• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

טבע הארץ כאות קין

העוינות שרוחשים היהודים הגרמנים למזרח והפחד שבסופו של דבר יצליחו להשתלב בארץ ישראל, כלומר להפוך בה למזרחים, משמשים בערבובייה בנובלה "מלון אורחים" של ישראל זרחי. אורי וייס לכבוד הדפסתה המחודשת
אורי וייס

הסופר והמתרגם ישראל זרחי החל לפרסם מיצירותיו בראשית שנות השלושים, כעשור לאחר שהיגר לישראל מפולין בה נולד בשנת 1909. ב-1947 הוא כבר נפטר, לאחר שהספיק לכתוב 13 ספרים: רומנים וקבצי סיפורים. זרחי אף פעם לא נחשב לנגיד רוח. הוא לא זכה לדברי נכבדות מרובים מהביקורת בתקופתו, וגם נסתר מהזיכרון הספרותי לאחר מותו. דב סדן ראה אותו כבן דור שמנותק הן מההוויה של הסופר העברי הקדום והן מההוויה של הסופר העברי החדש, וגרשון שקד ראה אותו כסופר ממוצע בדורו וייחס לו טריוויאליות. ההדפסה הנוספת של הנובלה "מלון אורחים" – כרוכה באותו הספר עם הרומן "הנפט זורם לים התיכון" – מעניקה לזרחי את ההזדמנות הקלושה להידפק מחדש על דלתות הקוראים והזיכרון.

הנובלה "מלון אורחים" היא פרי יצירתו המאוחרת של זרחי. מסופר בה על התמודדותם של מהגרים גרמנים בישראל שנת 1939 עם תלאות התרבות והחומר. המהגרים בנובלה מתגוררים כולם באותו מלון אורחים ירושלמי, שאליו מתקבלים רק דיירים גרמנים, המנסים לשמר תרבות וריהוט גרמנים – אך המלון מתפורר ביחד עם דייריו הטרגיים. יחסם של המהגרים אל עולמם החדש, המזרח מגרמניה, הוא תימה מרכזית ומעניינת בסיפור, שאתמקד בה.

בוז לאוסט יודן. ייקים בקפה מוגרבי בתל אביב, 1935

זרחי מתאר את הגזענות והבוז שהדיירים רוחשים למזרח מגרמניה. הביטוי העצום ביותר לכך בנובלה הוא שהשופט המהגר סימון מוביל לגירושה הגזעני של משפחה "אוסט יודן" מן המלון, לאחר שנודע כי המשפחה אמנם התגוררה בברלין במשך 25 שנה, אך מוצאה אבוי אינו מגרמניה, אלא דווקא ממזרח אירופה. בני המלון נרתעים מהנימוסים הלקויים של המשפחה, שאינה שולה את המפית כיאות כדי לפרוש אותה על הברכיים. הגזענות כלפיה גם משתלבת במתיחות הכלכלית. נראה, כי את עוינותו גיבש סימון לאחר שנשאל בידי המשפחה, כיצד לא מצא עבודה עד עתה. ולכן, המהגרים הגרמנים נוקטים בדרך מתנמסת ומכבסת לגירושה.

השופט שולח את אשתו כדי לומר לבעלת המלון כי הם מבקשים לקבל מעתה את הארוחה בחדרם, לבל ייאלצו לסעוד בחברת המשפחה. בעלת המלון שולחת את בעלה ומבקשת ממנו להמציא למשפחה נימוק ענייני, מדוע הם לא יוכלו לסעוד בחדר האוכל. המשפחה הפגועה מסתלקת באותו יום מן המלון. גם הם, בוודאי, לא גורשו. רק ברחו.

זרחי מעז לתאר גם מידת הזדהות מצד המהגרים היהודים הגרמנים עם גרמניה הלוחמת, כאשר ההערצה לגרמניה מצד המהגרים הייקים בנובלה לא נעלמת גם ב-39'. המחלוקת שניטשת ביניהם קשורה לשמחה על פריצת המלחמה, אם הדבר יביא לסילוקו של משטר האימים מגרמניה או אם כדעת דוקטור הרמן, כיוון שהמלחמה תוביל לפתיחת שערי ארץ ישראל בפני היהודים – מה שיאפשר לו להתאחד שוב עם אשתו ובתו, או אם כמו שסבור השופט סימון, כיוון שעדיין יש להזדהות עם המולדת, שהושפלה בחוזה ורסאי ועכשיו תגול את החרפה. גם כאן מצבו האינטלקטואלי של סימון מושפע ממצבו המטריאלי. השופט סימון ממשיך לקבל פנסיה מממשלת גרמניה, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם גרסת חבריו שיש בכך משום פחיתות כבוד.

כמובן, שהגזענות הלאומית גרמנית היא גם כלפי א"י-פלשתינה המזרחית, אך מה שמפתיע הוא הכרתו האנטי-ציונית של סימון בכך ש"כבני הארץ האמיתיים אין ברצונם להיות". בניה האמיתיים של הארץ, לדידו, אינם הם, אלא המזרחים, קרי בעיקר הערבים; אותם הוא רואה כשונים עד היסוד מהייקים, מה שלא יאפשר את השתלבותם, שכן הם לא יוכלו לנטוש את תרבותם הגרמנית. בשל כך, השופט סימון גם אינו מאמין ביכולת הצלחת המפעל הציוני. הוא סבור שסירוב המהגרים להשתלב במרחב יוביל לכישלון הציונות. לא ניתן יהיה לבנות מדינה על פי החלטה.

אך לאחר שברובד הגלוי סימון הרצה את פחדו מכך שהייקים לא יצליחו להשתלב בארץ, מתחיל לבצבץ גם פחדו הרמוז, שהייקים דווקא כן יצליחו להשתלב במזרח: "נושא כל אדם את טבע הארץ כאות קין על מצחו, ואולי תקום כאן מדינה בהתאם לחוקי הארץ, אך הרי לא לזאת קיוויתם". ובהמשך, במטרה להמחיש את חששו מכך שהמהגרים לא יוכלו לרכוש את טבע הארץ, נוקט השופט במשל כבשים: כבשים ספרדיות בעלות צמר מיוחד יובאו לגרמניה, אך לאחר 25 שנה התחילו לתת צמר גרמני ולא ספרדי. אך המשל מסגיר דווקא את פחדו הקמאי ההפוך: שהמהגרים כן יצליחו להשתלב במזרח, להיות לכבשים שנותנים את צמר המקום. השופט, שבתחילה הסביר בצלילות את חששו מכך שהיהודי הגרמני לא יוכל לשנות את אופיו ולהשתלב בתרבות המזרחית, מתגלה דווקא כמי שפוחד מכך שהיהודי הגרמני יהפוך למזרחי.

אינו משוחרר מן הגזענות

לצידה של הנובלה מודפס הרומן "הנפט זורם לים התיכון", שהוא פרי יצירתו המוקדמת של זרחי ושדווקא זכה להצלחה במבחן המכירות. ברומן מתוארת כמיהתו הגמלונית של גדעון אל נורית, כמיהה שנגמרת במפח נפש, וזאת על רקע המושבה עיליה, שגדעון יוצא ממנה לנדודים ולעבודה במדבר.

הרומן לוקה, בעיניי, במספר פגמים משמעותיים. פגם ראשון הוא שעל אף שמדובר ברומן חניכה והתבגרות, זרחי אינו מצליח לכתוב מנקודת מבטו של המתבגר-בחור, עד שקשה להעריך בן כמה הוא במהלך שלבים שונים של הסיפור. פגם משמעותי שני הוא שזרחי גם נכשל בתיאור אותנטי של המתבגר בשל מבוכתו לתאר מיניות. המיניות המוחלשת של המתבגר אינה אותנטית, וגם כשהוא מתעלס לראשונה בחייו עם הבחורה שהוא אוהב, זרחי רק רומז לכך בדקות, עד שצריך לדפדף כמה עמודים אחורה כדי להבין מה התרחש בסיפור.

לכן, אני חולק על דעתו של גרשון שקד (1982), שדווקא ביקר את זרחי על הזדקקות לעודף מיניות בסיפור, מה שהוא לדידו ביטוי של טריוויאליות. שקד לא הבין שתחושת חוסר האותנטיות אינה נוצרת מהירידה של זרחי לעיסוק הנחות במיניות, אלא דווקא מחוסר התעוזה של זרחי לכתוב גם על דברים שמצפים מסופר מהוגן לא לכתוב עליהם. מאידך גיסא, אין גם לאמץ את התזה המכה שורשים שבספרות העברית התחוללה עם השנים היפתחות אירוטית, אלא מוטב להבין שלצד ההיפתחות של הספרות העברית לתיאורי מיניות מסוימים התחוללה גם היסגרות שלה לכמה תיאורי מיניות אחרים, על החיוב ועל השלילה. כך, למשל, בספר מופיעים תיאורים ארוטיים, שעל פי המוסר המיני הרווח כיום הם בלתי לגיטימיים, כמו הדגשת מיניות של ניצני שדיים של מתבגרת.

לצד זאת, זרחי תופס את המיניות הנשית כפתיינית, פאם פטאלית ולא נאמנה. "היבין גדעון את העוול שעשתה לו היא, נורית? טעה גדעון, העוול לא היה בכל מה שבא אחרי אותו הלילה, העוול היה במעשה של הלילה עצמו" (235). בכך זרחי מחרה מחזיק אחר הטרוניה של ביאליק כלפי האישה המפתה בשירו העיניים הרעבות: "וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ".

גם בתיאורו את חוסר הנאמנות הנשית, הולך זרחי בקו של אמרת שמואל בר אוניא בשם רב: "אישה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (סנהדרין כ"ב, ב'). זרחי עדין יותר: "האינו יודע – אישה קשורה בנימי הנפש ובערגת הגוף לגבר שהיה לה ראשון. ואילו הוא מקום אחר תופס הוא בחייה" (236). אבל במחשבה שנייה, תיאורי המיניות של זרחי ושל ביאליק גם קוראים תיגר פמיניסטי על התפיסה המינית הקונפורמיסטית, שלפיה הגבר "מקבל" מן האישה סקס, ולכן מה לו כי ילין על המיניות המנוכרת?

פגם נוסף הוא שעל אף שהשפה של זרחי היא מעניינת וגבוהה, ברומן הוא נופל לעתים לפח של דיבור בלתי טבעי של הדמויות. כך, למשל, הגיבור אומר לאהובתו ולמתחרהו הרומנטי: "ראשית-חכמה נלך לסעוד ארוחת-ערב" (216).

מנגד, אחד החלקים המעניינים ברומן הוא בחשיפת המיתוס של הרומנטיזציה הציונית של הכפר: "הרומנטיקה של הכפר אינו אלא פרי מחשבתם של אנשים רחוקים מן הכפר תכלית ריחוק… לו קרעו העירוניים בארבע בבוקר מעל מיטותיהם כדי שיילכו לחלוב את הפרות, היו ספקות מתעוררים אצלם באשר לחיים הפשוטים והשקטים של האיכר… יש מעגל של שקרים מוסכמים בעולם, וזהו אחד מהם" (113).

באו להפריח את השממה התרבותית. ייקים בפלשתינה-א"י

ביחסו למזרח ברומן, זרחי אמנם מעניין מאוד בתיאורו את דייב הכושי, שאותו הכיר גדעון בעבודתו במדבר, כמי שמנסה להימלט מהשחורות שלו ולהיתלות בקווצת שערותיו הלבנות ובעור כף ידו הבהיר. "לגדעון נודע כבר, כי על קומץ לבן זה של שערותיו הייתה גאוותו של הזקן… הוא היה עוצם את עיניו לשעות  ומדמה לעצמו, כי לבן הוא, לבן עור כחבריו… והוא היה מביט רק על עור כפות ידיו, שצידן הפנימי כמעט לבן הוא, לבן-כהה כעור חבריו".

יש להטעים, כי התיאור הזה נכתב כמה שנים לפני פרסום התיזה הקאנונית של פאנון לפיה השחור מפנים את הדיכוי ומנסה להשתחרר משחוריותו. מאידך גיסא, לצד הבנת מצבו של דייב הכושי, זרחי גם מקנה לגיטימציה לדיכוי שלו, כשהוא מתאר אותו כמי שעבד "בעבודה שחורה ופשוטה". אך טבעי הוא שייתנו לשחור את העבודה המכונה שחורה. כמו כן, גם זרחי אינו משוחרר מן הגזענות, שפוגמת ביכולת החיקוי שלו את המציאות. התיאור של עיסא הבדואי הוא אוריינטליסטי. זרחי מתאר אותו כמי שאינו רגיל לחשוב, אלא להרגיש, כך שהשיחה הפשוטה עם גדעון גבתה ממנו מאמץ ניכר. "לא קל לו לדבר, לספר דברים מסובכים כגון אלה. אין שטף לדיבורו, כי מוחו אינו מאומן ורגיל במלאכת מחשבת הסביבה. אין לו רציפות של מצע, אבל יש לו הבנה ורגש, או-הו, יש ויש לו". לעומת זאת, המפגש של עיסא עם המהגרים בעבודתו במדבר מסוכם במלים: "בינתיים ראה עולם ואנשים".

הנפט זורם לים התיכון, וקודם: מלון אורחים

ישראל זרחי

הוצאת עמדה-כרמל

כנראה שיעניין אותך גם: