• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בסך הכול שליחי ציבור

חלקם של השב"כ, הפרקליטות, בג"צ וממשלת ישראל במעצר המנהלי הנפשע של ח'דר עדנאן אינו מפתיע. יוסי גורביץ תוהה על חלקו של הציבור הישראלי, שממשיך לסרב להביט בעיניו של האשם ללא כתב אישום
יוסי גורביץ

ח'דר עדנאן הפך, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

הפגנת תמיכה בח'דר עדנאן, 08.02. צילום: אקטיבסטילס

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחר עד שלפתע קבע דיון בהול אתמול – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השנייה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות כזה: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"כ. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

פורסם בבלוג החברים של ג'ורג'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יריב מ

    רק פוגעת בניתוח מבריק של מנגנוני החושך, אם בוז לעם שהינו ככל העמים הסומים אחר מנהיגיהם בהיעדר מסורת דמוקרטית מושרשת ובעת איומים קשים מחוץ (אמיתיים+ מדומיינים).
    חבל, גול עצמי ידידי

  2. נפתלי אור-נר

    אכן, "חציר העם"

  3. יוסי לוס

    הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהפרשה הזו היא שגם כאשר אדם שנמנה על אוכלוסייה ענייה, מובטלת, מנושלת ונרדפת שנתונה לשלטון שרירותי של גופים אלימים בלי חוק ובלי משפט יושב בכלא יש בידו כוח. והכוח הזה, אם הוא מופעל בתבונה, יכול להיות חזק יותר מכל הכוחות של אותם גופים אלימים. זהו הכוח של המאבק הלא אלים. אני מקווה שכעת, אחרי שאיש מוסלמי דתי, שאולי חבר באחד הארגונים הפלסטינים האלימים (ואולי לא. אין לי מושג.) נקט בשיטת מאבק לא אלימה מובהקת וניצח, הם יבינו ש"ההתנגדות" היא ביטוי של חולשתם ולא של כוחם. אילו היו זונחים את המאבק האלים באופן מוחלט ומשכללים את המאבק הלא אלים ונשארים נאמנים לו עד מוות, בדיוק כמו עדנאן ח'אדר, חומות השלטון הצבאי הישראלי היו קורסות מעצמן. מה שלא קרה אחרי מאבקים אלימים מכל מיני סוגים שנמשכים כבר עשורים. המאבק הבלתי אלים יעיל יותר מהמאבק האלים. המאבק האלים הוא פונקציה של גבריות שלא מסכינה עם השפלתה. המאבק האלים כרוך לא רק באלימות כלפי חוץ, כלפי המדכא, אלא גם כלפי פנים, כלפי כל אלה שלא מסוגלים או לא רוצים להשתתף בפעולות האלימות והם רוב רובם של המדוכאים.

  4. אלי אמינוב

    לצערי ח'דר עדנאן שיצא למחות על קיומם של חוקי החירום המתועבים לא ניצח ויאלץ להשאר במעצר נטול הצדקה את כל התקופה שנקצבה לו.מצב החירום המפוברק שהוא בסיס לפעילותה של ישראל כמדינת אפרטהייד ימשך. עובדה היא שהמשטר הישראלי הוא המשטר היחיד המבוסס זה 64 שנים על מצב חירום ונחשב עדיין כמשטר דמוקרטי. מצב החירום הזה המאפשר למשטר לשבוראו להשבית כל חוק באופן "חוקי" הינו הדוגמה היחידה בעולם לחזונו של קרל שמידט, שהיה זמן מה התאורתיקן ה"חוקתי" של המפלגה הנאצית. לדוגמה תקנות ההגנה לשעת חירום 1945, שירשה ישראל מן השלטון הקולוניאלי הבריטי, מתאימות כנראה למשטר הציוני ככפפה ליד. על תקנות אלה אמר יעקב שמשון שפירא, מי שהיה מאוחר יותר שר המשפטים של ישראל בכנס עורכי דין יהודים ב1946 כי "חוקים אלה שחוקקה ממשלת ארץ ישראל גרועים מן החוקים הנאצים ומאיימים על זכויותיו של כל אדם". ברנרד ג'וזף שהיה מאוחר יותר גם הוא שר בממשלת ישראל, כינה את תקנות ההגנה " טרוריזם בגושפנקא רשמית" ומאז קום המדינה ועד היום מאושרים חוקים אלה על ידי כנסת ישראל המתחזה לפרלמנט דמוקרטי. זה שכיום מופעלים חוקים אלה בעיקר נגד לא יהודים אינו הופך אותם לטובים מן החוקים הנאצים. לכן צודק כותב המאמר השולל את הקונסנזואליות המביכה של העדר הישראלי. ואשר לתגובתו של יוסי לוס המקדש את המאבק הלא אלים של העם המדוכא, ראוי שיבין כי את אמצעי המאבק, רק המדוכאים רשאים לבחור ואין טעם שמי ששיך לעם המדכא יטיף להם. שיטפח את אי האלימות בעם שלו קודם לכן.