אהבה ומלחמה

קריעת שירה – קטע מספרו החדש של יובל בן-עמי, "הקומדיה התל-אביבית" (ובו השיר "קורקבנים" מאת אסנת איטה סקובלינסקי)
יובל בן-עמי

"את מדברת שטויות." אמרתי.

"באמת?"

"כן."

"באמת?"

"כן."

"אז אי אפשר לדבר איתי?"

"לא בהגיון. עיוורו אותך."

"אז שאלך?"

"לא. יורד בחוץ גשם. את תישארי כאן. אני אמשיך הלאה.

המשכתי הלאה, ליפו, לעזור לאסנת שעסקה בארגון ערב "ספּוֹקן ווֹרד". היא כינתה אותו "קריעת שירה" ושידכה את מיטב משוררי העיר עם מיטב מוזיקאיה, ליצר תערובות של כל מיני סוגי פיוט וכל מיני סוגים של קצב. למשורר אחד הצמידה די.ג'יי, לאחר להקת ג'ז ולשלישי מתופף פרוע ומזוקן. את עצמה שידכה לגיטריסט יפה תואר וכעת התאמנה באוזניי, בין עמודיה הקורניתיים של דירתה, על השיר שהתעדתה לקרוא לצלילי פריטותיו. היה זה שיר שחיברה מזמן, לבחור שפגשה בקהיר.

בין הַקרקבן שלי לקרקבן שלך מתוח הנילוס
ותעלת סואץ, ושפכים ופליטים וביּוב
אני רוצה לחפור מנהרת אהבה שתחבר בינינו
נוכל לגדל שם עוּבָּרים עליזים, שיחיו
מיונים ממלאות.

הימים היו ימי ההפגזה המסיבית של חיל האוויר את הרצועה.

אני רוצה להתיק את העתיקות שלי והעתיקות שלך
לספרי היסטוריה וסדרות בטלוויזיה החינוכית

ולטייל הלוך ושוב בלי ממצאים ארכיאולוגיים
מלבד כלים ששכחנו לשטוף ונשארו בכיּור.

אני רוצה לפעור סדק בשבר הסורי אפריקני
שׁאדמות יזוזו כך שלא נזכור היכן היו קודם

אהרן שבתאי, שהסכים להשתתף באירוע, ביטל את התשתתפותו ברגע האחרון. קשה היה לו לומר שירה בעוד כל התקוות טובעות בים של עזה. רגע לפני שעלו האורות על הבמה במועדון הקטן שברובע המוסכים של פלורנטין, התעוררו מסכיהם הזעירים של הטלפונים הניידים וסיפרו שהחלה פלישה קרקעית.

המנהרה תתמוֹטט לתוך עצמה והעוברים יימחצו
לדפנותיה בעליזות,

ליל האירוע של אסנת היה ליל פריצתה של מלחמה, והפגזים, שנורו הרחק מפלורנטין, פגעו גם בו. המנחה, נמרוד קמר, הקריא מעל הבמה את סטטוסי הפייסבוק הנדהמים של אלה שנותרו בבית, בחירה של בדיחות דעת ושל בלבול אמיתי. מה לעשות בלילה כזה? לבצע את השירים וללכת הביתה, להתכונן לימים של הפגנות ומאבק או של הסתתרות ודכדוך, איש על פי דרכו. צ'יקי קירקר שירים קצרצרים, כאילו יפניים, על שר הביטחון ושרי אריסון. מרחב ישורון, מלווה בכינור, בויולה ובקונטרה באס הרעים: "אוגוסט, אלטנוילנד בבוילר!" אפילו שהיה ינואר. אלא שלהט חורף בוער גבר על להט כל הקייצים השקטים שיכולנו לזכור. אסנת עצמה סיימה השיר לאחמד מקהיר, ואז דיקלמה ראפ רותח של מילים גסות שכולנו הבנו היטב.

סייעתי לה באישון לילה לארוז את דוכן הספרים שלה אל תוך הרכב ולסגור את המקום. קומתה התמירה היתה שפופה עכשיו. "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי החברות שלך בימים האלה," אמרה לי כשהדרמנו על שדרות ירושלים היפואיות והריקות.

כשהגענו לביתה היו לחייה המלאות והיפות שטופות בדמעות שקטות. עליתי איתה וחיבקתי אותה על פני הספה. כלבתה השחורה באה וסייעה לי להרגיע את אסנת בליקוק ובכשכוש של הזנב. פתאום התנשקנו.

"תישן איתי הלילה," ביקשה.

הוספתי ללטף את שיערה אבל לבקשה לא השבתי. אסנת היתה כולה ניחוח וכתפיים ושפתיים. הצצתי לעבר חדר השינה, המיטה ששם היתה עמוסת שמיכות ססגוניות ואלה נשפכו על רצפתה. כלבתה התרוצצה כעת ביניהן ובין שרידי מגדל ספרים רם שקרס משידת העץ, נושכת חזיית תחרה כחולה שנכרכה בתוך כאפיית בדואי שהגיעה מאיפשהו ובועטת בשריד מוזר של מסכת פורים שהיתה משובצת בו עין מפלסטיק. הייתי בדירות מבולגנות יותר, למשל זו שבה ניגנתי באוזני כרמלי ובה זכיתי בכרטיס הכניסה שלי למועדון "כתם" ולחיים מבורדקים יותר, אבל לא יכולתי ללון בתוך כל זה. לא את גופי נתתי לכרמלי ולא אהבה, רק שיר על הגיטרה.

"לא הלילה," אמרתי לה לבסוף.

ונגִיד שכך היה תמיד

כולנו נהיה צלי קורקבנים מת

שניתק.

"אתה פוחד?”

"אולי."

"על הידידות שלנו?"

"כן."

"נדבר מחר?"

"בטוח."

היא רתמה את הכלבה ברצועה ושתיהן טיילו איתי לפינת השדרה. אחר כך נפרדה ממני ואיפשרה לי לקלל את עצמי בקול רם עד לשערי ביתי.

— — — — — — — — —

יובל בן-עמי הוא סופר, עיתונאי, מוזיקאי וטרמפיסט מתמיד. "הקומדיה התל אביבית" היא רומן אוטוביוגרפי המתחיל בפרידה מאשה אהובה ברחוב וייצמן פינת הירקון ומסתיים במעשה נועז של פריצת גבולות. בן-עמי עובר מגדות הירקון הרוגעות ליפו הומת התרנגולות, ומוצא את עצמו מעורב בקהילה יוצאת דופן של יוצרים שמילאה בית קפה קטן בלב העיר. שלוש שנים בקרב החבורה הזאת, מלאות בתעתועים, תככים, משחקי זהויות, קנאת סופרים, רומנטיקה וסקס אחר מובילות לגילוי מרעיש ולרגע עוצמתי ובלתי צפוי למרגלות גורדי השחקים של בנגקוק.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.