בסך הכול שליחי ציבור

ח'דר עדנאן הפך, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחר עד שלפתע קבע דיון בהול אתמול – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השנייה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות כזה: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"כ. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

פורסם בבלוג החברים של ג'ורג'