• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

המשולש של אדמונד לוי

איך יכולה להתיישב הכרה בזכויות ההיסטוריות של המתנחלים עם מדינה שבה קיים שוויון אזרחי מלא? קריאה בשלושה פסקי דין של השופט היוצא אדמונד לוי, בהם היה בדעת מיעוט, כנייר הלקמוס של המפה הפוליטית הנוכחית

אדמונד לוי סיים את תפקידו בבית המשפט העליון באוקטובר. גם אם כבר יבש הדיו על דעת המיעוט האחרונה שלו בעניין חוק האזרחות, אפשר להניח שהדם שקפא בעורקי הזוגות שהופרדו בשל פסק הדין טרם הפשיר – כך שלא מאוחר לומר כמה מילות פרידה לשופט הזה. בין שלושת פסקי הדין המפוארים ביותר שכתב מחבר קו, שגם אם חלקנו כבר רואים אותו עדיין לא התנסח לגמרי כשלושה עקרונות חוקתיים למדינת ישראל עתידית.

שלושת פסקי הדין הם דעות מיעוט. הניסוי המחשבתי המתבקש מאתנו בעקבות כהונתו של לוי, הוא לדמיין מדינה שבה יגרפו שלוש הדעות את הרוב ברחוב. במוקדמת מביניהן (09.06.05), בבג"ץ ההתנתקות, עמד השופט על זכותם של מתנחלי עזה להישאר בבתיהם. הוא השווה אותם לחלוצים, וכך ערער על ההבחנה בינם לבין אזרחים בגבולות הקו הירוק:

מפעל ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון החל לפני למעלה מ-30 שנים, כאשר אנשי חזון וחלוצים נענו לאתגר שהציבו בפניהם קברניטיה של המדינה […]. הם בנו בתים, עיבדו את האדמה והפכוה לגן פורח, הקימו מפעלים ששימשו לא רק לפרנסתם אלא גם כמקום תעסוקה לרבים משכניהם הערבים. ולא רק את מקומם שלהם קבעו המתיישבים שם, אלא גם את מרכז חייהם של ילדים ונכדים שנולדו להם במשך השנים, ילדים ונכדים שמאז באו לאוויר העולם לא הכירו מציאות אחרת, לא הכירו בית אחר.

בעניין הזכות לקיום אנושי בכבוד, עמד לוי נגד הנשיא בדימוס אהרון ברק וביקש לפסול קיצוצים של הכנסת בקצבאות הבטחת הכנסה (12.12.05). בניגוד לדעת ברק, לוי סבר שהמשפט החוקתי של מדינת ישראל אינו מסתפק בהגנה על עצם ההישרדות של אזרחי מדינת ישראל, אלא שומר עליהם גם מפני חרפת עוני. את דעת המיעוט הדרמטית שלו פתח השופט בשורות של רוני סומק: "הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, / בשכונה שאמרו עליה מעברה. / הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה / עוני."

בבג"ץ חוק האזרחות, עמד השופט על הזכות לשוויון בין אזרחי ישראל (11.01.12). החוק האוסר כניסת פלסטינים לישראל לחיים עם אהובי לבם, מתקיף את עצם היכולת של אזרחי ישראל לחיות יחד:

טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יוכל הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה. חוששני, כי זו תאיים להשיג כל ישראלי באשר הוא, הואיל וטמון בה הכוח לערער את המסד עליו ניצבים כולנו שכם-אל-שכם. בסופו של יום פגיעה זו […] אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן.

לוי. אולי השופט החשוב ביותר שהיה לנו

כפי שכתבתי כאן בקיץ – דבר שנאמר כבר כל כך הרבה פעמים – במדינת ישראל מתרחש כעת שינוי דרמטי. הממשלה והכנסת גמרו אומר לייבא את הדיכוי של תושבי השטחים אל תוך ישראל פנימה. מנגד, המאבק לצדק חברתי שעלה מהרחוב עוד לא אמר את המלה האחרונה. שלושת פסקי הדין של לוי מלמדים אותנו את העקרונות החוקתיים עליהם תעמוד תנועה שתחדש את המאבק, ותוכל לתרגמו לכוח פוליטי.

פסקי הדין הם נייר הלקמוס של המפה הפוליטית הנוכחית: נסחו לעצמכם לאילו מתוכם אתם מסכימים, ודעו אפוא אתם עומדים מבחינת החלוקות הרבלנטיות. העובדה שרק מעטים מתוכנו מסכימים לשלושתם, איננה אלא עדות למתח האמיתי שקיים בין דעות המיעוט של לוי, ולשתיקה הגדולה במרכז עשייתו השיפוטית. איך יכולה להתיישב הכרה בזכויות ההיסטוריות של המתנחלים עם מדינה שבה קיים שוויון אזרחי מלא? אני מניח שחלקנו פשוט נגיד שמדובר בצביעות. איך אפשר, לדוגמה, להתייחס להתנחלויות ולהתעלם מהפקעות שיטתיות של אדמה פלסטינית פרטית? תנועה שתאמץ את שניהם – יחד עם צלע שלישית של צדק חברתי – תצטרך ללכת הרבה מעבר למה שאי פעם האמין בו השופט כדי להגיב לאתגרים מסוג זה.

תנועה כזו לא תתנגד לאוניברסיטה באריאל, ושחקניה לא יסרבו לשחק במוסדות העיר הזו. לתושבי אריאל מגיעים תרבות והשכלה ציבוריים לא פחות מאשר לכל ישראלי. להפך, תנועה כזו תעמוד על כך שאוניברסיטה כזו תקיים שיעורים בערבית, תעסיק מרצים פלסטינים ותגייס סטודנטים מכל שכבות האוכלוסייה, ומשני צדי הקו הירוק.

כמו שאין סיבה שהאנשים שבנו את אריאל לא יוכלו ללמוד בה, כך אין גם סיבה לא ליצור בריתות פוליטיות עם מתנחלים שיבחרו לעמוד "שכם אל שכם" עם האזרחים הפלסטינים של ישראל. אבל צריך ללכת רחוק יותר. כפי שהבין לוי בדעת המיעוט האחרונה שלו – גם אם הוא נזהר שלא להודות בכך – עמידה כזו בהכרח תאפשר גם לפלסטינים מהשטחים להפוך לאזרחי ישראל, אם ירצו בכך.

הרעיונות נשמעים מוכרים. בימין ובשמאל, גוברים בשנים האחרונות הקולות המכירים בכך שהם משקפים מציאות של מדינה אחת. הבשורה של השופט לוי – ולכן הוא אולי השופט החשוב ביותר שהיה לנו – היא שגם אם מימושם ידרוש שינויים מעמיקים במבנה של המדינה, הם בשום פנים ואופן אינם זרים לה. להיפך: דעותיו של לוי חוזרות כמעט תמיד להכרזת העצמאות, ובדמיון הפוליטי שהוא מבטא נמתח ממנה ועד למדינה המוקמת בהכרעותיו קו היסטורי רציף.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידן סובול

    הסיוט של שומרי ומשמרי טוהר הגזע היהודי הוא שמדינת-ישראל תהפוך באמת ובאופן מובהק למדינת כול אזרחיה;

    סיוט כפול ומכופל של אותם שומרים ומשמרים הוא שבעתיד הלא-רחוק ייווצר מצב של או-או: או היפרדות מההתנחלויות בשטחים שנכבשו בשנת 1967 או סיפוחם והפיכת כול תושביהם לאזרחים שווי-זכויות במדינת-ישראל שתשתרע מהים עד הירדן.

    זה "או-או" שאין בלתו, כי המצב הנוכחי שבו מוחזקים מאות אלפי בני-אדם במשך קרוב ליובל שנים תחת ממשל-צבאי, תוך הפרות מתמשכות ומצטברת של הדין הבינלאומי, הוא אבסורד קטלני לא רק מבחינה אנושית אלא גם מבחינה מדינית וצבאית.

  2. החברים מהצבא

    ניתוח מעניין ומעורר מחשבה.

  3. עמית

    סביר שנגד רצונו, אבל אימוץ מלא של שלושת פסקי הדין שלו מביא אותנו לדבר המציאותי היחיד באזור – מדינה דו לאומית על כל השטח.

  4. מעין

    הייתי מעונינת לדעת איך משתלבת דעת המיעוט של השופט בעניין הפרטת בתי הכלא בטרילוגיית הפסיקות הזו?

  5. יואש

    קטעי פסקי הדין שהובאו במאמר זה בהם היה השופט אדמונד לוי בדעת מיעוט, עדיין אינם מאפשרים חשיפה אמיתית של השקפת עולמו.
    קשה להאמין שלוי רואה את ישראל כמדינת "כל אזרחיה" שבה מכח החוק עשוי להתגבש רוב ערבי מוסלמי שבהתנהלות דמוקרטית יקבל את השלטון עם כל המשתמע מכך לגבי חקיקה, משפט, ועיצוב אופי המדינה.שופט שהוא נוח ומבין לליבם של המתנחלים שהם יהודים דתיים כמותו, המתפללים אותן תפילות והאמונים על "איש העקום בעיניו יעשה" ביחס לערבים בשטחים "הכבושים-משוחררים".האם
    איש כמוהו יוותר על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גם במחיר המשך כיבוש ושליטה על עם אחר המגדיר את לאומיותו כערבית?
    האם כשופט עליון ואיש דתי היה מוכן להפרדת הדת מהמדינה והשארתה כענינו הפרטי של כל אדם באשר הוא אדם?
    לטעמיומחמת הידע המוגבל שלי, יש בפסיקתו ניצוצות של גדולה הנובעת מהמוסר היהודי אך עדיין אין כאן בשורה של גדולת רוח אמיתית.

  6. ג'ון לוק

    גם היהודים ביו"ש הם אוכלוסייה מוחלשת (מזרחים, חרדים, רוסים וכו') וגם הפלסטינים
    ולמען האמת שתי האוכלוסיות מסורתיות, מאמינות בא-ל ובערכי משפחה

    נו, עכשיו מובן למה הסמול האשכנזי-חילוני ליבראלי שנים משתמש במדיניות של הפרד ומשול

  7. יניב

    "איך יכולה להתיישב הכרה בזכויות ההיסטוריות של המתנחלים עם מדינה שבה קיים שוויון אזרחי מלא?" חלק אולי יגיד שזו פשוט צביעות. חלק אחר יכול להגיד שזו יושרה אינטלקטואלית, תכונה שהשופט לוי מצטיין בה, ורבים כל כך – גם מקרב חבריו – לא. אפשר גם לתת הסברים אחרים (כמו פרק הזמן שעבר שבמהלכו אולי הגיע לוי להכרות כאלה ואחרות; כמו העובדה שידע – בכל אחד מהמקרים – שהוא במיעוט ולכן יכול היה לכתוב את אשר הוא מאמין בו מבלי שתהיינה לכך השלכות פוליטיות).
    מכל מקום, להאחיד שלושה מקרים משפטיים שונים ולהפוך אותם לרכיבים של תפיסה פוליטית(!) אחת, ובוודאי להשתמש בהם כנייר לקמוס לאיזה מצב עניינים נוכחי, זה תרגיל אינטלקטואלי נחמד – ותו לא.

  8. נו, מה תאמרו על זה?

    תאמרו שגם בבית המשפט העליון האשכנזים חושבים כמו עדר מטומטם שלא מסוגל לחשיבה עצמאית.

  9. ג. אביבי

    השופט אדמונד לוי נבחר לעליון, כנראה, כדי להרוג 2 צפורים במכה אחת: דתי אחד + מזרחי אחד = אחד. ניכרת אצלו חשיבה עצמאית בהשוואה לעמיתיו מהשבט הנכון. הוא גם לא נרתע מלהרשיע את כנופיית החרדים האשכנזים מעמנואל שכפתה (וכופה) הפרדת גזענים והשפלת מזרחים/ות בנוסח חוקי נירנברג. בניגוד לעמיתיו האשכנזים בעליון לא נרתע מלהצביע על הגזענות האשכנזית הפתולוגית שמתחוללת יום-יום במדינת ישראל הציונית אשכנזית.