• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מדינה, מיטה, הסכמה

התנגדותה של הסנגוריה הציבורית לחוק על איסור צריכת זנות נובע מליברליזם המקדש את חירות הפרט, ומתעלם מהפגיעה בחירות האחר, משום שהוא (בעיקר היא) משתייכת לקבוצה שקופה. תאמר מסאלחה על להטוטנות מושגית בשירות בעלי הכוח
תאמר מסאלחה

נייר העמדה שהפיקה הסניגוריה הציבורית ביחס לשלוש הצעות החוק מטעם ועדת החקירה הפרלמנטרית לסחר בנשים בראשותה של ח"כ זהבה גלאון (הצעת חוק איסור צריכת זנות, הצעת חוק איסור ניהול בית בושת באינטרנט, והצעה לתיקון חוק איסור פרסום מודעות המציעות שירותי מין) נשען למעשה על העלאת גירה משפטית ומוסרית. הסנגוריה מעלה נימוקים מרופטים מרוב שימוש, מחוסנים באטימותם וזועקים בחוסר הרלוונטיות שלהם ביחס לביקורת האנטי-קפיטליסטית, הרב-תרבותית והפמיניסטית על הגלובליזציה ועל החברה הקפיטליסטית שמאפשרת תעשיה כמו תעשיית הזנות והסחר בבני אדם, והחפצת גופן של הנשים והילדים במסגרת כלכלה הגלובלית והפיכתם של אלה לסחורה, לטובין כלכליים סחירים, תחת המסווה של החירות הליברלית או החירות השלילית.

החפצון הקיצוני של גוף האישה בזנות משרת את אובססיית הצריכה בחברה הקפיטליסטית. צילום: cc by-marsmet525

חירות = צריכה = ייצור

המשגת הצריכה כביטוי הבלעדי למהות האדם כבן חורין מחד ותרומת המדינה לשימור יחסי הכוחות המעמדיים ולשירות הקפיטליזם מאידך, הביאו לשלטון ללא מיצרים של עקרון החירות השלילית. המדינה הליברלית מצטמצמת תחת עיקרון זה ל"נייטראלית" מבחינה ערכית, והיא מציירת את שלטון המעמדות בה כעובדה מדעית או כשאלה כלכלית גרידא. מדינה כזו מאפשרת לחסידי תורת השוק החופשי לעקוף שאלות מוסריות, אסתטיות ודתיות תוך הוצאתן אל מחוץ לשדה הדיון הציבורי. בהתאמה, זכותו של האדם כבעל חירות לצרוך משרתת היטב את הזכות המקבילה לייצר באופן תמידי את מושאי הזכות, את הסחורות שדרכן תתבטא הזכות האמורה. כלומר, אין חירות ללא ייצור ובכדי שנהיה מודעים לאפשרות מימוש החירות שלנו, אין חירות ללא פרסום ושידול הפרט כחלק ממהותו האנושית-אזרחית להשתוקק לצריכה.

כאשר מבחינים בנקודת המוצא הזו, ניתן להבין מדוע גוף כמו הסניגוריה הציבורית מפרסם התנגדות עקרונית לשאלת הפללת צריכת הזנות:

מן הראוי לציין כי גם שאלת ההתמודדות עם תופעת הזנות מצויה במחלוקת חברתית עזה. המסגרת הנורמטיבית המקובלת בדמוקרטיה ליברלית היא החירות האישית שהיא הערך שאין לצמצמו או לתחומו אלא כאשר מרחב החירות גולש לפגיעה בזולת… במסגרת זו טענה חזקה היא שאין להתייחס ליחסי המין אשר מתקיימים בהסכמה בין אנשים בגירים ואחראים למעשיהם כעבירה פלילית…

עמדה זו נותרת חזקה גם מבלי להתייחס לוויכוח בדבר היחס בין אופי ההתנהגות לבין המונח האונטולוגי של "רצון חופשי"… מרחב ההגנה אשר ניתן היום בחוק הפלילי מפני פגיעת הזולת אינו נועד לבחון קיומו של "רצון חופשי" ממשי ואותנטי, אלא קיומה של "הסכמה" לביצוע ההתנהגות ונכונות להשתתף בה בזמן התרחשותה, הסכמה כזו ודאי מתקיימת במסגרת יחסי זנות. (ההדגשות שלי)

תשובת הסניגוריה מזדהה עם קו החשיבה הליברלית, קרי החירות השלילית וחשיבות הפיקציה החוזית בתוך החברה הקפיטליסטית לעצם תפקוד שיטת הממשל. הטיעון מתחיל עם הטענה הקלאסית המבקשת לייתר את הדיון על שאלת הזנות תוך קביעה שמדובר במחלוקת חברתית עזה. נשאלת השאלה מדוע זה חשוב? הרי חופש ביטוי והסתה או תשלום מיסים מצויים גם הם במחלוקת חברתית עזה, ובכל זאת המשפט הפלילי ראה מקום להתערב.

אלא שהסניגוריה מבקשת לטעון שהזנות הנה ביטוי כמעט זהה למיניות, ולמדינה אסור להיכנס לחדר המיטות של הפרט כל עוד יש הסכמה. לשיטתה של הסנגוריה, זנות היא עוד העדפה מינית או סגנון חיים שיש מי שמוקיע מוסרית ויש מי שהוא ביטוי לחופש הרצון ולזכות האישה על גופה. למעשה, מי שטוען שההיבטים המיניים של הזנות שייכים לתחום המוסר הפרטי ומתעלם מאלמנט ההשפלה והדיכוי, טוען גם שאפליית הפרט ביחסי הכוחות החברתיים היא שאלה מוסרית ולא פוליטית-מדינית.

כשם שהטרדה מינית, אונס ופורנוגרפיה אינם רק עבירות המבוצעות כנגד אישה יחידה, אלא מהווים כלי ואיום המופעל על כלל הקבוצה על ידי בני הקבוצה השלטת, כך גם הזנות והנחת המיניות הנובעת ממנה הנם ביטויים של גזענות, חוסר שוויון ודיכוי שאליהם חשופות בנות הקבוצה הזו. הזנות איננה שאלה של טעם או מיניות או דרך חיים, כמו שפורנוגרפיה איננה שאלה של חופש ביטוי אלא בעיקר שאלה של ביטוי דכאני כנגד גוף האישה ומהותה ואיננו שונה בהרבה מהסתה לגזענות. העובדה ששיח זה הוא חלק מהמרחב ההגמוני בחברה ובעולם הסימבולי שלה, אינה מעניקה לו לגיטימציה כפי שעצם ההגמוניה של השיח הגזעני כלפי ערבים אינה הופכת אותו לביטוי של חופש.

חדר המיטות נותר חתום. לתוכו נזרקות בערבובייה תופעות של מיניות אבל גם של זנות שהיא סחר בגוף האישה

הסניגוריה ממשיכה בקו הליברלי ומנסה להגדיר מתי מתקיימת פגיעה בחירותו של אחר. במסגרת השיטה, הפגיעה מסומנת על פי רוב במקום בו הנפגע שייך לקבוצה השלטת, בעלת ההון והאמצעים. בהתאם, הפגיעה היא שקופה כאשר הפרט משתייך לקבוצה מוחלשת המייצרת את חומרי הגלם וספקי השירותים. כך תורמת מערכת המשפט לעיוורון מכוון ולעבירות נטולות קורבן. מהלך זה מסביר את קיומם בלא מפריע של סחר בבני אדם, זנות ומיקור חוץ המאפשרים ניצול ועושק של מיליוני אנשים. הניצול הזה נעשה כביטוי לחירות האישית.

הזקפה החוזית מול הבחירה החופשית

הטיעון שהובא לעיל על ידי הפרקליטות בדבר ההבדל בין "הסכמה" לבין המושג ה"אונטולוגי" של רצון חופשי עולה בקנה אחד עם הטיעונים הקלאסיים של מצדדי הליברליזם הקפיטליסטי. במסגרת הטענה שהמשפט הפלילי אינו עוסק בשאלת הרצון החופשי אלא בוחן את התקיימות ההסכמה, מבקשת הסניגוריה מהקורא להתעלם מהקונטקסט ולראות את הלקוח עם הזיקפה החוזית נותן כסף לאישה, והחוזה מגיע למימושו המלא תמורת פורקן. הסניגוריה מתעלמת ממחקרים אמפיריים על האלימות ואיון הרצון החופשי שקיים בקרב נשים וילדים המועסקים בזנות, ודבקה בדימוי הזונה המאושרת כתמונה המתקיימת תמיד במציאות, כפיקציה חוזית של הסכמה המצביעה על רצון חופשי.

העמדה המבחינה בין רצון חופשי להסכמה קוראת בתמימות לבניית נרטיב אחד שיש להחיל אותו ככלל, אך חשוב מכך: היא משתמשת בעיקרון המסוכן ביותר מבית הפיקציה המכוננת של החברה הקפיטליסטית הוא עקרון השוויון.  אם נשאל על יחסי כוחות והוגנות באינטראקציה האנושית, הדבר הראשון שיקרוס זה הנחת חופש החוזים, היינו יחסי הקניין ויחסי בעלי ההון והעובדים, יחסי הלקוח והבנק, המדינה והפרט, נשים וגברים, פליטים ואזרחים, רוב ומיעוט. התייחסות רצינית לשאלת השוויון לתוך הדין הפלילי ולמערכת המשפט בכלל כפריזמה המאתגרת את הנחת הרצון החופשי או ליתר דיוק הנחת ההסכמה, עשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות על אפשרות קיום המדינה הקפיטליסטית ויחסי הניצול המתקיימים עד כה בתוך שיטה זו.

יתר על כן, וגם אם נתרחק משאלת השוויון והיכולת של מערכת המשפט להוכיח את מידת האותנטיות הרצון החופשי, הרי ידוע לנו אמפירית מתוך אין סוף מחקרים וראיונות עם קורבנות אותה תעשייה אלימה (ואני מבקש להדגיש שאני משתמש במונח תעשייה רק על מנת להראות את הדפוס ההמוני של תופעת הזנות ולא על מנת לתאר תעשייה לגיטימית המייצרת טובין או שירותים) כי מידת הרצון החופשי מוגבלת בתעשייה זו לגדי בחירה בין רע לרע. מאחר שהרוב המכריע של הנשים המצויות בתעשיית המין משתמשות בסמים, ומאחר שהחוק הישראלי מכיר ביחסי מין עם אישה שאינה בדעתה כמעשה אינוס, כמי שההסכמה שלה איננה הסכמה, מדוע לא מתייחסים ללקוחות על פי תיאוריית האינוס הקונסטרוקטיבי?

יהיו מי שיאמרו שזכותה של אישה להשתמש בגופה לכל צורך שתראה לנכון, סוג של טיעון פמיניסטי במהופך, לפיו אין לאפשר למערכת המשפט לקבוע מה תעשה האישה בגופה. לטענה הזו ניתן להשיב בשני אופנים: האחד, שההפללה היא של מקבל השירות או מי שמתפרנס על חשבון נותנת השירות. הטענה הרצינית יותר היא שהרצון החופשי הזה אינו קביל, וכי כמדיניות משפטית ומוסרית לא נתיר פגיעה כזו בזולת גם אם היא נגרמת בהסכמתו. פגיעה בגוף האישה המלווה בהפיכתה לחפץ ובאיון רצונה החופשי, דרדור מעמדה בחברה ואנושיותה בכלל אינן שאלה שיש להתווכח עליה כמבטאת את האוטונומיה של האישה, ממש כפי שעבדות מבחירה איננה יכולה להוות רצון אמיתי של אדם סביר.

הסניגוריה מוסיפה עוד שני טיעונים הקשורים במדיניות האכיפה והאלטרנטיבה. הראשון קובע שהפללת הלקוח תוריד את הזנות למחתרת, ותביא להשתלטות גורמים עבריינים על עולם הזנות מה שיפגע בנשים עוד יותר בשל מה שהם מכנים "פרדוקס האכיפה". הגיחוך בטיעון זה עולה על גדותיו. לא ידעתי שאנשים נורמטיביים הם השולטים עד כה בעולם הזנות. שנית, פרדוקס האכיפה קיים בכל קרימינליזציה של כל התנהגות אנושית, אין זה אמור להרתיע את המחוקק מלהוציא מחוץ לחוק את ההתנהגות הנתונה, מה גם שההשוואה בין איסור הזנות לבין חוק היובש בארצות הברית שהסנגוריה הציבורית משתמשת בה, הנה השוואה מקוממת במסר המשחית שבה.

ההשוואה לצריכת אלכוהול מקוממת. צילום: cc by-Minnesota Historical Society

איסור על מכירת אלכוהול בארה"ב נבע בעיקר ממוטיבים פוריטניים, ובכך ניסה לחנך כנגד תופעה נורמטיבית ושגורה אצל מרבית האוכלוסייה. גזירה זו אינה שווה או שקולה לאיסור על קבלת שירותי זנות. האם לא ברור שמערכת שמתקיים בה ניצול המוני, פגיעה בגופה של האישה ואונס בקנה מידה המוני אינה נמצאת במתחם ההתנהגויות הנורמטיביות ושלא רוב האוכלוסייה עוסק בה? ההשוואה מקוממת ומתפקדת בדיוק כמו טיעונים שמטרתם לנרמל את העוול באמצעות התעלמות מהפגיעה שיוצרת דה הומניזציה של הנפגע.

ובאשר לטענה האחרונה של האלטרנטיבה החינוכית, נדמה שזו נזרקת לחלל האוויר מן הפה לחוץ. הייתי רוצה מאוד לראות את האפקטיביות של המערך החינוכי הזה בחברה שמוכרת יוגורט בעזרת דימויים פורנוגרפיים בחברה שבה הפסקנו להבחין בין מיניות, אירוטיקה ופורנוגרפיה, והכול התערבב בדימויי הצריכה שמקיפים אותנו. מי אמר שאי אפשר להשתמש בשני המנופים גם יחדיו? אולי יש צורך גם במנוף כלכלי חברתי שלא יביא אוכלוסיות מוחלשות לכדי "חופש רצון" מסוג זה שבו בנות אנוש צריכות להפוך לסחורה ולקניין.

לקריאה נוספת בנושא:

אחיותינו, מוצר צריכה | יונית נעמן

אות קלון בכיכר אתרים | רעות גיא

כל עוד יש זנות בישראל | זהבה גלאון

כנראה שיעניין אותך גם: