהב ממה שהוצג לציבור כ"הישגים" שלו ושל השולחן העגול.

בעיני זה מעיד בעיקר על העצלנות השולטת בגוף הזה, ובמיוחד במנהיג הנוכחי. הנה גילוי חדש בשבילו – חלק גדול מאוד מעובדי הקבלן נמצאים כל היום בסביבה של עובדים ששייכים לוועדי עובדים המאורגנים בהסתדרות. במשרדי הממשלה, בחברות הממשלתיות, ברשויות המקומיות, בבנקים ועוד ועוד. אם היו יו"ר ההסתדרות, הוועדים הגדולים והארגון רציניים ברצונם לדאוג לכל עובדי הקבלן, עיני לא היו צריך לספר לנו ש"זהו מאבק קלאסי של סולידריות חברתית. החזקים יותר למען החלשים. כינסתי לאחרונה מאות ועדי עובדים וראיתי את החשמל ואת הלהט בעיניים שלהם. הם מגויסים למאבק הזה ורואים בו מאבק חשוב מאוד".

הם פשוט היו צריכים לדבר עם עובדי הקבלן שבסביבתם ולהחתים אותם על טופסי הצטרפות להסתדרות ולהילחם על צירופם לוועד. מה קרה, הוא חושב ששכחנו שהם גובים כבר במשך עשרות שנים 0.7% דמי טיפול מכל עובדי הקבלן, שמזרימים עשרות מיליונים לקופת ההסתדרות כל שנה בתמורה לכלום ושום דבר? די מזכיר עבריינים שגובים פרוטקשן מבעלי חנויות, בתמורה להבטחה שהחנות שלהם תהייה מוגנת מפריצות.

עוד הוא אומר לנו, כי העובדים המאורגנים בהסתדרות אינם מרויחים כלום מהסכסוך הזה. אל תדאגו להם, הם הרויחו מספיק בעשרות השנים הקודמות – כשהסכימו להכניס עובדי קבלן שיספגו את כל המקלות, בזמן שהם מקבלים תמורת הסכמתם גזרים. רק שפתאום הם גילו שעובדי הקבלן מתחילים להיות הרוב במקומות העבודה שלהם, והם מנסים להקיא את גלולת הרעל שבלעו.

אולי צריך להזכיר להם שהסעיף הראשון בתקנון של ההסתדרות הוא שכחברים בהסתדרות יכלו להתקבל עובדים "שאינם חיים על יגיעת זולתם"? האנשים האלו בוגדים בעקרונות שעומדים ביסוד קיומם. שזה בערך כמו שהרבנים הראשיים יזמינו אותנו לפיקניק וצליית חזיר על האש בשבת הקרובה.

לכן נראה שריצתו של עיני לראשות ההסתדרות בעוד שלושה חודשים היא הסיבה העיקרית ליציאת ההסתדרות למאבק למען עובדי הקבלן. אני די מסכים עם נחמיה שטרסלר, שכנראה ש"כוח לעובדים" שהייתי ממייסדיו גם סייע לדחוף את ההסתדרות לפעולה. סוף-סוף יש מישהו שמראה לו איך פועלים ארגוני עובדים בכל העולם – קודם מארגנים את העובדים, אחר כך מנסים לחתום על מו"מ מול המעסיק, וכשחותמים, מביאים לאישור העובדים. אבל כמו שראינו במאבק העובדים הסוציאליים, עופר עיני עדיין רגיל לשיטה של הראיסים. לפחות הם הקימו לפני שנה אגף להתארגנויות עובדים.

גם לרבים מקודמיו יש חלק גדול בעובדה ששיטות ההעסקה הקבלניות התפשטו כמו סרטן בשוק העבודה הישראלי. בימים ובשבועות הקרובים אחשוף בפניכם עד כמה ההסתדרות הייתה שותפה מלאה לניצול.

משרד האוצר. איך לפגוע בעובדי הקבלן ב-1001 דרכים

אחד הטיעונים העיקריים שמזכירים שר האוצר ופקידיו כמה שעומד בין טיפול רציני בבעיית עובדי הקבלן הוא שאנחנו נמצאים במשבר כלכלי עולמי ואירופה קורסת, ושהעסקה ישירה תחזיר אותנו 40 שנים אחורה. אז אולי באמת שווה לחזור 40 שנים אחורה, ולספר את סיפורו של אברהם אילוז ז"ל, כפי שסיפר אותו ג'קי אדרי נכדו בהמשך של הווידאו המצורף למעלה, מכנס "אומרים כן להעסקה ישירה" באוניברסיטת בן גוריון:

למה אני כאן היום? היום אני כאן לספר לכם על הסבא שלי, אברהם אילוז זכרונו לברכה, האבא של אמא שלי, שעשה עלייה ממרוקו בשנת 1955 לדימונה. סבא שלי היה עובד ניקיון בעירית דימונה. הסבא שלי היה מטאטא רחובות. שנים רבות השכים עם עלות השחר ויצא לעבודתו, לנקות את רחובות העיר דימונה. עבד בנאמנות, והיה גאה בעבודתו. שנים רבות הוא לקח את מטאטא הכביש, את היעה והעגלה עם 2 פחי המתכת, פח אחד לפסולת מוצקה, ופח שני לאבק ולכלוך, נע עם כליו ברחבי העיר דימונה וניקה את רחובותיה. כנכדו, הייתי מגיע לבקר אותו, ומיד הייתי חובש את כובע העירייה, קסקט עם סמל עיריית דימונה , של עובדי הנקיון. וכך גדלתי, והוא, הסבא שלי התבגר והגיע לגיל הפרישה, גיל הפנסיה. הוא פרש לגמלאות מעירית דימונה, וקיבל פנסיה מכובדת, שגרמה לו לחיות בכבוד עד יומו האחרון. הוא קיבל פנסיה כי הוא הועסק ישירות ע"י ידי עירית דימונה. הוא קיבל פנסיה כי עיריית דימונה לקחה עליו ועל עתידו אחריות. הסבא שלי מטאטא הרחובות קיבל פנסיה כי לא זרקו אותו לעבודה בידיהם של סוחרי אדם, חברות כח אדם וקבלנים למיניהם. הסבא שלי הועסק בהעסקה ישירה על ידי עיריית דימונה.

הייתי מאוד שמח לשמוע משר האוצר הפילוסוף שלנו, וממדעני הכלכלה שממלאים את משרדו, איך בדיוק הצליחה מדינת ישראל חלשה ומשגשגת פחות לפני 30 ו-40 שנים, להעסיק עובדים בצורה ישירה, בלי איומי קריסה ושאר הפחדות, ואיך כיום ב-2012, מדינת ישראל עם תמ"ג שנתי של מעל 800 מיליארד שקל לא יכולה. איך זה שבעירית דימונה החזיקו במומחיות הזו של ניהול עובדי מדינה כשלממשלה ולמשרד האוצר כיום אין יכולת כזו, כי זה לא בליבת פעילותו. אם האנשים האלו לא יודעים לנהל אפילו עובדי נקיון, אולי כדאי שלא נסמוך עליהם בניהול תקציב המדינה וכל שאר משרדי הממשלה? איך זה שעד עכשיו הם לא הציגו בפנינו מחקר אחד שיוכיח את היעילות שבהעסקה קבלנית, עם כל מדעני הכלכלה המצויים שם?

לצערו הרב של משרד האוצר, רעש ציבורי בשבוע שעבר גרם לביטולו של מכרז אונליין על העסקת מאבטחים, תחום שעד לא מזמן היה שמור לסחורות ומוצרים. לא חבל? כמו התקציב הדו-שנתי, שטייניץ יכל להראות ל-OECD שיצירתיות היא שם דבר במשרד האוצר הישראלי. מכיוון שהמכרז בוטל, הנה רעיון למכרז אחר שיוכל משרד האוצר לקדם. כל מה שצריך הוא שטח פתוח עם במה, שעליה יוכלו להעלות בעלי חברות סחר המאבטחים את עובדיהם, עדיף קשורים בשלשלאות, כך שפקידי האוצר יוכלו גם למשש את הסחורה, לראות את שרירי המאבטחים ועוד, כמו בשוק הכרמל, וכך להבטיח שהם לא קונים חתול בשק.

לצערנו הרב, שיטות ההעסקה הנצלניות של משרד האוצר היה חלק מרכזי ביישומן, הם רק חלק מהפגיעות שפוגע האוצר בעובדי הקבלן למיניהם. גם כל שאר עיקרי האידיאולוגיה של משרד האוצר פוגעים בצורה קשה בעובדי הקבלן. מרפורמות במס, והקיצוצים בתקציבים שנובעים מכך, מההפרטות של נכסים שלהם לכמה משפחות הון, מהייבוש התקציבי של מערכות האכיפה ומערכת בתי המשפט ועוד ועוד. ככה זה כנראה כשעוברים ממדינת הרווחה למדינת הרווח. מכיוון שזה גם תחום שחקרתי בשנים האחרונות, אראה איך גורמים אלו פוגעים בעובדי הקבלן, ומוסיפים על מצוקותיהם.

לקראת השביתה הגישה המדינה את עמדתה נגד השביתה, שנפרסת על פני 51 עמודים ו-239 סעיפים (כדי להורידה עליכם לעמוד מעל הקובץ שבתחילת העמוד וללחוץ על לחצן העכבר הימני, ולבחור ב"שמירת יעד בשם"). זהו מסמך מעצבן, שמציג את טענות האוצר בעד השיטות הקבלניות. בימים הקרובים, ברצף, סעיף אחרי סעיף, אנתח את עמדת המדינה נגד השביתה של ההסתדרות, כפי שהוגשה לבית הדין הארצי לעבודה, ואפרק את טיעוניהם, תוך שימוש בחומרים הבלעדיים שאספתי בשנים האחרונות.

הפוסט פורסם בבלוג "הקול החופשי של העובדים", והוא ראשון בסדרת פוסטים בנושא שיעלו בו בשבוע הקרוב. שווה לעקוב