מי צריכה חניה בוורוד

עבודה עמלנית של העירייה בשיתוף הציבור יכולה להניב השלכות מרחיקות לכת על חיי נשים בעיר. אז למה המיזם של עיר ידידותית לנשים סובל מדימוי כל כך שטחי? סיגל אופנהיים-שחר עם תשובות אפשריות
סיגל אופנהיים שחר

נכון, באנגלית זה נשמע יותר טוב – "Women Friendly Cities", אבל כמו כל פרויקט או מיזם המתורגם מן העולם, יש דרכים שונות להבין ולתת לו פשר ומשמעות. במסגרת השיח הציבורי המתקיים בארץ בעניינו של פרויקט ייחודי זה, בחרו להדביק לו תמיד עקב, חניה או עגלה. ללמדנו, שמה שטוב עבור נשים קשור למאפיינים חיצונים ושטחיים.

עיר ידידותית לנשים היא עיר שבה יש ייצוג הולם לנשים בעירייה, המקפידה על חלוקת תקציב הוגנת ועל השמעת קולותיהן של נשים מוחלשות. עיר ידידותית לנשים בוחנת את צרכי הנשים המתגוררות בה בתחומי ביטחון, תחבורה, תכנון אזורי נכון, השכלה, תעסוקה וספורט, ועושה הכול כדי למלא אותם. הדוגמאות השכיחות אליהן אנחנו נחשפים במסגרת הדיון על עיר ידידותית לנשים, מלמדות יותר על התקשורת ועל השיח הציבורי, שמנסה לשטח את הרעיון שעומד בבסיס הפרויקט לקלישאה בוורוד.

כמי שמלווה זו השנה השנייה את מיזם עיר ידידותית ומשתייכת לצוות שלומד ומפתח את הנושא במרכז ד.פ.נ.ה בבר אילן, אני מבקשת להציג שתי שאלות ביקורתיות: ראשית, את מי משרת רידוד המיזם בתקשורת, כלומר מי מרוויח מכך שהוא נתפס מחליש? ושנית, מי מפסיד מכך? התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה למדי: נראה, כי גם התקשורת וגם המדיניות המוניציפלית מרוויחות. התשובה לשאלה השנייה מתנגנת מאליה: נו, הנשים הן שוב המפסידות העיקריות.

חברת מועצת העיר תל אביב לשעבר יעל בן יפת ("עיר לכולנו") ביקשה לקדם בעירייה את נושא המרחב הפמיניסטי בעיר תל אביב. במסגרת הדיבור על עיר ידידותית לנשים, ביקשה בן יפת לנקות את המרחב מפרסומי הזנות המודבקים על מכוניות ומתגוללים ברחובות העיר. הפרסומים, שמעבר להיותם סרסרות ושיווק שירותי זנות האסורים בחוק, הם השפלה ברורה של נשים במרחב הציבורי. מישהו/י שמעה על זה? מעטות. כנראה שדוגמאות של מוניות ורודות, עגלות, שירותים ציבוריים וחריצים במדרכות "מוכרות" יותר. קל לשווק אותם כאייטם לתקשורת, וקליל לשווק את הרעיון לציבור.

צילום: gaelx, cc by-nc-nd

הרבה יותר קל לדבר באופן כללי על הרחבת המדרכה כך שתאפשר מעבר של עגלה (או אישה עמוסת שקיות של מותגים) מאשר לספק לציבור הסבר מורכב. המשוואה של מיזם העיר הידידותית באמת נשענת על תהליך של דיאלוג עירוני ממושך, שיוצר הכלאות בין צרכים בוערים לבין מענים שכבר ניתנים, בין פתרונות ייחודיים במיקומים שונים לבין מצוקות של קולות מגוונים בעזרת פעולה מתמשכת המאגמת משאבים. מדובר איפוא בהסבר אפור, המתאר את החצר הפנימית או האחורית של הערים, ולכן לא נוטה לתפוס כותרות. בדיוק כמו שתהליכי הדרה יומיומיים פשוטים ברורים שאינה נראים חריגים העין בלתי מזוינת במבט ביקורתי, לא מעניינים כמו אותה יריקה זכורה לשמצה של האברך בבית שמש על בת 8.

לתקשורת המרדדת חוברת המדיניות המוניציפאלית המסייעת בהשטחת השיח והמיזם, ועושה זאת מטעמי חיסכון. לצבוע חניה יותר זול מלהוביל תהליך מתמשך של צמצום אי השוויון השיטתי בהקצאות והקצבות כספים. מיזם "עיר ידידותית לנשים", כאמור, יכול לתפוס כותרות ולקדם גימיקים, אבל תהליך משמעותי של הפיכת עיר לידידותית לצרכים של נשים דורש עבודה קשה ו… הרבה כסף. מבחינת העירייה מדובר בבחינה קפדנית של כל פעולה בתהליך התקציבי וגילומה באופן מחודש במרחב העירוני.

תהליך מורכב, לא גימיק. צילום: Chris JL, cc by-nc-nd

כלומר, במקום לצבוע חניה בוורוד, לתקן מדרכה או להרחיב תאי שירותים, יש לחתור לפתרון בעיות תחבורה, להגדלת נתיבים, להגביר את תדירות האוטובוסים מהפריפריה למרכז העירוני, כי המחקר מלמד על כך שרוב המשתמשים הן משתמשות. כמו כן, יש לעודד ולקדם שילוב תעסוקה במרחב העירוני, כי כרגע רוב הנשים המפרנסות חיות בעוני למרות שהן עובדות קשה. מגמה כזו דורשת פיקוח ורגולציה על העסקה הוגנת בכל המרחבים.

באותה מידה, במקום לחשוב על נתיבי הליכה ונסיעה ישרים חוצים פקקים, יש לחשוב על רשת דרכים מסועפת, ולתכנן את המרחב כך שייקח בחשבון את צרכיו של רוב הולכי הרגל, הכולל נשים, קשישים  ונוער. ולטובת מירב המשתמשים במרחב העירוני על שירותיו השונים – נשים, קשישים ילדים ונוער.

וגם: במקום לחשוב רק על חינוך למדעים של נערות (וכן, זה חשוב), צריך לחשוב על חינוך מגדרי מרוכז לכל הלומדים, כזה המעודד שימוש בפרספקטיבה מגדרית ביקורתית מחמשת כנגד התנהגות סקסיסטית. יש לעודד חינוך שחותר לערעור על חלוקה לתפקידי מגדר, ייצוגים במדיה ובתקשורת ויחסי כוח המשוקעים במבנים של מגדר, מעמד, אתניות, דת ואפילו לאום, ובוחן את משמעותם לגבי היעדר שוויון וייצוג.

תהליך כזה, שמתייחס לצרכים שונים של נשים שונות, מקבל פנים מגוונות בכל עיר ועיר, ועל כן מחייב מיפוי זהיר, הקשבה, אפיון, שיתוף הציבור ופעולה משותפת. ולכן, המפסידות הן שוב נשים: הן בעלות הכוח, שכדי לא להיתפס מוחלשות מתנערות מהמאבק שלכאורה אינו להן והן המוחלשות אשר זקוקות עוד יותר, אך מתקשות  להיאבק לבדן משום שהן עסוקות בהישרדות יומיומית.

כנראה שיעניין אותך גם: