כל מקום ואתר

דיור בר-השגה? מסלולי ערר? הגנה על שטחים פתוחים? תשכחו מזה. "חוק התכנון והבנייה" של ביבי מוחק את הציבור כשחקן בזירה התכנונית, תוך רמיסה גסה של הכנסת. אבי דבוש על רפורמה לא-מתוכננת
אבי דבוש

לפני כשנתיים, ערב סיום מושב הקיץ הראשון של קואליצית נתניהו, התבצעה דריסה לטובת חוק התכנון והבנייה. אז, היה זה בג"צ שנדרס. למרות ששופטיו התחננו כמעט לממשלה להאריך את משך הזמן להערות על תזכיר החוק, שעטה הממשלה קדימה ואישרה את מה שכונה אז "רפורמת המרפסות". השופטים שאלו: "מה החיפזון?" וציינו שלא פרצה כל מלחמה ואינם מבינים את הבהילות. הממשלה ציפצפה.

חברי הכנסת קיבלו יומיים על מנת שיוכלו להתעמק ב-600 סעיפיו של החוק הכלכלי-חברתי החשוב ביותר בספר החוקים הישראלי. מיותר לציין שאיש מהם לא יכול היה לעמוד במשימה כזאת (בהצבעות בקריאה ראשונה, כעבור יומיים, הכריז אורי אורבך, חבר קואליציה כידוע, שלא הספיק לקרוא את החוק וכי הוא פורש למזנון הכנסת על מנת להתעמק בסעיפיו. אם אספיק, אמר אורבך, אגיע להצבעה. כעבור שעתיים, כשהצביעו חברי הכנסת ואישרו בקריאה ראשונה את החוק, אורבך לא היה במליאה).

מאז חלפו עברו שנתיים של דיונים אינטנסיביים, והנה החוק עומד לעלות לקריאה שנייה ושלישית ביום רביעי השבוע בשבועות הקרובים. אולם באופן מדאיג, נראה שעל אף ההשלכות החברתיות והסביבתיות הדרמטיות ועל אף הביקורת הרבה שהושמעה נגד ה"רפורמה" ממגוון גדול של גורמים – אין כמעט שינוי בנוסח הצעת החוק הממשלתית מהנוסח המקורי שהובא לדיון לפני למעלה משנה.

לא מדובר בביורוקרטיה, אלא בכלי חשוב ובלתי-הפיך בכל הנוגע לחלוקת העושר ויצירת צדק חברתי. צילום: מיכאל זילברמן / graffitlv.com

חשוב להדגיש: ה"רפורמה" אינה עוסקת רק בביורוקרטיה שתכליתה "לסגור מרפסת" ביתר קלות. מדובר בחוק תכנון ובנייה חדש לחלוטין המעצב את מערכת התכנון בישראל מחדש ומהווה כלי חשוב בחלוקת העושר וביצירת צדק חברתי. במערכת התכנון מתקבלות ההחלטות הדרמטיות הנוגעות למיקומן של תשתיות לאומיות, כמו למשל איפה יעברו כבישים, איפה יוקמו אזורי תעשייה; החלטות המטפלות במימושם של צרכים ואינטרסים ציבוריים, כמו למשל איפה יוקמו מבני ציבור ומאיזה סוג, האם יהיה דיור בר-השגה, איפה ואילו יישובים חדשים יורחבו או ייבנו; החלטות העוסקות בהגנה על הסביבה לטובת הציבור, כמו למשל האם יופשרו שטחים ירוקים לבנייה. החלטות אלו דרמטיות במיוחד בשל היותו של תהליך התכנון והפיתוח בלתי-הפיך, המשנה את פני המדינה והחברה לצמיתות.

הרפורמה הנוכחית מרסקת למעשה את מערכת התכנון הקיימת ומייצרת אוסף של ועדות פוליטיות, ללא איזונים ובלמים, שמטרתן אחת: קיצור ופישוט הליכים. אגב, המומחים טוענים שהרפורמה דווקא תייצר ביורוקרטיה, אבל מעבר לכך, החוק החדש לא יענה על אף שאלה מהותית אחרת, כגון קידום הזכות לדיור, צמצום פערים בין רשויות, עמידה באתגרי התכנון העתידיים של ישראל וכדומה.

אתר המרכז את הפעילות והביקורת נגד החוק

למעלה מחמישים ישיבות קיימה הועדה המיוחדת של הכנסת בנושא. עשרות-אלפי שעות של חברי כנסת, עובדי ועדה, דוברים, יועצים משפטיים ומתכננים. בחישוב פשוט, הושקעו מליוני שקלים בדיוני הכנסת הללו, שלא לדבר על זמנם של משפטנים, מתכננים, אדריכלים, שמאים ופעילי ארגוני סביבה וחברה. והנה, כאילו לא חלפו עברו להן שנתיים, שוב מתחננת הכנסת לכמה ימי חסד של למידת הנוסח לקראת ההצבעות לקריאה שנייה ושלישית. ושוב הממשלה דורסת – הפעם את הכנסת. הבטחה מקדמית לחברי הוועדה לקבל את הנוסח להצבעות שבועיים לפני תחילתן, נמוגההתממשה רק ברגע האחרון ותחת לחץ כבד מצדם של ארגונים שונים. הנוסח תוקן עד ליום חמישי האחרון ומתוכנן כאמור לעלות להצבעה כבר ביום רביעי בשבועיים הקרובים.

פרט מתוך מודעה הקוראת למאבק בחוק. לא מגן על שטחים ירוקים

אם זה לא היה נוגע לכל פינה בחיינו, זה היה כמעט מצחיק. רפורמת התכנון הבלתי-מתוכננת בהיסטוריה. אבל אין כאן רק אירוניה מרירה. המדיום הוא המסר. התהליך משקף את התוצאה. והתוצאה המסתמנת היא מחיקה מוחלטת של הציבור כשחקן בזירה התכנונית. כשם שנמחקו שופטי העליון והארגונים החברתיים לקראת הקריאה הראשונה (מתוך רצון לאפשר תגובות ציבוריות אמיתיות לקראת אישורו של החוק), כך גם נמחקו נבחריו בסיבוב הנוכחי, בישורת האחרונה לקראת אישור החוק. כשם שהתהליך עקום, עגום ונפתולי, כך גם התוצאה שפוגעת בעקרונות של שיתוף ציבור, זכות ערר, היררכיה תכנונית, איזונים ובלמים ואחריות וסמכות לדרג התכנוני המקצועי.

לשם השוואה, חוק התכנון והבנייה הקיים, אשר אושר ב-1965 בימי מפא"י, הצריך 13 (!) שנות דיון. נתניהו, בדין ודברים מול ריבלין שניסה לשמור על כבוד הכנסת, לא הסכים אפילו לשבוע. כנסת ישראל שמוחלת על כבודה, כבודה אינו מחול. זהו כבודנו שלנו, והסיכוי האחרון שלנו להשפיע על הסביבה הפיזית שלנו. בימיםשבועות הקרובים ייפול הפור: האם מדובר בכנסת עם שיניים, גם אם קהות למדי, או באסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה.

הערה: ביום פרסום המאמר, לאחר לחץ כבד שהפעילו ארגונים שונים, שונה מועד ההצבעה מיום רביעי הקרוב ולחברי הכנסת ניתנו שבועיים ללמוד את החוק

הכותב הוא יועץ בשתיל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ר יפעת נבו

    מעבר למחאות – וטוב שיש מחאות – מצויה ההתעלמות השלטונית מכל אינטרס ציבורי מציאותי. במימשל הזה מיטשטש הגבול בין מציאות לבידיון. אה, שכחתי: לכאורה. מילת הקסם: לכאורה. הילדים יאמרו: כזה-כאילו. ואחד הילדים החכמים שאני מכירה העיר את תשומת לבי לטיוליו של ראש ממשלתנו אל האורקל העולמי של הפיננסים, ואמר: שם הוא מחפש את הג'וב הבא שלו. ושר אוצרנו מקשקש לנו הנמקות בנוסח הסופיסטי הידוע, במסגרתו העובדות אינן רלוונטיות, מה שרלוונטי זה מיבנה הטיעון. הוא פילוסוף, הלא כן? אז יש לו קבלות.
    וגם לנו, בני האדם החיים במדינה הזאת, יש קבלות: העובדות. והעובדות מצביעות על תהליך התנתקות מעמיק והולך בין בני האדם כאן הנושאים בנטל, הרואים כיצד השלטון עושה מעצמו "עושק מורשה", לבין אותם מוצצי משאבים המנתבים אותם לשימור שלטונם.
    כדי להבהיר: לא כל העם. יש מכורים. אני מתכוונת ליהודים. אלה המכורים לשינאה לפלסטינאים. אלה מכורים לביבי ושכמותו. יעשקו אותם – והם יגישו את הלחי השנייה. העיקר לדפוק את הפלסטינאים. הם הכי צריכים דיור בר השגה, אבל "היידה ביבי!" רואים אותם במגרשי הכדורגל. עולמם מצטמצם ב"מי נגד מי". יש להם תאומים זהים בצד הפלסטינאי, ששינאת "הציונים" עושה להם את היומית. אלה ואלה מנציחים את המניפולציות בזכותן משמר השלטון – כאן ושם – את כוחו.
    אבל יש גם "עם", אזרחים, שרוצים חיים. אצלנו ואצלם. לא יודעת מי יגבר "אצלם", אבל פה מתרחש לנגד עינינו תהליך התנתקות של העם מהכנסת ומהממשלה.
    אז טוב עושה ביבי שדואג לג'וב הבא שלו, לפחות לפי האצבע הקטנה של הילד בסיפור "בגדי המלך".