הקרנבל: מחאה ללא עוקץ

התעלמותה של המחאה החברתית מהאלמנטים הטוטליטריים במשטר כגורם הראשי של אי-הצדק בישראל, הפכה אותה לפסטיבל לאומי, בעל מאפיינים של קרנבל. יהודה שנהב מסביר מדוע יש לחשוד בקונצנזוס
יהודה שנהב

חרף היותה של המחאה המרשימה בקיץ 2011 אירוע בעל משמעות היסטורית, יש להעמידה גם לדיון ביקורתי. היא הוציאה לרחובות מפגינים בהיקף חסר תקדים, סימנה עבור דור צעיר אפשרויות לפעולה פוליטית חדשה והוכיחה שהיציאה לרחובות היא אופציה אובייקטיבית. השיח החברתי שהפיצה המחאה השפיע גם על הזירה הציבורית והוא ניכר בדיונים בכנסת, בעיתונות, ואפילו בהחלטות של תאגידים מסחריים. אולם למרות כל ההיבטים החשובים הללו, נדרש מאיתנו להשעות את הסנטימנט הטבעי האוהד, ולהביט בה באופן חשדני.

העובדה הבולטת ביותר לציון היא שמובילי המחאה השתדלו להיות א-פוליטיים. בביטוי פוליטי אינני מתכוון בהכרח לכיבוש, להתנחלויות ולפתרון הבעיה הפלסטינית אלא למערכי הכוח הריבוניים. הא-פוליטיות של המחאה התבטאה בראש ובראשונה בכך שלא עירערה על היסודות האנטי-דמוקרטים ועל המגמות הטוטליטריות, אשר מאפיינים את המשטר הישראלי ואת הכלכלה הפוליטית שלו. בשל כל אלה, הזרם המרכזי של המחאה התארגן כקרנבל וקידם שיח רפובליקני, יהודי, אשר שלל פלגנות והציע במקומה סולידריות ואחדות לאומית. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לקונצנזוס הרחב לו זכתה המחאה בציבור היהודי.

ממש כמו כ"ט בנובמבר

מפגני תמיכה לאומיים בהיקפים גדולים הם מושא לחשדם של סוציולוגים, שכן קונצנזוס מושג בדרך כלל על ידי הכחשת היסודות שנתפסים פלגניים: אתניים, לאומיים, מגדריים או מעמדיים. המחאה בישראל זכתה לקונצנזוס לאומי חסר תקדים, שבמסגרתו דיברו משתתפים על "תחושה של אחדות" ועל "סולידריות" לאומית אזרחית ("הישראלים החדשים"). אולם למרות הקונצנזוס, אסור לשכוח שהמחאה הייתה תופעה סקטוריאלית. היא פרצה בקרב הדור הצעיר של מאוכזבי 77', התומכים המסורתיים של תנועת העבודה, שינוי, קדימה או מרץ. מעל 95% מהם תמכו במחאה תמיכה מלאה. המנוע העיקרי של המחאה היו בנות ובני משפחות מעמד הביניים האשכנזי, אשר הרגישו שהמדינה רימתה אותם ושינתה את כללי המשחק.

רוקדים ברחובות, ואף מכונית לא מצפצפת. מפגן תמיכה לאומי בסדר גודל כזה הוא מושא לחשד סוציולוגי. צילום: activestills.org

הטענה אודות הא-פוליטיות של המחאה התמקדה בהתעלמותה מן השאלות שקשורות בכיבוש, בהתנחלויות ובמשטר האפרטהייד בשטחים. ההוצאה של הפוליטי אל מחוץ לדיון היא, הלכה למעשה, איון הקונפליקט הפוליטי ונורמליזציה שלו. למשל, בימין הרדיקלי נשמעו קולות שתמכו באופן מוחלט במחאה. מנכ"ל מועצת ישע דני דיין אף ביקר במאהל בשדרות רוטשילד מלווה בין היתר בראש מועצת קרני שומרון, שאמר: "אני מקווה שהתוצאה של המאבק הזה בנושא הדיור ייתן את אותותיו גם לצעירים ביהודה ושומרון, שסובלים מהקפאת בנייה במשך חמש שנים. הם נאלצים לעזוב את היישוב כדי למצוא דירה בערים אחרות". פעילי המחאה תמכו באסטרטגיה של מחיקת הפוליטי, וראו במחאה אירוע א-פוליטי.

אולם מחיקתו של הפוליטי באה לידי ביטוי בסוגיה עקרונית יותר: התעלמות מן ההיבטים האנטי-דמוקרטיים של המשטר הישראלי. המחאה לא עסקה בחקיקה הטוטליטרית, לרבות הרחבת מצב החירום והחוקים הגזעניים שמוצדקים בצורך "להגן על המדינה". השימוש במונח "טוטליטריות" בהקשר הישראלי אינו פשוט, משום שהוא נקשר מיד עם המשטרים הטוטליטריים באירופה. ברור שהמקרה הישראלי אינו דומה למקרים אלו: בישראל אין תנועה פאשיסטית עממית (לבד מכמה ארגונים קיצוניים מטעם עצמם) ואין אידיאולוגיות טוטליטריות המקובלות על ההמונים. אולם בכל זאת, המשטר הישראלי מתאפיין בשלושה יסודות שאפיינו משטרים פשיסטיים וטוטליטריים בעבר: (1) מצב חירום קבוע; (2) אזרחות מוטלאת ומפוצלת למסלולים נפרדים; (3) חקיקה גזענית על מנת "להגן על המדינה". כל שלוש הסוגיות נעלמו בגלי ההתלהבות מן המחאה.

חוקי חירום: ישראל ירשה את "תקנות ההגנה לשעת חירום" מן האימפריאליזם הבריטי, נגדו נלחמה לכאורה, ובחסותן המשיכה את המצב האנומלי של "השעיית שלטון החוק במסגרת החוק". ישראל היא ריבונות המתקיימת באופן קבוע מתוקף מצב חירום. המחוקק הישראלי הוסיף בשנתיים האחרונות סדרה של חוקים המבוססים על מצב החירום: חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם; חוק המאפשר מעצרם של חשודים "בעבירות ביטחון" לתקופות ארוכות ללא ביקורת שיפוטית; חוק המאפשר לעצור פליטים לתקופה של שלוש שנים; והצעה להקים "בתי דין מיוחדים", שיטפלו בשאלות הגירה של לא-יהודים. בעוד במצרים ובסוריה התביעה היסודית של המוחים נגד המשטר הייתה לביטול מצב החירום, בישראל הדמוקרטית לא הציבו המוחים תביעה כזאת.

חוקי האזרחות: בחברות שאינן טוטליטריות, אזרחות היא זכות יסוד אוניברסלית בלתי ניתנת לערעור, הפקעה או חלוקה. פיצולים בחוק האזרחות, או שלילתה, היו לפני מלחמת העולם השנייה לנשק העיקרי של דיקטטורות טוטליטריות. אם באירופה הייתה זו בעיקר בעייתם של היהודים, בישראל זו בעייתם של הפלסטינים. עוד לפני המחאה, עברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק המאפשרת שלילת אזרחות מאדם שמורשע בריגול או במעשה טרור. החוק עמד לנגד עיני המוחים עם תחילת הקיץ, אולם הם בחרו להתעלם ממנו. בינתיים, לחוק זה מצטרפת ההחלטה האומללה של בית המשפט העליון בעניין התיקון לחוק האזרחות, המונע מאזרח/ית פלסטיני/ת להתגורר בישראל עם בני זוגם אם היא מן התפוצות שנחשבות ל"מדינות אויב".

חקיקה גזענית: ביוני 2011 עמדו לפני המוחים שמונה חוקים או הצעות חוק שמטרתם "להגן על המדינה" מפני "אויביה" בפנים ובחוץ, בין השאר חוק הכניסה לישראל של מהגרי עבודה, המציע להשיב על כנו הסדר כבילה שלהם; חוק הנכבה, המגביל את המימון לגופים המציינים את הנכבה; חוק חובת גילוי, למי שנתמך על ידי "יישות מדינית זרה"; הצהרת נאמנות לישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וציונית; איסור פרסום "הסתה" לשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית; הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אשר מגדירה מחדש את זהות המדינה ואופייה ועיגונן בחוק יסוד שבמסגרתו תבוטל הערבית כשפה רשמית; איסור כניסה לישראל של אזרחים זרים הקוראים לחרם על ישראל.

מחאה נגד חוק החרם בכיכר רבין תל אביב, 11.07. מחאת הקיץ לא עסקה בחקיקה הטוטליטרית והתעלמה מן ההיבטים האנטי-דמוקרטיים של המשטר הישראלי. צילום: אורן זיו / activestills.org

חקיקה והצעות חוק אנטי דמוקרטיות שעמדו על סדר היום ביוני 2011

חקיקה אובססיבית זו מלמדת הן על חולשה והן על האופן בו מתבצע תהליך הפיכתה של המדינה ל"מכשיר של האומה"  בלשונה של חנה ארנדט. כל החוקים הללו הם בעלי אופי מוגזע והשימוש המסיבי בהם מצביע על מגמה טוטליטרית, שכן המשטר מבקש לעצב באמצעותם את האופן שבו חושבת ופועלת החברה האזרחית. גל החקיקה הזה הוצדק בכך שיש להגן על המדינה, מפני אויביה מבית ומבחוץ.

כאמור, כל התופעות הללו של שלילת הדמוקרטיה היו ידועות וגלויות עת הוקם האוהל הראשון של המחאה ב-14.7.11, אולם הן לא העסיקו את מנהיגיה ואת תומכיה. גם כאשר דרשו חלק מן המוחים לבטל את חוק ההסדרים, תביעה זו הייתה מנותקת מן הדיון על מצב החירום בכללותו. הביטוי: "העם דורש" הוא תרגום של הביטוי מערבית: الشعب يريد, אולם זהו תרגום שאינו נאמן למקור. התביעה המקורית בשלמותה הייתה: الشعب يريد إسقاط النظام כלומר: "העם דורש את הפלת המשטר". התביעות בעולם הערבי היו תביעות אנטי-קולוניאלית להפלת המשטר ולכינון ריבונות של העם, ואילו "העם" בישראל הציג מפגן של אחדות וסולידריות עם עקרונות המשטר. כמו שאמר טרכטנברג: "מפגן אחדות" שכמוהו לא נראה "מאז כ"ט בנובמבר". עבורו הלאום  הוא הריבון הלאומי ולא האזרחים או הנתינים.

על מצב החירום שמעתם?

לצד הא-פוליטיות הקיצונית של המחאה, בלטה גם שלילת הכלכלה הפוליטית המוגזעת בישראל. המחאה זכתה לקונצנזוס נרחב בשל כך, אולם בפועל לא הצליחה לחצות מחנות. הפער בהשתתפות במחאה בין יהודים-חילונים לבין שאר הקבוצות – ערבים, מזרחים, חרדים, מתנחלים, אתיופים ורוסים – הוא משמעותי. המזרחים, האתיופים והרוסים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא מחק את זהותם האתנית. החרדים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא ייצג את השיח המריטוקרטי של המעמד הבינוני החילוני. הפלסטינים לא השתלבו במודל הרפובליקני משום שהוא ייצג את השיח היהודי הלאומי של "הישראלים החדשים". משום כך היה פער בין שיעורי הקונצנזוס הגבוהים לבין שיעור ההשתתפות של קבוצות אלו.

בשל עמדתה הרפובליקנית, התעלמה המחאה מהיסטוריה עשירה של מאבקים חברתיים שהצביעו על הכלכלה הפוליטית כמוגזעת. למשל: מאבק הפנתרים השחורים, תנועת האוהלים, המאבק של הקשת הדמוקרטית המזרחית על הקרקעות, המאבקים של תנועת אחותי, או המאבקים נגד הריסת בתים. המחאה שללה את התביעות "הפלגניות" הללו. והתבטאה בשפה רפובליקנית ומריטוקרטית עם דגש על "תרומה", "שירות לאומי" ועל "תחרות" אשר הכחישה את קווי המתאר המוגזעים של הכלכלה-הפוליטית.

פינוי מאהל התקווה. יחס הדיפרנציאלי אל המוחים. צילום: activestills.org

השיח הרפובליקני והניאו-ליברלי של המחאה גם מחק את ההבדלים בין בני המעמד הבינוני לבין "אוכלוסיות הקצה". כדאי להבחין כיצד נהג הממסד במחאה הממוסדת בשדרות רוטשילד בתל אביב, בהשוואה למאהלים בג'סי כהן בחולון, בבת ים, בתקווה או בגינת לוינסקי בתל אביב. מאהלים אלו כונו על ידי המוחים "מאהלי אין ברירה" ועל ידי הממסד "מאהלי הסודנים והנרקומנים". מה שבולט כאן הוא היחס הדיפרנציאלי אל המוחים: יחס אוהד וסלחני למי שנמצאו בתחום הקונצנזוס ויחס אלים כלפי מי שנחשבות "אוכלוסיות קצה". את הלגיטימיות של המאבקים שלהם טשטש שיח המחאה. למשל, הוא טשטש את האבחנה בין "מחוסרי דיור", או "חסרי קורת גג", לבין צעירים בני מעמד הביניים אשר מוחים בצדק על יוקר הדיור.

אם כן, יש לשאול: מה הקשר בין התביעות לצדק חברתי לבין עקרונות המשטר הפוליטיים? אם אין קשר ביניהם, אולי הייתה זו אסטרטגיה נבונה מצד מנהיגי המחאה, כדי לבנות קונצנזוס? הדוגמה של חוק ההסדרים, עליו כתבתי כאן לפני כמה חודשים, מצביעה על הקשר ההדוק בין צדק חברתי והעקרונות הטוטליטאריים הללו.

חוק ההסדרים שנחקק לראשונה בשנת 1985 כחלק מ"תוכנית החירום" לייצב את המשק, מבוסס על תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. החוק מגלם את השיטה אשר מעצבת את הכלכלה הפוליטית: הוא הקפיא בתוכו את מרבית החקיקה החברתית של הכנסת והפך את כלכלת ישראל לכלכלה ניאו-ליברלית גורפת. תביעות שהועלו על ידי קבוצות המחאה בנושאים של דיור, חינוך, ותעסוקה, נקברו בעבר בחוק ההסדרים. גם אם העלו אחדים ממנהיגי המחאה את התביעה לביטול החוק, הם התכחשו למצב החירום שמאפשר את קיומו.

הזרוע הראשונה של חוק ההסדרים מקפיאה חוקים לגיטימיים (בעיקר חוקים בעלי השלכות כלכליות וחברתיות) במקפיא שלטוני לזמן בלתי קצוב. זרוע הפעולה השנייה מהווה מסלול אדמיניסטרטיבי מהיר להפרטה מסיבית (שמכונה: רפורמות) במשק. מקורותיו של החוק במשטרים טוטליטריים, והוא שימש את המדינה בישראל, על כל ממשלותיה, להילחם במעמדות המוחלשים ולחזק את החזקים – פלטפורמה שעל בסיסה נוסחה כלכלת צד ההיצעים המבוססת על אי-שוויון מבני שמיטיב עם ההון, בטענה שהוא מביא לצמיחה כלכלית. דו"ח טרכטנברג הנחשב משום מה מתון מבחינה חברתית, מביע תמיכה במצב משטרי זה. הוא משבח את "הפיכת המשק הישראלי לכלכלת שוק תוססת לאחר תוכנית החירום של 1985". [עמ' 24].

ההתעלמות של המחאה ממצב החירום כמקור העיקרי לאי-הצדק בישראל, הפכה אותה לאירוע קונצנזואלי, פסטיבל לאומי, המזכיר את מאפייני הקרנבל כפי שתוארו אצל מיכאיל בכטין.

הקרנבל כשסתום

הקרנבל הנוצרי הקדום היה טקס חיסול הבשר העודף (בהיעדר אמצעי קירור). היה זה פסטיבל של עניים שאופיין על ידי תחפושות, מסיכות, מוסיקה, מופעים וקרקס. הקרנבל גדוש בנאומים ומחוות רווי פאתוס, אשר יוצרים תחושה של התחדשות, כאשר קו הגבול בין המציאות והאמנות נפרץ עד שאין חיים מחוץ לקרנבל. הוא שימש אירוע פוליטי בחברות הטוטליטריות, משום שאיפשר פוליפוניות בטקסט מתחת לעינו הבוחנת של המשטר. אלא שבחברות ניאו-ליברליות, שהן ממילא פוליפוניות, נחלש מעמדו הפוליטי של הקרנבל. בניגוד להיגיון המהפכני, הקרנבל הוא זמני, מוגבל ביכולת הביקורת שלו, ומשום כך הוא אף זוכה ללגיטימציה מן השלטון ולקונצנזוס לאומי.

Bruegel: The Battle Between the Carnival and Lent

למרות שהקרנבל יכול להיות אירוע פתוח, ולעתים אף לצאת משליטה, כדאי לזכור שיש לו לגיטימציה מן המדינה, והוא נתפס כאירוע ברישיון המאפשר לצאת מן השגרה וללעוג להיררכיות, אולם לזמן מוגבל: הקרנבל יסתיים בערב; או ב-1 בספטמבר המחאה התמקמה מלכתחילה בפרק זמן מושעה וקצוב: חופשת הקיץ.

הקרנבל מתנהל על ידי מה שבכטין מכנה "היפוך הסימנים". הוא מתנהל כאירוע פרפורמטיבי-טרנסי (שמזכיר פעולה של cross dressing, drag, או transvestism), שמשמעותו החלפת ייצוגים ותשוקות ליבידינליות. הוא אירוע לימינלי בשל היותו ממוקם בין הפנטסיה לבין המציאות, ומכיל מסרים אמביוולנטיים: מצד אחד, תחושה של חתרנות וחדשנות, ומצד שני תחושה של זמניות ומוגבלות. כולם משתתפים במשחק התפקידים הזה. כך אוהל אחד למען אבות גרושים הנאבקים למען משמורת משותפת על ילדיהם, אוהל אחר מציע את שיטת אדלר כפתרון למשבר החברתי.הקרנבל מטשטש את האבחנה בין תיאטרון ומציאות, וחלק מן התביעות שלו נשמעות גרוטסקיות. התיאטרון הופך לחיים האמיתיים, הוא משמש כפתרון אוטופי עם סוף ידוע מראש. מה שמאפיין אותו בעיקר הוא נאומים, שולחנות דיון, מוסיקה, משחקי מזל, מגידי עתידות.

בחברות טוטליטריות, פוליפוניה קרנבליסטית היא אירוע בעל משמעות פוליטית. היא מאירה את גבולות הטולרנטיות של השלטון ואת גבולות ההתנגדות. אולם בעוד שבחברות הטוטליטריות המסורתיות לא היה חופש דיבור, בחברות ניאו-ליברליות יש חופש דיבור מלא, גם אם אין בהן חופש מחשבה. חברות ניאו-ליברליות הן קרנבליסטיות מעצם ההגדרה, ולכן הקרנבל אינו אפקטיבי יותר כפעולה פוליטית אופוזיציונית. בחברות אלו, כל סופר מתואר כפוליפוני וכל משורר הוא חתרן. הריבוי הזה מטשטש את האופוזיציות ואת האופי החתרני של החלפות הסובייקט שהיו מקובלות בקרנבל המקורי. מכאן גם חולשתו המהפכנית. הקרנבל נחווה כרגע של אחדות, שמשמש שסתום ביטחון חברתי.

משום כך הקרנבל הופך לעוד אירוע ניאו-ליברלי. נשף המסכות שחוותה המחאה היה מביך. בין התומכים במחאה היו דמויות בכירות במשק, אנשי עסקים, פקידי מדינה, שרים וחברי כנסת: שמעון פרס, מיכאל איתן, רון חולדאי, ניר ברקת, שלמה בוחבוט, ירון זליכה, אלי הורוביץ, משה כחלון או דייויד פדרמן, ורבים אחרים. גם שר האוצר שטייניץ הצהיר ש"המחאה צודקת". אליהם הצטרפו בכירים בתעשיית ההיי-טק, טייסים במילואים, הוועד לשחרור גלעד שליט, או אגודת הסטודנטים במכללת אריאל. הקונצנזוס הזה התבטא בביקורי תמיכה של אזרחים מכל רחבי הארץ וערוצי תקשורת פתוחים לרשות המנהיגים. גם המחוות של המוחים היו קרנבליסטיות: הגשת פרחים לשוטרים או כתיבת מכתבי התנצלות לדיירים בשדרות רוטשילד. מוסיקה, ג'אם סשנס, ונאומים, עם ידיעה עצובה שהאירוע יגיע בקרוב אל קיצו.

הקרנבל אינו אפקטיבי יותר כפעולה פוליטית אופוזיציונית. צילום: activestills.org

את האופן שבו התמקמה המחאה בתוך הקונצנזוס אפשר לבחון באמצעות המונח "חברה חד-ממדית". ישראל היא חברה חד-מימדית משום שהיא מנוונת פוליטית ומפעילה, למרות חופש הדיבור הנרחב, מנגנונים מפותחים של צנזורה עצמית. בחברה חד-מימדית מתקיימים משטרים כמו-דמוקרטיים, הכוללים דמוקרטיה פורמלית ופרוצדורלית, אולם בה בעת, המחשבה הפוליטית כמעט אחידה. חברה חד-ממדית כזו נוצרה בישראל הן בעטיין של היסודות הבלתי דמוקרטיים של המשטר והן בשל הגמוניה ניאו-ליברלית, כמעט חסרת תקדים בעוצמתה. המחאה לא השכילה להציב עמדה מחוץ לחד-המימדיות הזאת. חופש דיבור מתברר, אינו בהכרח חופש מחשבה.

לקריאת תרגום המאמר לערבית באתר פסל אלמקאל

[טקסט זה מהווה חלק ממאמר רחב יותר אשר עומד להתפרסם בקרוב]

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נירית

    הלוואי וזה היה קרנבל. בקרנבל, הסדר החברתי מתהפך לרגע – הכפוף לועג לשולט, החזק הופך חלש, החלש הופך חזק, וכו׳. ב״מחאה״ הזאת לא היה שום היפוך, גם לא רגעי. הסדר הקיים המשיך להתקיים כמות שהוא בכל שאר ימות השנה. אפילו הזמרים שנבחרו לשעשע את ההמון היו השלמה והיודית שנמצאים בלב הקונצנזוס ואין בהם אפילו קמצוץ של חתרנות. זה לא קרנבל במובן שבכטין כתב עליו. סתם פסטיבל קיץ לעניים. 

  2. יושי

    עצוב. הוציאו חצי מליון איש לרחובות בשביל שלמה ארצי. נכון נירית צודקת. זה אפילו לא קרנבל.המוחים הלבנים רצו להחזיר לעצמם את העטרת של לפני הבחירות שבהם תפס בגין את השלטון.

  3. נפתלי שם טוב

    ללא ספק הניתוח המוצע מצביע על נקודות עיוורון משמעותיות במחאה ומעניין השימוש במושג קנרבל. עם זאת האם הניתוח לא למעשה נופל לבינאריות של "מהפכה ממשית" מול "קרנבל כשסתום"? האם אי אפשר לדמיין משך או תערובות שבין מהפכנות לקרנבליות, וכך לראות את הקרנבל להזמנה למהפכה עתידית, הזמנה לתודעה לדמיין חלופות אחרות. נראה לי כי עדין מוקדם לסכם את המחאה והשלכותיה על התודעה והפעילות בחברה. ובכל מקרה מסקרן יהיה לקרוא את המאמר של יהודה בשלמותו.

  4. יניב

    הוזכר בחטין. המחאה לא הייתה רק קרנבלית, אלא גם פוליפונית ולעתים הטרוגלוסית. היא דיברה בקולות שונים ולעתים בשפות שונות. זה נכון גם ברמת הפסטיבל הרוטשילדי שבו ננקטה בכוונה מדיניות של מי שבא ברוך הבא (כולל פעילי ימין קיצוני) וגם ברמת ההנהגה שהייתה מחולקת להנהגת התאחדות הסטודנטים ולחבורת הפעילים החברתיים העצמאיים שגם בתוכה אפשר למצוא קולות שונים. כל ניתוח של המחאה שאינו עושה הפרדה בין התומכים לבין ההנהגה חוטא בהכללה יתירה ובהחמצה של נקודות חשובות. גם התעלמות מהדינמיקה של התפתחות המחאה ואי-הבחנה בין המחאה עצמה לייצוגיה התקשורתיים שוגה בכך. לכן, פרשנות של המחאה כקינה אשכנזית-בורגנית היא נכונה חלקית בלבד, באופן דומה לפרשנות של המחאה (שהיתה נפוצה בתחילתה ועדיין בחלקים מסויימים) כקנונייה שמאלנית-אנרכיסטית מוסווית – שתי הפרשנויות (ויש חפיפה מסויימת ביניהן) – בוחרות לשמוע קולות מסויימים של המחאה ומתעלמות מאחרים. הקול ה'אשכנזי'-בורגני של המחאה (מה שכונה במאמר מאוכזבי 77') היה אולי דומיננטי בקרב התומכים, בוודאי בגוש דן, והקול השמאלני היה אולי דומיננטי בקרב המנהיגים העצמאיים, אבל היו קולות אחרים בשני הקהלים. יש עוד נקודה והיא אפילו עוד יותר חשובה.

  5. יניב ר

    השאלה היא, כמובן, איך מגדירים פוליטיקה. המחאה הייתה א-פוליטית בשתיקתה המוקפדת והכמעט אובססיבית בענייני הכיבוש, ההתנחלויות והפלסטינים. (השאלה אם מדובר במדיניות טקטית או באסטרטגיה תיוותר כנראה פתוחה, לפחות בזמן הקרוב). השתיקה בשלושת הנושאים שמוזכרים במאמר נובעת מאותה מדיניות טקטית / אסטרטגית שכן אלה נושאים שמזוהים אוטומטית עם עמדות "שמאל" (אף שאינם עוסקים בעניינים טריטוריאליים ולאומיים, אלא בענייני זכויות אזרח ושלטון החוק. בישראל נוטים לזהות אותם זה עם זה). גם במונחים של פוליטיקה שמיטיאנית החביבה על שנהב המחאה לא הייתה פוליטית, שכן ההנהגה לרוב התעקשה באומץ שלא "לסמן אוייבים" (בניגוד לתומכי המחאה, שסימנו את "בעלי ההון" כאוייבים – סימון שעכשיו פופוליטיקאים כמו לפיד וכתבים כלכליים גוזרים עליו קופון). אבל המחאה הייתה פוליטית מכיוון שהיא מיענה את טענותיה באופן חד וברור לממשלה – בדיוק למנגנוני הכוח הריבוניים. לכן היא לא הייתה ניאו-ליברלית. נכון, "העם" בישראל לא דרש את הפלת המשטר, והציג, אולי, מפגן של אחדות וסולידריות עם עקרונות "המשטר", אך בוודאי לא עם קווי המדיניות של המשטר, לפחות לא אלה של הכלכלה הפוליטית של המשטר. הטענה שהמחאה לא הייתה פוליטית, לפי ההגדרה של המאמר עצמו, היא שגויה. (ויש עוד כמה נקודות שגויות במאמר אבל הן פחות קריטיות).

  6. מתי

    לא במקרה אתה מציין את הקרנבל ככלי המרכזי שדרכו אתה בוחן את המחאה.

    אך מתוך המבט שלי על המחאה. אני לא חושב שאפשר באמת להפריד בין פעילים המשתתפים במחאה בנושא הערבי-יהודי. באופן הראשוני אני מסכים, אך ישנם תהליכי עומק שמתרחשים כאן שלא באמת הגיעו למראה עיין.

    הרבה מאוכזבים של הליכוד, הופכים לפעילי מחאה וחוצים את הכביש בין מזרחיות לערביות (ראה למשל את פעילותה של ויקי וענונו בירושלים, ואחרים ואחרות).

    יתרה מכך, הפעילים שבעד צדק חברתי, מתקדמים מאוד לנושא היהודי-ערבי והופכים לחיילים של חשיבה מהפכנית אקטיבית כמו שלא היה בעבר.

    העתיד קשור למקריות, ושרירותיות, ולא לסדר טוטאלי של מהפכה. אך הזרעים שנזרעו לא באמת מתחשבים בחומת ההפרדה.

    לקרוא למחאה אשכנזית, הוא עיוות של הקשרים הבין מעמדיים ואתניים שנוצרו בקיץ האחרון. צריך להפריד בין ההתקבלות התקשורתית, לבין הדבר שפרץ מן השטח.

  7. עמי וטורי

    המחאה של הקיץ דברה בהרבה קולות. חלקם שמרניים, חלקם רדיקליים, חלקם יהודים אתניים וחלקם, (והיה כאן הישג מרשים), אונברסאליים המתייחסים "לעם" כמושג המכיל את כלל תושבי המרחב הגאוגרפי של ישראל ולא רק את "עם ישראל". המחאה כללה בין השאר גם רוח גבית לשביתה ההירואית של עובדי חיפה כימיקלים המאורגנים ב"כוח לעובדים" כמו גם הפגנות מחאה בנושא עובדי הקבלן. היא כללה תפיסה של בתים נטושים ע"י חסרי דיור בת"א ובירושליים, והיא כללה מסרים סוציאליסטים ברורים שבלטו מאוד בצעדות ואפילו באותן עצרות שבהן, (בעיקר בתל-אביב ),התרחש על הבמה פסטיבל סלבריטאים מביך.
    לכן למרות שאני שותף לכל הביקורת על אותם מייצגי קרנבל ועל אותו חלק של התקשורת ששרת והעצים את המרכיב הזה במחאה, ההתיחסות איליו כאל עיקר המחאה חוטא ופוגע בכל מי שפעל במסגרת הזרם הרדיקלי/סוציאליסטי במחאה. זרם שבאופן לא מפתיע הוא גם זה שפעל לפני ממשיך לפעול אחרי ויצא לדעתי מהקיץ האחרון חזק יותר ובטוח בעצמו יותר מכפי שהיה לפני כן.

  8. נתן

    מעניין שמאז נדמה המחאה , לא מפסיקים לצוץ מומחים וחכמים שמסבירים מה היה צריך לעשות אחרת ,מה לא היה בסדר, איך היה אפשר להשיג דברים אחרים ועוד עצות כחול אשר על שפת הים.
    המשותף לכל החכמים האלה הוא שבחייהם לא הצליחו להוציא אפילו אדם וחצי לרחוב.

    ועל זה נאמר בלטינית: "קום אציבוס פרטוגטוס סום".

  9. בטי

    אני מסכימה עם הטענה שיש לחשוד בכל מה שהופך לקונצנזוס ואני חשה בעבודתי מול התקשורת שמחאת/קרנבל הקיץ עשתה נזקים למאבק החברתי. ככה זה, כשכולם חברתיים אז לא צריך יותר לטפל בחברתי. או כשכולם תומכים במדינה פלסטינית אין צורך להקים מדינה פלסטינית (בשנות ה- 90 תמכו 85%). עם זאת צריך לזכור שאירועי הקיץ אינם עומדים בפני עצמם והם חלק מרצף היסטורי, שלא קיבל ייצוג אבל הוא נמצא בתודעתם של רבים. הוא גם נקודת מפנה עבור רבים אחרים שמרגישים בבטן שמשהו לא בסדר אבל הם חיים בחברה חד מימדית שאינה מאפשרת להם לחשוב בעמצם. הקרנבל, למרות הזמניות והלכאורה א-פוליטיות שלו, פותח ערוצים חדשים בתודעה של אנשים ומאפשר להם להיחלץ מעט מחסמי החשיבה.

  10. אורלי בנימין

    הכי כייף לצעוד בהפגנות שבהם משתתפים מצביעי קדימה. למה? אלו הפגנות ענק שבהן לרגע קטנטן אנחנו מפסיקים להיות מיעוט מופרך שאכפת לו מדמוקרטיה וזכויות עובדים ואנחנו יכולים לדמיין שיש הד משמעותי לתביעה שלנו לצדק ולאחריות המדינה לזכויות החברתיות של עובדיה, אזרחיה ותושביה כולם. מבחינה זו, ברור לחלוטין האופי הימני של מחאת הקיץ –
    יחד עם זאת, בתוך ההפגנות הגדולות הלכנו גם בגושים אחרים: גוש של כוח לעובדים שפעמיים החל את הצעדה במקום אחר ופעם אף ארגן הפגנה עצמאית; גוש פמיניסטי; גוש של מאבק ערבי-יהודי משותף שצעק שיפו והתקווה קוראים למהפכה אחת. במילים אחרות, כל טווח ההתנגדויות היה שם. וזה היה מרגש. מה שכאב הוא מיעוט התקשורת והדיאלוג בין הגושים ויותר מכך מיעוט הבקיאות ההיסטורית בתולדותיו של הנאו-ליברליזם המקומי כולל אופיו האנטי-דמוקרטי של חוק ההסדרים. אבל כשאני שואלת את עצמי מה תרמנו כסוציולוגים למחאה אני מתביישת לומר שכלום: לא ציידנו את המפגינים בידע ההיסטורי; לא לימדנו את מהותו של ה- new public management שמכוון להפחתת עלויות בלי להתרגש מפגיעה בזכויות עובדים ובאיכות השירות; לא הסברנו את התהליכים שיצרו תעסוקת עוני בהיקף כלכך גדול בשוק העבודה וגם בעיסוקים אקדמיים; ובשורה תחתונה לא הרחבנו את הסדקים בלגיטימציה של השיטה – הותרנו את כל העבודה לדה-מארקר. עכשיו כשהנחנו לדה-מארקר לנהל מחאת 'לא רוצים להיות פריירים שמשלמים יותר' אין טעם לבוא ולומר, רצינו יותר מכוונות לדמוקרטיה. זה מעט מדי מאוחר מדי. עלינו לחשוב מחדש על מעמדנו כסוציולוגים ציבוריים ולשאול את עצמנו מהו הידע שאנחנו אוספים בכדי שיאפשר לציבור להיוותר ביקורתי גם כלפי הדה-מארקר. האם למשל אנחנו חושפים מספיק את האופנים בהם האדמיניסטרציה הציבורית שמונהגת על-ידי האוצר והתמ"ת מכשילה הענות לתביעות ציבוריות? לא. אנחנו לא עוסקים בכך. זה כנראה לא מספיק מעניין תיאורטית.

  11. פריץ היקה

    יש בארץ בורות בכל הנוגע להגדרת מהו פוליטי .בודאי שההפגנות היו פולטיות ,אבל הן לא היו מפלגתיות . בארץ רק המפלגתי נהשב פוליטי ולמרבה הבושה אנשים מתגאים בכך שהם או פעילות שלהם היא ,,לא-פוליטית".
    מרגני ההפגנות שאפו לקונצנסוס נרחב ו אז על ו על הגל גם מתנחלים ששפע הכספים שהם והממסד הצבאי זוכים להם הוא גורם עיקרי ( ובנוסף האידאולוגיה של שוק חפשי לא מרוסן) למצוקות בודאי השכבות החלשות אבל גם של מעמד הבינים שכוחו. נחלש.

  12. אלי אמינוב

    הנקודה המכרעת לדעתי בביקורתו של יהודה שנהב על תנועת המחאה, היא התעלמותה המוחלטת מן העובדה שהמשטר הישראלי הוא המשטר היחיד המבוסס זה 64 שנים על מצב חירום ונחשב עדיין כמשטר דמוקרטי. מצב החירום הזה המאפשר למשטר לשבור כל חוק באופן חוקי הינו הדוגמה היחידה בעולם לחזונו של קרל שמידט שהיה זמן מה התאורתיקן ה"חוקתי" של המפלגה הנאצית. לדוגמה תקנות ההגנה לשעת חירום 1945, שירשה ישראל מן השלטון הקולוניאלי הבריטי, מתאימות כנראה למשטר הציוני ככפפה ליד. על תקנות אלה אמר יעקב שמשון שפירא, מי שהיה מאוחר יותר שר המשפטים של ישראל בכנס עורכי דין יהודים ב1946 כי "חוקים אלה שחוקקה ממשלת ארץ ישראל גרועים מן החוקים הנאצים ומאימים על זכויותיו של כל אדם". ברנרד ג'וזף שהיה מאוחר יותר גם הוא שר בממשלת ישראל, כינה את תקנות ההגנה " טרוריזם בגושפנקא רשמית" ומאז קום המדינה ועד היום מאושרים חוקים אלה על ידי כנסת ישראל המתחזה לפרלמנט דמוקרטי. זה שכיום מופעלים חוקים אלה בעיקר נגד לא יהודים אינו הופך אותם לטובים מן החוקים הנאצים. לכן צודק שנהב בביקורתו על הקונסנזואליות המביכה של תנועת המחאה.

  13. נועם

    לצערי, שנהב עושה כאן יד אחת עם התקשורת ועם אדון טרכטנברג שאכן עשו כמיטב יכולתה להצניע את המימדים השמאלניים המובהקים שעמדו במרכז המחאה והציגו את המחאה כקרנבל קיץ. אפשר במקום לנתח את הנאומים בעצרות (אלו שלרוב לא שודרו) שקראו במפורש לחיזוק מדינת הרווחה והעבודה המאורגנת, הביעו התנגדות נחרצת למדיניות ההפרטה, והתעלמו לחלוטין מהמארקר ומ"מרד הצרכנים."

    כמיטב ידיעתי, שנהב בכלל שהה בחו"ל בזמן המחאה ולכן המאמר מתבסס על רשמים חיצוניים וחוטא באי דיוקים. מדובר בעיקר בקרב מאסף על משנתו ה"חתרנית" שאיבדה הרבה מזוהרה אחרי הקיץ.

  14. יושי

    הבעיה המרכזית היא שבישראל יש משטר טוטליטרי והמעירים פה ממשיכים להפיץ את הרוח השקרית של המחאה. עד שלא יבוטל משטר החירום המחאה תמשיך להיות ליברלית, גם אם יש בתוכה קבוצות רדיקליות כפי שעמי מראה בצדק. הביקורת על שנהב נובעת מזה שהוא משבית את השמחה. אני מסכים עם אמינוב. שמחת היהודים הליברלים.

  15. ארז

    אני מסכים עם תגובתה של אורלי בנימין. לא רק ששנהב מתעלם מהאלמנטים הרדיקאלים של המחאה ושלל הקולות שנשמעו במסגרתה, הוא גם ממשיך בחוסר העיסוק של מרבית הסוציולוגיים הישראליים בהדגשת השורשים שהביאו למציאות שהמחאה יצאה כנגדה. כתבתי על כך בהרחבה כאן:
    http://www.pickpook.org/2011/10/30/1-%D7%9E-176-%D7%90%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%94/

  16. אביהו

    היו מומחים אלטרנטיביים. מה יצא מהם? כלום. הם לא ראו שהם מקדמים שיח ימני? הם לא ראו שהשיח המרכזי מוחק את המזרחיות ואת הערביות? המומחים האלטרנטיביים באמת הציגו אלטרנטיבה?

  17. ארנון שומר

    הקרנבל של קיץ 2011 היה רק הקדמה למהפכה שתתרחש ב2012.
    האלמנטים הטוטליטריים של המשטר הן לא המקור לבעיות בחברה שלנו, הן רק מחזקות אותן. המקור הוא התודעה הקולקטיבית – תודעה של נפרדות (הפרד ומשול), אנוכיות ( קפיטליזם), אדישות ( חרושת התרבות). כיום בעזרת האינטרנט, בעזרת עשרות אלפי העמותות והארגוני שבפועל מנהלים את החברה שלנו, ובעזרת התעוררות חברתית ורוחנית שמתרחשת בעולם, אנו צפויים לראות קרנבל מסוג אחר גמאי בקיץ הקרוב… בקרוב נראה מהפכה של אהבה, שינוי של תודעה, הבנה שכולנו קשורים זה לזה, ולכן עדיף שנפסיק לכלות אנרגיה בביקורת תחרות ומלחמות, ונתחיל לשתף פעולה. ההבנה הזו קיימת בקרב הרבה מאוד אנשים בעולם : http://www.youtube.com/watch?v=BRtc-k6dhgs
    שנת מהפכה שמחה לכולם

  18. יושי

    לא יאומן. אתה מוחה נגד השימוש באתניות ומגדר? לו היית אישה או ערבי, לא היית כנראה כותב את זה. כמה עזות מצח ויהירות גברית ויהודית יש בטקסט שלך.

  19. נועם

    גם ערבים ונשים הם אזרחים ועובדים. המגזריות היא אבן יסוד של הניאוליברליזם. הלוואי שהסוציולוגיה תסייע לחבר בין מגזרים במקום להמשיך ולעסוק בפטישיזציה של זהויות.

  20. לוגיקן

    האם ישראל היא טוטליטרית או ניאו-ליברלית? אם היא רק טוטליטרית, אזי הקרנבל הוא פוליטי. אם היא רק ניאו-ליברלית, אזי שמטרותיה האנטי-ניאו-ליברליות של המחאה מוצדקות. אם היא גם וגם, או שיש בעיה עם הקטגוריות, אזי שהנחרצות חוצבת-הלהבות וגוזרת-הגורלות אינה במקום.
    ובנימין צודקת. ג'סט סיינג.

  21. יוסי לוס

    המחאה הייתה בו בזמן גם דבר אחד וגם דברים רבים. המחאה השתנתה והתפתחה והיא ממשיכה להשתנות ולהתפתח ללא הרף. חשוב מאד לראות מה חסר במחאה, מה לקוי בה ומה דרוש לה, אבל אך ורק אם תורמים בכך לקידומה, למיקודה ולפיתוחה הנכונים.

  22. יואש

    חבל שאיש אקדמיה מפוכח, נבון ובעל ידע מעמיק כמו יהודה שנהב נפל לפח בו נפלו רוב הפרשנים ,העתונאים וכותבי תולדות העת הזו בתקשורת. רובם לא הבינו את עצמתו של ארוע המחאה החברתית שסחפה אנשים מכל רבדי החברה, בעלי השקפות פוליטיות מנוגדות ובעלי רמות גזענות שונות.
    לכל המוחים היה מכנה משותף: התחושה שהמדינה באמצעות השלטון הנוכחי וקודמיו, רימתה אותם, בגדה באמונם, ביזתה וזילזלה בזכויותיהם, במינם, בדתם, באמונותיהם,והעדיפה לבזוז את משאבי הלאום ולחלקם למתי מעט מקורבים, עושי דברם, המוציאים לפועל מטעמם, בעלי הון ונוכלים מייצגים בדין.
    הזרם התת-קרקעי שהזין וממשיך להזין את המחאה כיום מקבל את האנרגיה שלו משאיפה ליתר שוויון, ליותר צדק חברתי, להקטנת פערים חברתיים ואתניים משסעים.(שאיפה זו זוהתה כבר לפני 3 שנים במחקר). המשמעויות משאיפות וצרכים אלו ניתנים לתרגומים פוליטיים ,מוסדיים, חלוקתיים, חקיקתיים ועוד.
    מי שמסתכל על "קרנבל" רואה קרנבל ולא מבין את מה שמניע ומאפשר את הקרנבל. סוציולוגים המשוקעים באקדמיה ומשמניה ו/או החוששים להינתק מחומה המנחם אינם יכולים לראות את הרוחש מתחת לרגליהם.
    צדקה אורלי בנימין בתחושתה שדווקא אנשי האקדמיה וחוקרי החברה כשלו באיפיון המחאה ובסיוע למנהיגותה בכלי חשיבה מתוחכמים ויעילים יותר.
    הממשלה מצדה בסיוע נרחב של התקשורת "מטעם" ושלא מטעם התאמצה קשות לדכא, לשבש, להמעיט כל מידע על עצמת הכעס והזעם הציבורי שנתגלו במהלכה. גם הדיכוי והאבחנות בין סוגי המוחים סייעו לשלטון במהלכיו להפחיד, למנוע ולהרחיק את ציבור המוחים מהמרחב הציבורי.
    הצעירים המוחים לא היו חייבים להניף את כל הדגלים ששנהב "ציפה"מהם.
    עצם יציאתם ועמידתם על דעתם כנגד שלטון ימני קיצוני שפועל להחלשתם ודיכוי רצונם להתנגד – הוא כבר הישג עצום.
    אין צורך להתיפיף במלים אקדמיות-לועזיות גדולות שרוב הקוראים אינו יכול לעמוד בהן. צריך להעמיק ראות ולהבין לאן מוליכה המחאה וכיצד לשפר את יכולותיה.

  23. יושי

    יש לך הנחה שאתה לא מעמיד בסימן שאלה. האם המעמד מכיל את הזהויות האחרות או מסווה את הזהוית בתואנה של שיח מעמדי. במשך כל שנות המדינה היה שיח סוציאליסטי אבל הוא דיכה נשים, מזרחים וערבים. הפוליטיקה של הזהות היא תגובת נגד לזה. שים לב שערבים לא יכולים להשתתף בשיח הזה משום שהוא מטשטש את המקום הפוליטי שלהם. לגבר יהודי קל להגיד שלא צריך זהות.

  24. ד"ר יפעת נבו

    גישתו של יואש בביקורתו מוסיפה לדיון את הפן הרגשי של "משתתפי המחאה", גם של אלה שנותרו בכורסה ולא יצאו לרחובות, מסיבות שונות: מגורים במרחק ממוקדי המחאה, מצב בריאותי וכד'. אני יכולה להעיד על עצמי, כי התסכול העמוק מהמדינה, תסכול שנפרש על פני שנים רבות, הפך עם המחאה לשימחה אמיתית. אם לפני כן הרגשתי שהמדינה כ"בית הלאומי לעם היהודי" נגנבה לי, ממש, כי חדלתי להרגיש כאן "בבית", על כל המשתמע מכך, הרי שהמחאה המתמשכת הביאה אותי להתקשר לבני, ששהה בחו"ל ללא תוכניות לחזור, לספר לו מה קורה ולגרום לו לשוב "הביתה" בטיל. כתבתי לו "יש לך בית". הוא חזר ועכשיו הוא פעיל בחוגים החברתיים הבונים שינוי. לפחות מנסים.
    אינני מבינה מה רע בסולידריות עם רגש רוממות הרוח של "הקופסה הכחולה" שהיה מנת חלקי בילדותי, עם עלותי ארצה אחרי המלחמה הנוראה ההיא. אני זוכרת את הצנע, תקופה שבה רכשנו ביצים וחלב רק בגבולות ההקצבה בתלושים, אבל אנחנו, הילדים, רקדנו ברחובות עם שימחה אמיתית בלב. היום הילדים מתבכיינים כשלהורים אין כסף לקנות להם מותגים. זה הרעל של הניאו-ליברליזם.
    קרנבל זה טוב, כי בקרנבל נותנים ביטוי לכמיהות אמיתיות בטרמינולוגיה של גוף, של נוכחות ושל שינוי גבולות ברמת הקונצפציה. המישטר שלנו הוא רע מפני שהוא "הופך גבולות": לא המדינה היא "בית" לאזרחיה, אלא האזרחים כל קיומם מקבל את הצדקתו בתרומת משאביו לתחזוקתה של המדינה. וכשחופרים ובודקים מיהי אותה מדינה ולאן הולכים משאבי צמיתיה, מגיעים שוב ושוב לאותם "בולענים" שמיצבו עצמם בצד של "מקבלים בלבד". המחאה באה לשנות היפוך חולני זה ולהחזירו למצבו הטוב. וטוב עשתה המחאה שלקחה "פסק זמן" מהנושא הפלסטינאי, גם אם זה פוגע בציפור נפשו של מי שחי ומתפרנס מהקונפליקט החולני הזה.

  25. נועם

    אשמח לבחון לעומק ובאופן ביקורתי את הנחות היסוד שלי לגבי היחס בין זהויות לבין המבנה החברתי המעמדי (דרך אגב, הלוואי שהיה מדובר ב"שיח" ולא במציאות כואבת…). לעניות דעתי, זהו שנהב ומצדדיו שמקנים לזהויות תוקף אובייקטיבי א-היסטורי ומטיחים רפש בכל מי שמעז לערער על ראייתם (גבר לבן וכו'). זה מונע ולא מאפשר דיון אמיתי בסוגייה.

  26. אורלי בנימין

    לא הכרתי את מאמרך זה
    אלף תודות
    הוא באמת שיטתי ומעולה
    ואני מסכימה באמת עם דרך הניתוח ועם העולה ממנו

  27. דוב

    צודק שנהב בכל אבחנותיו אלא שאינם בהכרח רלוונטיות לסיבותיה של המחאה. היא התרוששות המעמד הבינוני שבעיקרו בישראל הוא לבן כולל מזרחיים שהשתכנזו. תופעה זו קיימת לא רק בישראל ולכן המחאה לא נשארה רק כאן היא תוצאה של הקפיטליזם הגלובלי המפותח שגורם לקריסת מדינת הרווחה, כוחם של האיגודים המקצועיים ואפסות המפלגות הסוציאל דמוקרטיות לתקן את השיטה בתוך השיטה.
    כשלונה של המחאה היא קודם כל העדר אלטרנטיבה אמיתית לשיטה של המשטר הכלכלי והחברתי הקיים.
    הסוציאליזם שהוא פתרון רציונלי מבחינה תיאורטית שבק חיים עוד לפני קריסת הקומוניזם למרות שבו מעולם לא היה ולא יכול היה להיות משטר סוציאליסטי אלא שבתודעה הכללית הוא נתפס ככזה. יותר מכך, ברור לכל מה התוצאה של עמידה לפני הכוחות העצומים עדיין של המשטר הקיים לכל מי שבאמת ינסה לערער על תקיפותו.
    היאוש אולי גדול מכפי שאפשר לסבול אבל ידיעת המצב לאשורו מפחית אותו במידת מה

  28. אדחנום

    המאמר מבטא בדיוק את בעיית מגדל השן: החוקר הכל-יכול והכל-יודע – רק כך אפשר להתקיים באקדמיה – על-ידי יצירת קרנבל אקדמי, שלא בהכרח מבטא את מה שהתרחש בשטח.

    בקיצור, לא אהבתי.

    מוזמנים לקרוא:

    https://youngethiopianstudents.wordpress.com/2011/08/09/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D/

  29. דרור ק

    הסיבה שאנשים בישראל אינם מוחים נגד "מצב החירום" שעדיין קיים להלכה, היא שבעצם אין לעניין כמעט השלכות בחיי היומיום. יותר מזה – בכלל לא ברור שביטול "מצב החירום" יביא יותר תועלת מנזק. הדוגמה הקלאסית היא העיתונות: הצנזורה על העיתונות הפכה במשך השנים למינימלית. הצנזורים הצבאיים נזהרים כל-כך בפסילת ידיעות (ויש גם ועדת ערעור שיושבים בה נציגי העיתונאים), עד שרשויות המדינה החלו לפנות למסלול "עוקף צנזורה" – הוצאת צווי איסור פרסום מטעם בית משפט – הליך שאין לו בכלל קשר ל"מצב חירום". במקרה הזה, אם נבטל את מצב החירום, יש אפשרות סבירה שבמקום צנזורה מינימלית, לפי הסדרים מוכרים וידועים, נקבל חקיקה "רגילה" נוקשה הרבה יותר.

    יותר מזה – במשך השנים בית המשפט העליון הצר יותר ויותר את צעדיה של הממשלה כשהיא מיישמת את "חוקי החירום". כשנחקק "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" הוכנסה בו אמנם פסקה שמחייבת את שימור כל החוקים והדינים שנחקקו עד אז, אבל בית המשפט העליון קבע שגם את החוקים הישנים צריך לקרוא ברוח חוק היסוד, ובעצם עוד לפני כן נקבעו כל מיני סייגים ומגבלות על יישום "חקיקת החירום".

    החוקים האלה הם רלוונטיים יותר בשטחי הגדה, אבל שם פועל ממילא משטר כיבוש (כך על-פי המנשר הרשמי והמחייב שפרסם צה"ל עוד ב-1967) והחוקים שם הם ממילא חוקי חירום, כל עוד אין הסדר מדיני (והרי אף אחד לא מציע שהשטחים האלה יסופחו לישראל).

    אז נכון, עדיף שכבר ימצאו פתרון למצב המוזר שבו חלק מהחקיקה של המדינה מתבססת על "מצב חירום" (והנוסח המחייב של חלק מהחוקים הוא בכלל באנגלית), אבל זה עניין טכני, והמחאה באמת לא צריכה לעסוק בו, אלא בדברים חשובים יותר.

    אגב, אם כבר מזכירים את סוריה – שם אמנם בוטל מצב החירום, אבל הטבח באזרחים נמשך גם לפי החוק ה"נורמלי".

    לגבי "חוק ההסדרים" – העניין הזה נבחן בכל המוסדות ובכל הערכאות. כל מי שבחן את העניין, כולל המשפטנים המוסמכים, קבע שמדובר בשיטה גרועה, אבל חוקית. הכנסת מורכבת מאנשים שנבחרים על-ידי הציבור. הכנסת הזאת הייתה יכולה לדחות את "חוק ההסדרים" או לקבוע תקנון שאוסר על חקיקה מהסוג הזה. היא לא עשתה זאת. בכל זאת, הביקורת עשתה את שלה, והחוק נהיה רזה יותר עקב דרישה של חברי-כנסת ושל יו"ר הכנסת עצמו להוציא ממנו סעיפים.

    העובדה שנבחרי הציבור לא עושים את עבודתם כראוי היא מטרידה, מצערת, אולי אפילו מסוכנת, אבל טוטאליטריזם? בדיוק להפך. זאת חולשה קשה של הדמוקרטיה שאנחנו סובלים ממנה דווקא בגלל שאנחנו מעוניינים (בצדק!) במשטר דמוקרטי ולא בטוטאליטריזם.

    נ"ב – את הביטוי "העם דורש" לא המציאו בערבית. זה בערך כמו להגיד שאת הביטוי "אני צמא" שאלנו מן הערבית, כי עובדה שהמון ערבים אומרים "אנא עטשאן", בפרט בימי הקיץ. לגבי השאלה למה המפגינים בארץ לא צעקו "העם דורש את הפלת השלטון" – תן למפגינים קרדיט שהם באמת לא מעוניינים להפיל את השלטון אלא לתקן אותו. אגב, במצרים באמת הפילו את השלטון ועכשיו הם עתידים לקבל את ה"דמוקרטיה" של "האחים המוסלמים". הליברלים במצרים שהובילו את ההפגנות שם כבר לא בטוחים שהתוצאה מצדיקה את הסיסמאות.