• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

התפקיד השטני שהועידו לנו

הריני להודיע בקול רם שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה בארץ תמיד מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, זה לא קרה בגלל "פוליטיקה של קורבנות" אלא בשל ההתנכלות המתמדת של המדינה והחברה ההגמונית האשכנזית. צבי בן-דור על מאמרה של אווה אילוז
צבי בן-דור

א. במקום מבוא

באחד מן המסמכים המדהימים שהפיקה ההיסטוריה המיוסרת של יחסי מזרחים ואשכנזים בארץ ישראל המודרנית, כותב ב-1920 זלמן שז"ר על "[ה]תפקיד [ה]שטני", שהועידו עסקנים ציונים לפועלים תימנים שהגיעו ארצה. התוכנית היתה להכניס את התימנים בכוונה תחילה למלכודת של ניצול ותנאי מחייה קשים ביותר (כולל הפקרתם לחוליים קשים ולסכנת מיתה) כדי שיסכימו לעבוד בשכר זול מאוד, פחות משכרם של פלאחים פלסטינים, וכך "ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה".

שז"ר מדבר על הפרשה במילים קשות:

הכל נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל… מעולם לא הפגין כך היישוב היהודי את רדידותו הלאומית והאנושית. מעולם לא הוכיחו עסקנים ציוניים את ניכורם מרגש לאומי אלמנטרי, כמו בסיפור זה של "פילגש בגבעה" של התיישבות התימנים. משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד – כלומר, החלק השלוש-מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו למלכודת של האיכרים.

כבר הערתי באתר קדמה, בזמן שהבאתי את דברי שז"ר אלה, שיש לקחת בחשבון שחלק מן הרטוריקה הקשה של שז"ר נובע מן העובדה שהוא, הסוציאליסט, ממילא עוין את האיכרים הבורגנים. עוד יש לקחת בחשבון, שהוא מדבר בצביעות מסוימת כיוון שבאותו זמן הסוציאליסטים של קבוצת כנרת התעללו בתימנים "שלהם". ואולם, הדברים מספיק חזקים גם ככה ויש בהם אמת צרופה: אותם תימנים חלו במחלות קשות, רעבו, ובמקומות אחדים, כמו רחובות, היתה תמותת תינוקות של מאה אחוזים (!). וכל זה בשביל מה? כדי שהם "ירוצו למלכודת של האיכרים" ו"ימלאו את התפקיד השטני שהועידו להם בשם הציונות". כדי ש"ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה".

תימני קבוצת כנרת. חלו, רעבו ומתו, כלומר מילאו את התפקיד השטני שהועידו להם בשם הציונות. צילום: אתר תימני כנרת

לא הייתי מזכיר את הדברים הללו שוב לולא הוטל ספק, ספק מדמם, באיכות הדיון של אנשים כמוני ― מזרחים שוחרי דעת שיש להם ענין בחשיבה ביקורתית על ההיסטוריה של המזרחים בארץ ישראל ובישראל ― בפרשות מסוג זה. במאמר שכתבה אווה אילוז ב"הארץ", היא מדברת על "כישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות. כי כמו עמיתיהם האשכנזים, ולעתים יותר מעמיתיהם האשכנזים, המזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות".

הבה נדון במשמעות הדברים של אילוז: אם המזרחים "נכשלו (כשלון אדיר) לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות", אזי הערך האינטלקטואלי, המוסרי, הפוליטי, ההיסטורי וההיסטוריוגרפי של כל דיון של אדם כמוני, מזרחי, במסמך של שז"ר – מוטל בספק. למה מוטל בספק? כיוון שכמזרחי, אני חשוד תמיד בהיתקעות באותה "פוליטיקה של קורבנות". בעצם, אילוז אומרת לנו שרק אשכנזים יכולים לדון בפרשות אלה. רק אשכנזים, כנראה, המשוחררים מכל רגש של קורבניות יכולים לגשת אל הכתוב מתוך אותו מקום "אוניברסלי" חמקמק. אילוז ספק-תוהה ספק-מאשימה במאמרה שמעטים מן האקדמאים בישראל הם מזרחים. לא ברור לי על מה התהייה ועל מה ההאשמה – הנה התשובה כאן למעלה, והיא נותנת אותה: כולם חשודים.

כמובן שיש מי שיאמר שאני מקצין את הדברים ומפיק משמעויות מרחיקות לכת מן המאמר של אילוז, שאינן נמצאות שם. אבל אין זה כך. אפשר להדגים את זה בתרגיל הבא: הבה ניקח שני סוציולוגים צעירים, מבריקים, אחד אשכנזי ואחד מזרחי, וניתן להם לדון במאמר. נניח ששניהם יגיעו בקלות ובמהירות למסקנה הסבירה שהפרקטיקות שמתאר שז"ר ב-1920 הם למעשה "קדימון" להיסטוריה המזרחית כולה בישראל שלאחר 1948. וכי מה הן המעברות, המושבים בספר ובגבול, הפנימיות, ההסללה בחינוך, עיירות הפיתוח, הנישול, הניצול, הניוול, מחיקת התרבות הערבית היהודית ועוד עוד, אם לא ביטוי לאותה "מלכודת" שעליה מדבר שז"ר. מלכודת שתכליתה היא ש"ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה"; מהן כל התופעות ההיסטוריות הללו אם לא וריאציות, קשות יותר או פחות, של הפרקטיקות שמתאר שז"ר. פרקטיקות שכל תכליתן הוא שנמלא את אותו "תפקיד שטני שהועידו לנו". נניח שאותם שני סוציולוגים יגישו שתי עבודות זהות לחלוטין, שבהן יצביעו על קשר כלשהוא ― היסטורי, גניאולוגי, תרבותי, מה שאתם רוצים― בין מה שמתאר שז"ר למה קרה אחר כך בישראל.

עכשיו צאו וחשבו, בהגינות, איך תיקרא העבודה של האשכנזי ואיך תיקרא זו של המזרחי. את עבודתו של האשכנזי יקראו, קרוב לוודאי, כביטוי לעמדה אוניברסלית, או לעמדה ביקורתית. קרוב לוודאי שמוריו יפארו וישבחו אותו. מצד שני, ייתכן שמוריו ישנאו את העמדה הזו, ייתכן שיתווכחו עימה, יתכן שאף יכשילו אותה. דבר אחד לא יקרה: לא יקרה לעבודה הזו מה שיקרה לעבודה המזרחית. כיוון שמעל לעבודה המזרחית, כאמור, אותה עבודה ממש, ירחף מלכתחילה הספק שהטילה אווה אילוז בכל המזרחים. את העבודה הזו ישפטו קודם כל כביטוי לעמדה "קורבנית" (לאמור בכיינית, יללנית, מתבכיינת, צעקנית, מוטה ומטעה).

מן הטעם הזה, כל דוקטורט אשכנזי שנכתב על מזרחים הוא לעולם יותר טוב מדוקטורט מזרחי שנכתב על מזרחים. כיוון שאופקי הידע של כל דוקטורט מזרחי מוכהים (וגם מוקהים…) משהו, תמיד, בשל אותו ספק. לעתים מדובר בעב קטנה, מאפירה, הרחק בקצה השמים. לעתים בחשרת עננים שחורה. לכן אני אומר שמה שאילוז אומרת שולל ממני את הזכות לדון במסמך שז"ר באופן שהוא משוחרר באמת: באופן שמבטיח שעמדתי ודבריי ישפטו קודם כל על פי מידת תרומתם לקידום הידע ולהרחבת ההבנה האנושית בסוגיות מוסריות.

נסו את התרגיל הזה בראש ואז תעברו לפרק הבא.

ב. אני אוהב את פרופסור אווה אילוז

אילוז פתחה בנימה מאוד אישית. היא נתנה עדות (שעליה עוד אעיר) ולכן גם אני מעיד עדות שבחלקה היא אישית, ויסלחו לי הקוראים. אני לא מכיר את אילוז ומעולם לא פגשתי בה. כיוןן שכך אני אוהב אותה, כמו שקונפוציוס אומר, מרחוק. אני מעריך את הכתיבה שלה ומעבר לכך יש בי גאווה מסוימת, מאוד לא אוניברסלית, על כך שאחת הסוציולוגיות המבריקות בעולם, היא מ"שלנו", דיאלנא. מזרחית. ולכן המאמר שלה נוסך בי כל כך הרבה עצבות, וגם מין כעס אינטלקטואלי שכזה. כיוון שאילוז מבהירה היטב מי נכשל בפוליטיקה קורבנית ולא המריא אל מרומי האוניברסליזם. אילוז לא מתכוונת לאוהדי בית"ר ירושלים. היא מכוונת אל האינטלקטואלים. הנה כך:

אנשי השמאל המזרחים המתקדמים הגיבו בשנות ה-90 על תופעת ש"ס בצורה שהולמת אינטלקטואלים: הם לא הבינו מה דורשת מהם ההיסטוריה. הם היו שקועים כל כך בפוליטיקת הגאווה וההתמרמרות החדשה, עד שעסקו ברהביליטציה מבולבלת של המסורת והעדתיות במקום להתנגד, לגנות או להוקיע את הפוליטיקה המסוכנת של ש"ס; הם נכשלו בהגנת הצורך בהפרדה הדת מהמדינה, שהיא תנאי מוקדם לפוליטיקה שוויונית פורמלית; הם לא הצליחו לחצות את הגבולות הקשיחים של העדתיות, שהאשכנזים התוו בשבילם; הם נכשלו גם בכך שלא ביקשו מאשכנזים להצטרף אליהם למאבק משותף למען אמנה חברתית חדשה ורחבה יותר; והם לא הצליחו להבין שפוסט-מודרניזם רב-עדתי הוא הלוקסוס של מדינות אוניברסליסטיות. והמחדל הכואב מכל, הם לא הגנו על מדיניות אוניברסליסטית שתכיל ותקיף את כל הקבוצות המודרות.

עם כל האהבה, יש בדברים האלה חוסר הגינות. וגם חוסר אחריות. וגם, במחילה, אפילו בורות. היה לי הכבוד להימנות על שוליה של אותה קבוצה המכונסת כאן על ידי אילוז (בלי אפיון של ממש, כיוון שהיא מדברת בכלליות מדהימה, עוד ביטוי לחוסר אחריות) ונקראת "אנשי השמאל המזרחים המתקדמים". בואו נעזוב את את כל הגיבורים המופלאים; כן, מופלאים, כמו דודי מחלב ז"ל, קטיה גיבל-אזולאי, תקווה לוי, ורבים אחרים, שהיו פעילים בתאי השמאל היהודי-ערבי באוניברסיטאות למן ההתחלה. אוניברסליסטים אמיתיים. בואו נשכח שנציגי הפנתרים חברו למפלגות כמו מק"י ושל"י בדרכם לכנסת. בואו נתעלם מן האוניברסליזם המזרחי שיצוק במעשיו של מרדכי ואנונו (אותו "דיאלנא" שהוא לא דיאלנא), בואו לא נזכיר את פרשת חייו של דני סעיל ובואו נתעלם גם מכל אותם פעילים מזרחים בשורות מצפן, החזיתות למיניהן ועוד ועוד ארגונים שונים ומשונים שהיה להם מסר אוניברסלי. על הקול הספרדי הברור שהצליף בציונים באופן עקבי החל מראשית ההתישבות היהודית החדשה בארץ ישראל על ההתעמרות בפלסטינים, אין טעם לדבר. בואו נשכח כל זאת. כי הרי כבר שכחנו. ואין מי שיזכיר.

אבל בואו נעשה עוד תרגיל פשוט. בשנות התשעים, כאשר נסיגת המדינה מן השכונות הפכה לעובדה קיימת, החלה החדירה המאסיבית של מערכת החינוך של ש"ס. בשכונת הקטמונים בירושלים התחרדו (כלומר, השתש"סו) להם כל הגנים וכל בתי הספר. בבית הכנסת לעולי עיראק שבנה אחי סבי, רב שדרש בערבית ולבש כל ימיו דישדשה חגורה ב"גירטל" מכאפיה, מכהן כרב נכדו, הקרוי של שמו, שהוא רב בוגר ישיבה ש"סית לבוש כליטאי. מכל מקום, באותו זמן שהעמיקה חדירת מערכת החינוך של ש"ס אל השכונות היתה למזרחים רק אופציה אחת מלבד ש"ס: מערכת החינוך של קדמה. קדמה קמה כפיילוט של מערכת חינוך אלטרנטיבית, מזרחית במודע, שתהווה למערכת החינוך הכושלת של המדינה. המדינה כאמור, היתה בנסיגה ("קחו אותם! כי לי אין מה לעשות איתם" אמר לנו מנהל בית ספר מקיף בשכונה כשבאנו לדבר איתו על ילדים מזרחים). קדמה היתה רק פיילוט. ראשיה ומייסדיה חלמו על מערכת חינוך שתקיף את כל הארץ, על מכללה, על תוכנית לימודים שלא תבדיל בין דתיים לחילוניים.

ואני שואל עכשיו, מה זה אם לא אלטרנטיבה לא רק למדינה – אלא גם לאותה ש"ס השחורה, השנואה? למשפחה בשכונות היו כאמור שתי אופציות: ש"ס או קדמה. והנה ש"ס עלתה כפורחת וקדמה נכשלה. לא הקמנו מערכת חינוך מפוארת, לא בנינו מכללות. מכל החלומות נותר בית ספר אחד, זה שבירושלים. השני, שהוקם בתל אביב, עמד במשך שנים תחת התקפות עזות עד שכרע ונפל. ומה היה חטאו של בית הספר קדמה?… אוניברסליזם. ביום השואה הדליקו תלמידיו המזרחים של בית הספר הזה נר שביעי לזכר כל קורבנות השואה שלא היו יהודים: הומואים, צוענים, קומוניסטים, פולנים, צרפתים, רוסים. בכל הארץ קמה מהומה ולחץ ההתקפות תכף עד שקרס בית הספר.

סמי שלום שטרית, מקים בית ספר "קדמה" בתל אביב. העיז להצטלם כשהוא לובש קפטן מרוקאי. צילום מפייסבוק

ואני שואל, היש יותר אוניברסלי מנר שביעי? ודאי שיש. אוניברסלי אשכנזי. כמה שבועות לאחר האירועים סביב הנר השביעי הוזמנתי להתדיין בתכנית "עובדה" על סרט שנעשה על בית הספר. סרט שבו הראו, שומו שמים, את מנהל בית הספר סמי שטרית, לבוש קפטן מרוקאי (קפטן כמו שלבשה אילוז בחתונתה). הראו גם את הטקס של הנר השביעי. מולי התדיין האוניברסליסט האשכנזי טומי לפיד. אחרי העימות, הניח האוניברסליסט יד פטרונית על כתפי ואמר: "אתה רוצה לקחת אותנו לערב הסעודית ואני רוצה שנהיה כמו אמסטרדם הסובלנית". כך אמר, כמה חודשים אחר כך כבר קרא "לנקום בעזה" על האוטובוסים שהחלו להתפוצץ בערי ישראל.

מה נמצאנו למדים? נמצאנו למדים שלא בגלל היעדר האוניברסליזם של אנשי שמאל מזרחים נפלה האופציה היחידה, שאין כל ערובה לכך שהיא היתה מצליחה, אבל היא היתה היחידה, לש"ס. להיפך! מה שהפיל את קדמה היה בדיוק אותו אוניברסליזם שאילוז טוענת שלא היה לנו. זוהי רק דוגמה אחת, אבל אביא לכם אלפים: מן העבר הרחוק והקרוב. תאמר עכשיו אילוז שלא אלינו היא מתכוונת. אבל זה שהיא אמרה "בהארץ": "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים". כך. בלי כל  הסבר, או איוך, או אפיון (מעשה איש מדע אחראי) שיבהיר למי הכוונה.

הסוציולוגית אווה אילוז. מבהירה היטב מי נכשל בפוליטיקה קורבנית ולא המריא אל מרומי האוניברסליזם (צילום מסך)

נוכח ההאשמה הזו אני מבקש להודיע בקול רם ובמלוא האחריות שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה ויהיה בארץ תמיד החל מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, לא בגלל "פוליטיקה של קורבנות" הוא נכשל. אלא בגלל התנכלות מתמדת של המדינה והחברה ההגמוניה האשכנזית. מישהו צריך לשבת וללמוד את ההיסטוריה שלנו בארץ, ולא ממני או משכמותי. שהרי מעל כל מה שאנו כותבים כמזרחים מרחף אותו ספק שחשפתי לעיל.

עוד דבר: בניגוד למה שמתרמז מן המאמר של אילוז כאילו הקפטן בחתונה הוא קריטי לזהות המזרחית, ההגות המזרחית התברכה והועשרה בלפחות שלושה הוגים שלא לבשו קפטן בחתונתם: מיכאל זלצר איש שנות השישים, שלמה סבירסקי משנות השבעים ואילך, אמנן רז-קרקוצקין מסוף שנות השמונים ואילך. כל אחד ותרומתו להבנת מקומם ומעמדם של המזרחים בהיסטוריה היהודית והישראלית.

ג. המינואט

פעם כתבתי מאמר בוטה שעלב במכוון בהיסטוריון, שניסה להראות שהוא מבין משהו בהיסטוריה של העבדות בהיסטוריה העולמית במאמר ב"הארץ". העלבונות הגיעו לו. גס לבו בבחירתו של אובמה והוא זלזל בעבדות האפריקנית באמריקות. הראיתי שם שמה שהוא עושה זה בעצם מינואט רטורי. מינואט הוא ריקוד איטלקי צרפתי המתנהל במעין ריבוע מדומין בתוכו נע הרוקד פעם לצד זה, פעם לצד שני ואחר כך צעד קדימה וצעד אחורה. כך מתקדם הריקוד בטיפופים קטנים קדימה ואחורה בתוך הריבוע. גם כאן יש לנו רטוריקה מינואטית (אם כי הכותבת לא ראויה לשום זלזול, או לעג או ביטול, או כל צורה של גסות).

אז במחילה הקשיבו לנועם הגיוניי ואראה לכם את המינואט. הריבוע הוא "הארץ", אין כמוהו במה למינואטים. במהלך הראשון אנו קוראים על מזרחי רדיקאלי טיפש שאמר לאילוז שהיא לא מזרחית אמיתית כיוון שלא חוותה את ההשפלה שחוו מזרחים ילידי הארץ או מזרחים ותיקים ממנה (כמדומה). זוהי שטות. בדיוק כמו אותה שטות שמטיחים באובמה שהוא אינו שחור בגלל שאביו אפריקני ואינו צאצא של עבדים. מה שאמר אותו מזרחי הוא שטות כיוון שיש מושג של סולידריות ושל הזדהות – שאני בטוח שיש לאילוז. אבל הבעיה כאן היא המקום שבו מוזכרים הדברים האלה, הריבוע של המינואט. ולכן אני מפרש את המהלך הזה כצעד לצד מערב. ואנחנו מובלים לצד הזה דרך האזכור של החתונה עם הקפטן המרוקאי (ובואו נניח לאוריינטליזציה העצמית עכשיו). הנה התחתנתי עם קפטן ובכל זאת אני לא מזרחית.

עכשיו בא הצעד לצד מזרח, כדי "לאזן" את הצעד לקראת מערב. המהלך הבא מזכיר את אותה אשכנזייה טיפשה לא פחות, שאמרה לאילוז שהיא לא ממש מזרחית מכיוון שהיא קוראת פרוסט והיא אשת ספר. שטות גמורה כמובן שאין צורך להכביר עליה מלים. אבל הנה לנו הצעד המאזן במינואט: מזרחי טיפש מול אשכנזייה טיפשה. ותנו דעתכם על האסתטיקה הפנימית של המתאם שבין שני הצעדים: המזרחי הטיפש פסל את מזרחיותה של אילוז בגלל היעדר חוויה מזרחית מרכזית בחייה. האשכנזייה פסלה את מזרחיותה בגלל נוכחותה של חוויה אשכנזית (ונגיד שקריאת פרוסט או קריאת ספרים בכלל היא חוויה אשכנזית) בחייה של אילוז.

אז הנה לנו טיפש מכאן וטיפשה מכאן, ועכשיו יכול הרוקד במינואט להתקדם צעד קדימה: אילוז קובעת שישנה אפליה של מזרחים בישראל. אבל אחר כך מגיע הצעד הגדול אחורה: הטחת האשמה באינטליגנציה המזרחית שהבאתי לעיל. למי ששאל עצמו פעם מדוע הרוקדים במינואט לעולם אינם נופלים למרות שעליהם לבצע מאות צעדים קטנים ולטופף מאות טפיפות קטנות – הם לא נופלים בגלל האיזון שבמינואט. אני מציע לקוראים לגזור את ארבע הפסקאות המדוברות מן המאמר ולהניחן על הרצפה. אחת בצד מערב, אחת בצד מזרח, אחת בצפון ואחת בדרום. נסו לטופף מאחת לאחת. לא תפלו, אני מבטיח.

ד. מילה על עדויות אישיות מזרחיות ב"הארץ"

אחרי שקראתי את חלקיו האישיים של המאמר, חשבתי לעצמי מחשבה נוגה. אני זוכר ארבעה מזרחים משכילים מאוד שנתנו עדויות אישיות ב"הארץ" כאשר הם מדברים מן המקום של המזרחי המשכיל והאקדמי. אחת היא אילוז עכשיו, אחד הוא דוד אוחנה, ושניים מהם לא אזכיר כאן. איכשהו זה תמיד יוצא מביך, ופוגע במזרחים. רק "השוד המושלם" של יהודה שנהב, שלא עסק כלל – למרות שהכותב הוא עיראקי והפרשה עיראקית – ב"קצת על עצמי לדבר ידעתי", אלא במצב המזרחי ובפרק חשוב של ההיסטוריה המזרחית, יוצא מכלל אלו.

בהרבה אהבה, והרבה כעס.

לקריאה נוספת בנושא:

הנה, טיפלנו במזרחים | מואיז בן הראש

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיוספה (רעייתו של מורד פארג) לצבי לאחר 4 שנים.

    עזרה [במחלקה לסוציולוגיה בי"ם] לא ניתנה צבי
    8\6\2008 [יוספה]

    צבי יקר, בהתייחס למילותך ל לפעמים סטודנטיות (וסטודטים) צריכות עזרה. זה הכל. עזרה לא ניתנה במחלקה. ועכשיו בין אם אין או יש קשר, הנה מספר נקודות מעט רלוונטיות (ברמת הקונטקסט המחלקתי) בכל הנוגע למזרחיות, פסיכולוגיה וסוציולוגיה.
    הנה פרופסור אילוז בהארץ 22.4.2008)

    ——————
    העניין המזרחי – העמדה שלה כמזרחית ביחס לשיח הביקורתי הרווח של מזרחים בישראל – עולה בשיחה עם אילוז כדוגמה לחופש האינטלקטואלי היקר לה בעבודתה. "אני מרגישה מזרחית ואירופית כזהות מהודקת, לא מסוכסכת, וזה נדמה לי דפוס שאופייני ליהודי צפון אפריקה בצרפת. זה קשור לקולוניאליזם הצרפתי. היהודי המזרחי בצפון אפריקה חי בצרפת הדמיונית עוד לפני שהיגר לצרפת, שכבר היתה בשבילו מקום שהוא הכיר. בהגירה הזאת היה רצף ולא תחושה של שבר.

    "אבל כאן, בישראל, אני מרגישה התעסקות משונה סביב המזרחיות שלי. מזרחים מיליטנטיים אומרים לי שאני לא מזרחית מספיק, ואשכנזים אומרים לי שאני לא נראית מרוקאית. כאילו אני צריכה להסתובב עם סכין בפה, כדי להוכיח את המרוקאיות שלי. (איזו כסילות מצידה של אילוז) יש הכחשה – לא רואים אותי כמזרחית – וזו הכחשה שמזכירה לי את האופן שבו החברה האמריקאית מוחקת את האפריקאיות השחורה של קונדוליזה רייס וקולין פאואל כדי לקבל אותם. [לא רואים את אילוז כמזרחית או פמניסטית מסיבה פשוטה: היא לא זה ולא זה].

    כפמיניסטית ממוצא מזרחי, אני קיבלתי החלטה לשמור על שם הנעורים שלי ולא לשאת בשם המשפחה האשכנזי של בן זוגי, בן פורת. [וואאאווו, ואאאאוו, ווואאווווו, איזה אומץ מדהים, איזו תעוזה פמניסטית מזרחית]].

    מצד שני, לא הצלחתי להתגייס, אף על פי שרציתי, לקולות ולמאבק המזרחי הממשי. הסיבה לכך היא שהשיח הרווח של המאבק המזרחי ממעיט בהיבטים המלהיבים של התרבות האירופית. אני מודעת לפשעים ולארוגנטיות של התרבות הזאת, כמובן, אבל יש לי גם הערצה עמוקה לדינמיות ולהישגים הפוליטיים והכלכליים של התרבות המערבית".

    [הבל הבלים, אילוז]

    "השיח המזרחי הרווח הוא דוגמה מצוינת לקו העדין שחייבים לשמור בין מחאה לבין קורבנות, בין הרצון לשנות לבין הרצון להאשים. וצריך לחשוב על הקו הזה. בנקודה מסוימת צריך להפסיק להאשים וצריך לנסח חזון משותף. אני תומכת בשיח מזרחי שמקדם פוליטיקה חיובית ואוניברסלית, שמזמינה את כולם להיכלל בה, מהסוג של מרטין לותר קינג. לעומת זאת, שיח מזרחי שמקדם פוליטיקה של האשמה ואשמה ישיג תוצאות קטנות ומקומיות. זו לא יכולה להיות פוליטיקה מרשימה".

    אילוז אומרת, שהסוציולוגיה נופלת מהפסיכולוגיה בכל הקשור להשפעה חברתית, משום שהפסיכולוגיה יצרה כלים לעיצוב עצמי – בתחום המיניות, ביחסי עבודה, ביחס אל העצמי: "בן אדם יכול לחשוב על עצמו כסובל מניכור וזרות מעצם היותו ערבי או מזרחי בישראל, ובו-בזמן להרגיש חוסר ביטחון עצמי – אבל את זה הוא יכול לתקן אצל הפסיכולוג".

    כלומר, נראה ששרי אריסון צדקה, והשינוי "מתחיל מבפנים". כביכול עדיף טיפול אצל פסיכולוג מאשר הצטרפות לתנועה לשינוי חברתי. אפשר להתרווח בספה, להרים ידיים ולהפסיק לבקר את הקפיטליזם.

    ———————–
    מה פרופסור אילוז יודעת על השיח והמאבק המזרחי והפמניסטי בישראל? התשובה היא פשוטה: כלום. התרומה הכי טובה שהיא יכולה לתרום למאבק המזרחי הפמניסטי הוא לאמץ את שם המשפחה של בעלה. במקרה כזה תיווצר סופסוף התאמה הולמת בין עצמיותה הפסיכולוגית הציונית-אשכנזית של אילוז לבין הוויתה הסוציולוגית הציונית-אשכנזית.

    המקור של אילוז כאן
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/977029

    המקור של יוספה כאן:
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=2014&t=pages

  2. נורית

    קראתי את המאמר של ד"ר אילוז ולא ידעתי מה לחשוב. הבילבול והסתירות, עם מן התנשאות שעליה דיברנו בשנות השמונים בפעילי ציבור ובמקומות אחרים. ברור שהדוקטורית הנכבדה לא קראה את כתביהם של אלה שוחט, אמנון רז קרקוצקין, יהודה שנהב, הנרייט דהאן כלב וכל שאר ההוגים האינטלקטואלים שגם התווכחו ביניהם. הבלבול בזהות שלה, הבלבול ביחס לכתיבה המזרחית. לכן היהירות כל כך בולטת. קראתי גם את המאמר הקודם שלה על המחאה בהארץ. שיפשפתי עיניים. בכל המאמר אין פעם אחת את המילה ערבים. האידיאולוגיה החילונית הקיצונית שלה גם כן מעוורת את עיניה. תודה צביקה על העבודה שעשית.

  3. רן גולדן

    תודה על המאמר החשוב שהבאת כאן, אני מסכים אתך שאותו אוניברסליזים כביכול עליו כתבה החוקרת אווה אילוז הוא נכתב מהמקום שבו היא גדלה מפריס וממרוקו בתקופה בה ערכים של השכלה ידע ופתיחות לעולם היו קרקע והאדמה ממנה היא צמחה ועל כן היא מביאה את הדברים מתוך הניסיון והמבט שלה. פה בארץ ישראל הערכים של פתיחות, השכלה , ידע אותם ערכים המכונים בפי אילוז 'אוניברסליזים' לא גדלים ואף פעם לא היו אדמה וקרקע עליה גדלו בישראל, אלא רק באיים של ידע, על כן הדברים שאתה כותב כאן מאד נכונים לישראל, מדינה שעשויה כולה מתפיסת קורבנות ואתניות וגזענות לא רק המזרחים אלא בעיקר האשכנזים אשר שלטו ושתלו את גרעיני הגזענות כפי שהבאת דוגמה לכך מתוך דבריו של שז"ר. מדינה שהצמיחה גזענות וטיפחה אותה אפילו מתוך רצון לייצר כאן 'יהודי חדש' נכשלה ותמשיך להיכשל לפגוע ולעסוק באתניות וקורבנות.

  4. ניסים

    כמה הערות- באופן כללי אומר כי כמדומני צבי אתה מנסה לאכוף את הרעיון שיש לך בראש על הטקסט של אילוז ולעיתים חוטא לטקסט עצמו במיוחד לגבי העמדה האוניברסאלית שמביעה אילוז. אילוז מדברת על האפליה ומסכמת אותה וסוקרת אותה ובכך היא לא מתווכחת איתך על ההיסטוריה של האפליה, אך היא אומרת -אחרי שסקרנו נעשה דבר מה נוסף- לא נתקע במקום הזה של הקורבנות אלא נראה איך אנו יוצאים מהדיאלקטיקה של קורבן- מקרבן. זה החידוש שלה. אם נסכים כולנו ש"המזרחים" זאת קטגוריה חברתית מומצאת שנועדה לשמש ניגוד בינארי ל"אשכנזים", קרי אין מהות אסנציאלית של מזרחיות, הרי נגיע לאותה מסקנה שהיא מציעה.

    ניקח את הדוגמא אודות שני כותבי המחקר – האשכנזי מול המזרחי. אתה טוען שכל מחקר כזה יטה מראש לעמדה קורבנית של הכותב המזרחי אך הוא חוטא לעיקרון של אילוז שמתייחס לאונברסילים בתור אונטולוגיה המתעלמת מהסובייקט, קרי העמדה של אילוז היא תהיה שצריך לבדוק את העבודה מבלי להתייחס מלכתחילה לעצם העובדה שהכותב הוא מזרחי או אשכנזי אלא רק לעמדה שמציג המחקר. אתה עושה עוול לאילוז כי הוא מראה באופן של רדוקציה לסובייקט שכלואים שוב בתוך מזרחים מול אשכנזים ולא מדבר על הערך עצמו שאם אתה דובק בו אתה מתחמק מהכלא הזה. בנוסף, אם הטיעון שלך היה מוצדק כיצד אנשים כמו יוסי ספורטא, יהודה שנהב, יוסי דהאן ורבים אחרים שעשו דוקטורט אצל ההגמון לא נתפסו ככאלה מלכתחילה? מבחינה פרקטית ורעיונית אתה טועה ומטעה.

    ניקח גם את הדוגמא אודות שלום שיטרית- העובדה שהוא נכשל לא אומרת שהעמדה לא נכונה, אלא שצריך לנסות שוב. בנוסף, לגבי טענת המינואט- אין כאן שום מינואט- אילוז מנסה להעביר עמדה מדוע אלא שתקועים בתוך הדיאלקטיקה השלילית הזאת של מציאות מדומיינת של זהות קטגוריאלית "מזרחים מול אשכנזים" טועים. מצד אחד- אין דבר כזה חוויה "מזרחית" אוטנטית ואובייקטיבית וכמו שהיא אמרה היא נפסלה להיות מזרחית. ומצד שני אין דבר כזה "חוויה אשכנזית" כי לאשכנזים אין בעלות על הנאורות והחוכמה ועל קריאת הספרים. אווה הראתה את זה כדוגמא לכך שגם המקרבן וגם הקורבן תקועים באותה דיאלקטיקה רק מצדדים אחרים של המטבע. כל פירוש אחר הוא עיוות של הדברים. ועוד מילה לגבי אובמה –אובמה נחשב ל"לבן" משום שהוא גדל בבית לבן ואמו הייתה לבנה. הוא ספג "הביטוס" שונה לגמרי מכל שחור אחר, הביטוס שאילוז מצדדת בו בהקניית החינוך (שמשום מה הכותב מתעלם מהפיסקה החשובה הזאת). לדידי, אובמה גרם נזק גדול יותר מכל איש אחר לצמצום הפערים בין שחורים ללבנים באמריקה, משום שהוא סתם את הגולל על כל דיבור על אפליה כי הנה יש נשיא שחור.

  5. איריס חפץ

    וראשית שוב תודה על הכעס. אפילו לא כעסתי מספיק כדי לכתוב על משהו וטוב שעשית את זה וחרגת משורות הפייסבוק שנכתבו.
    מעניין לראות שאילוז עושה במאמר את מה שהיא אומרת על המזרחים: המאמר נפתח בהתקרבנות ('אני לא מספיק מזרחית בשביל המזרחים הרדיקלים (יעני) ולא מספיק מזרחית בשביל האשכנזים'). אילוז לא מזכירה ערבים וגם לא פעם אחת המילה פלסטינים. האוניברסליות של אילוז מסתכמת בקריאת פרוסט עם קפטן.
    המסגרת שמכתיב עיתון הארץ ברורה: לא במקרה פנו אליה לכתוב את המאמר. בפייסבוק כתבה אחת הסטודנטיות שלה, שהיא סיפרה על זה בכיתה ואמרה שהיא לא חושבת שהיא מתאימה לכתוב אותו. אילוז היא אישה אינטיליגנטית ויודעת מה המשמעות של הבקשה. ביקשו ממנה לרקוד את המינואט הזה וזה מה שהיא עושה. מאכזב ומרגיז, האופן שבו היא מוחקת מההיסטוריה שלה חלקים כל כך גדולים. טוב שתיקנת.

  6. יסמין

    המאמר (היפה) שלך מזכיר לי כמה אנחנו השמאלנים צועקים כשאומרים שאין שמאל בישראל. כי אנחנו, כמה אלפי אנשים, אולי אפילו כמה עשרות אלפים, יחד עם הערבים שממילא אין איש סופר אותם כאשר מדברים על "שמאל", מה לא עשינו, כמה נאבקנו, וצעקנו, וצעדנו, ונלחמנו, והפגנו. הכל עשינו כדי שישימו לב אלינו וידעו שאנחנו קיימים.
    ולא, כמעט לא יודעים שאנחנו קיימים. התקשורת משתיקה אותנו ואנחנו מתקיימים לנו בספירה נפרדת בין משרד הביטחון לשיח' ג'ראח ולנבי סאלח ולפייסבוק. ובאוניברסיטה.
    אז האם זה אומר שיש שמאל בישראל? טוב, כן, יש, אבל הוא קטן מאוד. כמעט בלתי מורגש. חסר השפעה. כמעט חסר משמעות. מבחינת הציבור הרחב זו טרה אינקוגניטה. בחיים לא שמעו על כל הדברים ההרואיים שאנחנו עושים ותמיד עשינו, בחיים לא שמעו על העמדות שלנו לעומק.
    וככה גם עם המזרחים. התקרבנות היא כנראה לא המילה הנכונה כאן, ויש בה טעם לפגם. ויש סיבות, אבל בגדול, במבחן התוצאה – היא צודקת. מדובר במיעוט קטן מאוד, והשאר אכן הולעטו בתפקיד השטני הזה שאתה מדבר עליו. אילוז דווקא מסבירה יפה מאוד איך עובדת האפליה הזאת ולמה כל כך קשה לאשכנזים להכיר בה, אפילו עכשיו, וזה דווקא לא נשמע כמו מינואט. (בהרבה אהבה, והרבה צער. אוף)

  7. איציק

    אז הפרופ' המזרחית צריכה
    ללכת על חבל דק בקרקס הרוסי
    שנקרא ישראל

  8. מאיר עמור

    לצבי היקר:
    התגובה שלי ארוכה במקצת. אך אמרת דברים המחייבים תגובה מבחינתי. עמך ועם הקוראים/ת הסליחה.
    אני מודה לך על מאמר מבריק נוסף.
    אך כמובן לקרוא ולא לומר דבר על התוכן איני פטור. בעיקר משום שיש לי לומר לך ולדר. אילוז לפחות שני דברים הניראים בעיני כחשובים. ראשית, ממך אני זקוק להסבר נוסף על הקביעה שלך במשפט הבא: "במהלך הראשון אנו קוראים על מזרחי רדיקאלי טיפש שאמר לאילוז שהיא לא מזרחית אמיתית כיוון שלא חוותה את ההשפלה שחוו מזרחים ילידי הארץ או מזרחים ותיקים ממנה (כמדומה). זוהי שטות." לצורך הבהרה אומר כי פגשתי פעם אחת בחיי את דר. אילוז אך לא התמזל מזלי להחליף איתה אפילו מלה אחת.
    צבי אמור לי מדוע זוהי שטות? האם תוכל לנמק זאת במשהו שהוא קצת יותר מאשר הסכמה מובלעת עם הטיעון הנעלב של דר. אילוז? הן בלי שום ספק אתה רואה ב"מזרחים" וב"מזרחיות" קונסטרוקציה חברתית ישראלית. אין כאן מהות אנושית כזו או אחרת. על כן ונניח לדר. אילוז לרגע גט. היא מה שהיא. כבודה ויוקרתה במקומם מונחים. אך, לבטח המרחק של החוויה האישית שלה מהחוויה של הדיכוי אשר הפכה אנשים ל"מזרחים" בישראל היא הרי לב ליבו של הטיעון שלך?
    הרי בדיוק לכבוד זה הבאת את הציטוט המדהים מדבריו של שז"ר על התפקיד השטני אשר "הועידו להם?" התפקיד השטני ההוא הוא אשר הפך את היהודים התימנים והמרוקאים והתוניסיאים וגם את העירקאים ל"מזרחים". הרי אין ארץ מוצא של מזרחים. אין ארץ ממנה עלו מזרחים. אתה טוען וכמובן שאני מסכים איתך, הי מזרחים עלו וצמחו ופרחו אך ורק בארץ האבות, בארץ הקודש המשוחררת באמצעות "קיבוץ הגלויות" ואיסוף הנידחים של המפעל הציוני.אם כך, "מזרחים" בדיוק כמו "אשכנזים" נוצרו ועל כן, נולדו בישראל מאחר ועברו את התהליך המסויים הזה אשר הפך אותם מיהודים אשר היגרו ממרוקו ל"מזרחים". ואם ההוויה קובעת חלק חשוב מההכרה הרי יתכן מאוד שבלי ההוויה ההכרה המסויימת הזו לא תעלה ותפרח ותופיע. אולי בדיוק כמו במקרה של דר. אילוז. ההכרה שלה – וההבנה של מיקומה החברתי- בהחלט קשורים באופן הדוק, אמפירי ופילוסופי לעולם התוכן ממנו היא שואבת את יכולותיה המיוחדות ביותר. אין אלה יכולות הקשורות לחוויה הישראלית של יהודים אשר הגיעו מתימן וזכו "לטיפול" המסויים לו זכו יהודים אלה.
    הרי אתה עצמך אומר על עבודת המיפוי שלה אודות "כישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות. כי כמו עמיתיהם האשכנזים, ולעתים יותר מעמיתיהם האשכנזים, המזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות", כי היא מעידה על מעט, בעדינות, בורות. הן אתה אומר במאמרך: "עם כל האהבה, יש בדברים האלה חוסר הגינות. וגם חוסר אחריות. וגם, במחילה, אפילו בורות."
    אין ברצוני להוסיף הרבה לנאמר ולמשתמע כאן.
    אך כאן ברצוני להוסיף את האמירה השניה והיא בעיקר מכוונת אל דר. אילוז. בשנת 2001 פירסמתי, כחלק מהמאמץ של "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים" מאמר הדן בדיוק בשאלות אותן מעלה דר. אילוז. במאמר אני טוען בדיוק את שהיא אומרת כי חסר כל כך ב"קול המזרחי". הקולות שלדעתה "נכשלו (כשלון אדיר) לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות". לו היתה קוראת קצת יותר, ומכבדת טיפ טיפה אחרת, ונזהרת בהיסטוריה כפי שמן הראוי לנקוט, אולי היתה גם מגיעה למסקנה כי הבעיה הישראלית אינה קשורה לפעולה או חוסר הפעולה של אינטלקטואלים מזרחים בישראל אלא דווקא לעיוות המעמדי הנוראי, לאי השיויון המנכר, ולאי הנכונות לוותר על הפריבליגיה האשכנזית. על נושאים אלה היא מדברת אך בחשיבותם היא ממעיטה. אלה הם מעצבי המציאות החברתית בישראל. לאינטלקטואלים מזרחים אין כוח חברתי גם אם כותבים עליהם "הרבה" בעיתון "הארץ". ואפילו אם הכותבת היא "מזרחית" "מצליחה".
    הנה דברים שכתבתי לפני למעלה מעשר שנים בספר "מזרחים בישראל" במאמר תחת הכותרת: "אזרחות ישראלית: מרב תרבותיות לבין תרבותיות". בחלק של המאמר אשר נקרא: "מקורות לכשלונה של תנועת המחאה המזרחית ולהצלחתה האלקטוראלית של ש"ס" בין יתר הדברים אני אומר את הדברים הבאים:
    עולה מכאן כי המשמעויות הפוליטיות הקונקרטיות של אופציית "המזרחיות" הננקטת על ידי ש"ס הנן אם כך התביעה לחלוקה מחדש של עושר, כוח, יוקרה וידע בתוך הקבוצה היהודית וניתוק בין הסטאטוס של מזרחים והסטאטוס של ערבים בישראל. היעדים המרכזיים של תביעת ש"ס הם חלוקה מחדש (רה-דיסטריביוציה) של משאבים חומריים וסמליים והמשך הדחיקה ( exclusion ההדרה) של ערבים אזרחי ישראל. אופציה זו פירושה הקונקרטי הנו פוליטיקה "יהודית" ו"ימנית". "יהודית" משום שהיא מעניקה פריבילגיה ליהודים באשר הם. גם אם אין יהודים אלה "נוכחים" בחברה ובמדינה הישראלית. "ימנית" משום שהיא פועלת בניגוד ליישום אוניברסלי של מושג האזרחות. בקיצור, זוהי פוליטיקה של חלוקה מחדש, התנתקות וסגרגציה פסבדו-אתנית.
    התביעה לאזרחות ישראלית הייתה נחלתם של תנועות המחאה של מזרחים. תנועות אלה נודו על ידי הממסד האשכנזי הישראלי כ"מזרחים מקצועיים" "לא נחמדים". מנהיגהם של ת"מי וש"ס הבינו היטב שהצלחתם הפוליטית בחלוקה מחדש של משאבים של כוח, עושר, יוקרה וידע בתוך החברה היהודית ישראלית תלויה בהבחנה והיפרדות מהמסר של תנועות המחאה המזרחית הקודמות. "אנחנו לא הפנתרים השחורים" היה המסר המרכזי של מנהיגות ש"ס, עוד לפני משפטו של אריה דרעי. לתנועת מסורת ישראל (ת"מי) או לש"ס מעולם לא היו בעיות תיאורטיות או פרקטיות עם ההגדרה היהודית של מדינת ישראל. מדינה המבחינה ומקפחת בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הערבים מעולם לא היוותה בעיה במפלגות אלה. ש"ס על כן היא מפלגה הפועלת כנגד ההגדרה האזרחית של המדינה כמדינה המכירה את אזרחיה ומכבדת את זכויותיהם.

    יש הרבה מין המשותף בין הכוחות האנטי-דמוקרטיים בישראל (קבוצות אינטרס אורתודוקסיות, מפלגות פוליטיות ימניות, וציונים רדיקלים) ומפלגת ש"ס. הם שותפים לתפיסה של ישראל כמדינה יהודית לא כמדינה שיש בה רוב של יהודים שניתנת בידיהם האופציה הפוליטית הדמוקרטית לקבוע את אופייה של המסגרת בה הם חיים על ידי משא ומתן דמוקרטי. הקונפליקט הקיים בין קבוצות ומפלגות אלה נוגע אך ורק למנגנון החלוקה מחדש של משאבים חברתיים.

    סוף ציטוט.

    מי שמעוניין או מעוניינת בקריאה נוספת, מוזמן לקרוא את המאמר המלא. אני יודע כי ישנם מאמרים וספרים רבים הדנים בשאלת ש"ס באופן מעמיק ורחב ביותר בעיקר מול הטיפול אותו מעניקה דר. אילוז ל"אנשי שמאל מזרחים מתקדמים" בישראל.

    מאיר עמור

  9. צבי בן-דור

    יוספה יקרה, לא רציתי להגיב כאן כדי לא להראות כמתנצח. הרי מה שכתבתי כתבתי. אבל לא יכולתי להתעלם ממה שכתבת (זו הפעם השניה). קראתי אז את מה שכתבת וקראתי את זה שוב והבנתי על עצמי, אני חושב: שיש מקום לטענה המובלעת שלך בדבר אי הבנה מהותית שלי של החוויה של סטודנטים מזרחים באוניברסיטאות בזמנים הללו. אני רוצה ליחס את זה לעובדה שיש כאן הבדל בזמנים כי בזמן שאני הייתי סטודנט אפילו האופציה לצפות לעזרה, תמיכה, הקשבה, מחברי סגל מזרחים, ואז להתאכזב מהם, לא היתה קיימת. הנה כתבת פעמיים על כך, וגם שמת לינק לדברים שבעבר. זה הרבה זמן להחזיק דברים בבטן. אני מקווה שנוכל לדבר על כך באורח יותר ישיר. כתובת המייל שלי נגישה ביותר. כתבי לי אם תרצי. לגבי ״מנומס״, חבר טוב כבר העיר לי על כך. צריך שכך יהיה. בודאי כאשר קובעים שנשוא המאמר לוקה בבורות. לגבי ״ממלכתי״. אני מקווה מאוד שאני לא ממלכתי.

    ניסים, איני חושב שעיוותי את המשמעות של הדברים של אילוז. הרי אפשר עוד להבין ממה שהיא שהאוניברסאליזם המצופה ממזרחים הוא שהם יושיטו יד לאשכנזים ויעבדו יחד איתם. היא הרי קובעת שלא עשינו כך. ראשית יש לתהות אם זו הצורה היחידה של אוניברסאליזם. אני חושב שלא. ומכל מקום מרבית המזרחים השמאליים, נשוא ההאשמות שלה, לא נטו להסתגר בד׳ אמות אלא תמיד עבדו יחד עם אשכנזים. לא ציינתי במאמר, למשל, את הארגונים או הגופים הבאים: הלה, אדווה, הקשת, צ״ח, עתון אחר, ועוד עשרות אחרים. בכולם השתתפו ומשתתפים אשכנזים בתפקידי מפתח. הטענה הזאת שלה היא פשוט לא נכונה מבחינה עובדתית. מעבר לכך, בניגוד למה שאולי השתמע ממה שכתבתי, אין שום ספק שלחוויה ההשפלה יש מקום מרכזי בעיצוב התודעה המזרחית. ישנו וכוח עד כמה היא מכרעת. אין ויכוח על מרכזיותה.

  10. אילה בן-לולו

    אשמח אם תשים פה קישור למאמר של אווה אילוז כדי שאוכל לקרוא את המאמר שלה לפני שאני קוראת את התגובה למאמר שלך.
    תודה רבה מראש
    אילה בן-לולו

  11. צבי

    מאיר יקר,

    תודה על התגובה הארוכה. נגעת בנקודה הרגישה ביותר מבחינתי במה שכתבתי.

    ראשית, אתה צודק בביקורת שלך על דבריי. הביטוי ״שטות גמורה״ שבו השתמשתי הוא עצמו שטות גמורה. מוטב להודות בכך מייד.

    ואולם, אני לחייב להבהיר כמה דברים:

    1. הדיון הוא לא על עוצמת חווית ההשפלה של המזרחים (כפי שאתה אומר הרי אני עצמי מעיד עליה כאן). הדיון הוא, במקרה הזה, האם (ועלינו לתת את הדעת שכך אילוז מציגה את הדברים), מי שלא חווה את חווית ההשפלה הוא פסול באיזהשהיא צורה (שוב, את טענת הפסלות היא העלתה מדבריו של אותו מזרחי שדיבר איתה).
    זוהי אבחנה קריטית שצריך לעשות. ויש לה גם משמעויות פוליטיות. אני חושב שחווית ההשפלה היא מרכזית בתודעה המזרחית, אבל אני לא יכול לקבל עמדה לפיה מי שלא חווה את החוויה הזו אינו מזרחי. אם זה כך, נשמט הבסיס לכל שיתוף פעולה בין מזרחים ולא מזרחים במאבק המזרחי. זאת היתה כוונתי ולכך כיוונתי כאשר דיברתי על סולידאריות והזדהות. אני חושב שגם אתה תסכים איתי לגבי העמדה הזו. לכן שוב, הדיון הוא לא על מרכזיות החוויה אלא האם היא תנאי מכריע בעיצוב התודעה. המאבק המזרחי, ואני אמרתי זאת גם כאן, התברך בלא מעט אנשים שלא חוו את חווית ההשפלה ולמרות זאת תרמו תרומה קריטית למאבק. בשבילי הם מזרחים לכל דבר.

    2. לצערי אבד המימד האירוני במה שאמרתי בנושא. הרי עיקר הטיפול שלי במילים של אילוז לא היה בנושא המהותי שאתה מעלה עכשיו ואני מגיב עליו למעלה. הטיפול שלי היה בתפקיד הרטורי שהיא עשתה בעצם העלאת הסיפור, ובאופן שהיא העלתה אותו, במאמר שהיא כותבת בעיתון הארץ. רציתי לטעון שאין בסיפור כל ממש מלבד השימוש שהיא עושה בו בגלל האכסניה שבה היא מדברת. בגלל זה דיברתי על המינואט הרטורי שלה. כפי שביקשתי להראות, כדי לנוע קדימה בריקוד שלה היא היתה צריכה דחליל מזרחי מצד אחד ודחליל אשכנזי מצד שני. למה שהיא מביאה מדברי אותו מזרחי ואותה אשכנזיה אין כל משמעות מהותית מלבד זו הרטורית: ידעו נא קוראי הארץ שאני לא מזרחית ״מתלהמת״. עורכי הארץ, ודב אלפון וחגי חיטרון היו הראשונים לנסח את הקו הזה מאז שטיפלו באופן מביש בסרט ״שחור״, תמיד תבעו ממזרחים שדיברו אצלם ״להיות ביקורתיים כלפי המזרחים עצמם״. זה בלט מאוד אופן שבו הם הציגו את הסרט ״שחור״ הם אמרו אז, תוך עיוות של התוכן של הסרט, שמדובר ב״סימן ראשון של רפלקסיה עצמית ביקורתית של מזרחים״. מאז ועד היום כמעט כל מזרחי שמעיד על עצמו בהארץ צריך לשחק את המשחק הרטורי הזה של ביקורת על עמדה מזרחית שהוא מגדיר אותה כ״כלא ביקורתית״ (כלפי המזרחים עצמם), לעומת העמדה שהוא הולך להציג שהיא עמדה כן ביקורתית, לכאורה. בגלל זה הזכרתי את שאר העדויות האישיות. אני חושש להמשיך פן אאריך יתר על המידה. אני מקווה שהדיון ימשך ואפשר יהיה לכתוב עוד.

  12. מאיר עמור

    צבי שלום:
    בעבורי אין לחווית ההשפלה האישית משקל משמעותי בעיצוב הדעה הפוליטית של פרט זה או אחר/ת. כמובן, שלעיתים קרובות זוהי החוויה המעצבת את עמדתם של אנשים רבים. מבחינה זו אין ביננו כל ויכוח. אנחנו רוצים לנהל דיון מעבר לחוויה האישית. אנו בהחלט רוצים להגיע לרמה של ניתוח מערכות הכוח והשימור בחברה הישראלית. כאשר מקבלים את ההבחנה ש"מזרחים" ו"אשכנזים" הם צברים ילדי ישראל הדיון מקבל את העומק הרצוי והשונה מהפרוגרמה של הפרדיגמה האשכנזית של המחקר והדיון "בבעיית העדות". אני יודע שלך אין אני צריך להסביר כל זאת.

    האלמנט שחסר בדיון "השיח" שניהלת עם דר. אילוז הוא חלק מהבעיה שברצוני להעלות. הדיון שלך, ככל שהוא חשוב, מדוייק ומבחין נעלם בו האספקט שכל כך חסר בטיעונה של דר. אילוז. חסר בו מרכיב הכוח, האלימות והדיכוי. הדיון ב"מזרחים" ו"אשכנזים" בישראל אינו מתנהל באוירה "פתוחה ונינוחה". הדיון מתנהל על המישור של קונפליקט חברתי עמוק. מוצגות באמצעות הקונפליקט הזה דרכים שונות להבנה, להסבר,לעיצוב ולשינוי ההווה, העבר והעתיד.

    על כן ההעדר של הדיון במרכיבי הכוח אצל דר. אילוז הוא שמפריע לי. אם היא לבשה קפטן בחתונתה הוא פרט מעניין אך אינו פרט פוליטי. יותר חשוב לי לדעת האם הטיעון שלה מסתכם בטענה כנגד מרכיבי הכוח בישראל? לאחר קריאה של המאמר שלה, נותרתי עם טעם מר בפי. יש רשימת תכולה של העוולות אך אין קשירה בין העוולות של ההעבר והמציאות של הווה בדרך או לפחות בדרישה "אוניברסלית" לעיצוב העתיד. זו היא הבעיה המרכזית. הבעיה המרכזית היא שאין היא אמיל זולא. אין היא אומרת כיצד היא שופטת את המציאות אותה היא לומדת. היא נותרת חסרת עמדה בקשר לכמות, לתכולת ולכתובת של העוולת הישראליות. שם נמצאת הבעיה האוניברסלית שלה.

    התואר שהיא מעניקה לעצמה או שמעניקים לה הוא לא משמעותי. משמעותית יותר היא הדינמיקה הפוליטית העולה מכתביה. דינמיקה זו מומלצת על ידה – במשתמע – בתוקף "ההצלחה" האקדמית שלה. אחרי הכל היא מוצגת, גם על ידך, כאחת "משלנו". היא בהחלט אחת דייאלנא.

    שם בצומת הזו עיקר הביקורת הפוליטית המעשית שלה מופנית כנגד אותם "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים". העובדה כי הכתיבה שלה מתעלמת מדברים שנכתבו בעבר וממאבקים רבים של אלפי אנשים ליישם מדיניות חברתית שונה – אשר לא צלחו. מאבקים אשר דוכאו. אנשים אשר הוכו. לא רק באופן פיזי. על כל אלה אין לה הרבה לומר כי היא לא "יודעת" ואולי כי היא לא "מודעת". לכל קורא/ת סביר, ברור לגמרי שהיא סימנה בזמן ובמרחב האינטלקטואלי את עמדתה הפוליטית. לכל מי שלא הבין היא לבטח תשמח לפרט.
    אם כך במבחן היישום הפוליטי האוניברסלי נכשלה דר. אילוז. היא לא מצביעה על מרכיבי הכוח הממשיכים בעיצובה הלא-שיויוני של המציאות הישראלית והיא מצטרפת באופן משתמע למקהלת ההאשמה הקבועה כנגד המוחים בשער – האמיל זולא הישראלים שברובם הם גם מזרחים. במבחן האמיתי של הרפובליקה הישראלית נכשלה דר. אילוז לעמוד בצד הנכון של המתרס. היא עומדת בצד של האנטי דרייפוסים. זו הביקורת שלי את המאמר שלה. צבי אשמח לשמוע את דעתך.
    תודה,
    מאיר עמור

  13. שרלי

    בסופו של דבר האישי הוא הפוליטי ובמקרה של פרופ. אווה אילוז אי אפשר להתעלם מהאישי. מה גם שחלק ניכר מהספרים שלה מתיחסים ליחסי כוח בקשרים רומנטיים בין גבר לאישה, ולחלק הכלכלי ביחסים אלה.

    אי אפשר להתעלם מכך שרוב חייה בישראל ואולי גם העובדה שהיא גרה בישראל, כמו עצם היותה פרופסור מן המניין (ועד כמה שידוע לי המרוקאית היחידה שהיא פרופסור בעברית), נובע מכך שהתחתנה עם ד"ר בן פורת. לא מדובר כאן רק בנישואים הין עדתיים אלא מדובר באליטה של הדיכוי האשכנזי נגד המזרחים. משפחת בן פורת היא אותה משפחה של בית המשפט העליון, מבקרת המדינה, האקדמיה. אלה מוקדי כוח גזענים ביותר מאז ומתמיד ואלה שמסרבים בשם הנאורות האוניברסלית לוותר על כוחם או לחלוק אותו עם מחצית מהאוכלוסיה.

    כך שעצם העובדה שהיא לא זכתה לקיתונות של גזענות באוניברסיטאות בארץ נובעת בהכרח מההקשר הזה, ולא מן הנמנע שעל פי קו המחשבה של אילוז עצם הנישואים נובעים מיחסי הכוח האלה ומהבנתה המעמיקה של החברה הקפיטליסטית (שבכלל לא סותר שיש אהבה גדולה ביניהם , או שכן או שלא, אבל אין לזה קשר).

    כך שבעצם היא לא רק במצב של עבד הבית אלה בתוך הבית בתור נספח לא כל כך מזוהה, שפחות או יותר עובר אדוניזציה, בין אם היא מסכימה או לא.

    אי שינוי שם המשפחה נובע כנראה בעיקר מסיבות פמיניסטיות, המקובלות מאוד בחברה של אליטת-הדיכוי האשכנזית. מצד שני לא כל כך ברור איך זה מתישב עם שם המשפחה אילוז, בלי להוסיף שם משפחה של הבעל.

    לא מן הנמנע שכל זה מביא אותה לנקוט עמדה מזרחית גאה,אבל יחד עם זאת אשכנזית גאה (זהו, אכן צאצאיה עם כבר אשכנזים בן פורתים לכל דבר בכל זאת ומבחינה ביהביוריסטית היא תגן על צאצאיה), כלומר היא גם אומרת שהיתה אפליה ובנוסף שיש אפליה אבל המפלים אינם מכונים בשמם. כי אם לכנותם בשמם, הרי מדובר במשפחה שלה ובצאצאיה שגם הם ימשיכו להיהנות מאותו דיכוי שלא אותה אליטה-מדכאת.

  14. צבי

    מאיר יקר,
    שוב תודה על הביקורת ועל חילופי הדברים ועל תשומת הלב. תאר לך, אחי: לו היינו קלי מקלדת ושוחרי פרסום כמו ברנאר אנרי-לוי ומישל הואלבק היינו מבקשים רשות מממערכת העוקץ להדפיס את החילופין הללו כמות שהם בצורת ספר. היה יוצא לנו פרסום.

    אני אומר זאת כבדיחה, אבל גם ברצינות. אני מקווה ששוב לא יצטצמם הדיון לחילופין בני שני אנשים בלבד,אתה ואני, כיוון שהשאלות שהעולות ממנו הם עקרוניות ואנחנו מתחבטים בהם כבר שנים רבות. רבות מדי. ולא רק אנחנו אלא רבים.

    הרשה לי להעיר הערה אחת בעלת אופי טכני. כתבתי את הדברים הללו מייד כאשר התפרסם המאמר של אילוז. מה שכתבתי היה ארוך ודי זועם. אחר כך מחקתי ותיקנתי וקיצרתי וריככתי ונמשך הזמן בינתיים גם פורסמה תגובתו של מואיז בן בראש מה שעוד יותר האיט את זה והוביל לקיצור נוסף כיוון שהוא כבר אמר מה שאמר. הרבה ממה שכתבתי לא נכנס. אבל בסופו של דבר העובדה היא כתבתי *נגד* המאמר שלה. עכשיו אני מוצא עצמי במצב שבו לכאורה אני אמור להגן על העמדות שלה כדי להצדיק את מה שיוספה, שאני עדיין מקווה שתיצור איתי קשר, הגדירה כ"נימוס ובממלכתיות יתר". אם אני עכשיו אתחיל להסלים את הדברים שלי אני אראה כצבוע שמשנה את עורו נוכח ביקורת. אז מעכשיו אני צריך לנווט את דרכי אל דבריך בזהירות. אני מקווה לפחות שמי שקורא יביא את ההקדמה הזו בחשבון.

    יתכן שהייתי מנומס מדיי, וחבר טוב כבר העיר לי שפירגנתי יותר מדי (המשפט "יש בי גאווה מאוד לא אוניברסאלית שאחת הסוציולוגיות הטובות בעולם היא משלנו, דיאלנא" ניסה לשחק על הענין של יוניברס/עולם ולהצביע על האפשרות שלפעמים יש דבר כזה חוסר אוניברסאליות חיובית–הנה אנחנו לא מתעלמים ממוצאו של אדם קרוב אלינו גם באןפן שיש לא משמעות חיובית).

    אני מוצא את עצמי במצב של מי שבא לקלל (במרכאות כמובן, את אווה אילוז) ומצא את עצמו מבוקר על כך שהוא מברך (במרכאות כמובן, את אווה אילוז). אז קודם כל אני רוצה לשים את מה שאמרתי על השולחן: קבעתי, אמנם בעדינות, שהמאמר שלה מגלה בורות. אבל קבעתי. קבעתי, בבירור, שיש בו חוסר הגינות, וגם קבעתי שיש בו חוסר אחריות. לא מספיק?
    לגבי הדיכוי והאלימות, לא סתם פתחתי באחת הפרשות המזעזעות ביותר, וישנן רבות, בתולדות המזרחים והציונות. הנה האלימות והדיכוי בצורתם המזוקקת. הראשונית. מי שצריך לתת את הדעת האלימות והדיכוי ועל העוצמה שלהם הוא לא אני אלא מי שנבחרה ע"י הארץ לכתוב מאמר לכבוד עשרים למות מנחם בגין, בתור ה"מזרחית". ובחרה לבקר את המזרחים על שיח מתמרמר ועל חוסר יוכלת להושיט יד לאשכנזים. בו לא נשכח מי אמר את הדברים הללו. ובוא לא נשכח שאני אומר למה ולשם מה הם נאמרו. בניגוד ליוסי יונה, המזרחי השני בפאנל, אילוז בחרה לתווך את כל מה שאמרה דרך דיון במושג הזהות המזרחית שהתבסס על הנסיון האישי שלה. הניגוד הזה בין השניים בולט. יונה פתח בכמה מילים על מה שחשבו על בגין בביתו ואחרי פתיחה קצרה זו, שלא עסקה בזהותו המזרחית האישית אלא יותר בקולקטיב כולו, הוא עבר לדבר על 1977 והמשמעות שלה עבור המזרחים.

    אילוז בחרה כאמור לדבר על עצמה, באריכות, ולקשור את זה למעמד המיוחד שהיא ביקשה לייצר לעצמה בתוך הפאנל: מעמד של מזרחית "אתנית" ("לבשתי קפטן") שיש לה יחס ביקורתי לכאן ולכאן ("אמר לי מזרחי אחד, אמרה לי אשכנזיה אחת"). לא ברור לי מי החליט שככה צריך לכתוב על מות בגין והמזרחים. אבל ככה היא כתבה. יתכן שכל המהלך הזה בא להצדיק במובלע, וכבר העירו על כך רבים, את המעמד המיוחד הבכיר שלה באקדמיה בישראל. אני לא רציתי לעסוק בכך. יש מי שעוסקים בכך הרבה. אתה קורא לעמדה שלה "אנטי-דרייפוסית"–זוהי רטוריקה חריפה שאני לא בטוח שהייתי משתמש בה. אבל אני גם לא מסכים איתך עקרונית, לא רק לשונית או היסטורית. כיוון שהאנטי-דרייפוסים נקטו עמדה ברורה ולא ניסו להתרומם מעל לעימות. הם היו חלק ממנו. העמדה של אילוז אינה אנטי-דרייפוסית. כי היא מבקשת להתרומם מעל לעימות–עימות שאני פותח באזכור מזעזע של אחד הגילויים שלו–תוך כדי שהיא דורכת על שני ראשים, ראש מזרחי וראש אשכנזי בדרך לאיזה מקום שממנו אפשר להשקיף בנחת (קוראים למקום הזה "קביעות") על הנעשה למטה ולהעיר הערות מלומדות. אתה צודק כאשר אתה מעיר לי על הנושא של היעדר האלימות והדיכוי בדברים שלה. שהרי המזרחי לא דיבר על ספרים ופרוסט כמו האשכנזיה. הוא דיבר על חווית השפלה שהיא תוצר של דיכוי ממשי. מכאן גם יוצא שהאנאלוגיה שהיא ניסתה ליצור בין שני המקרים לא היתה הוגנת ולא היתה אחראית. לפיכך לא נותר לי אלא להסכים עם המילים שלך לגבי הנושא הזה ("אין היא אומרת כיצד היא שופטת את המציאות אותה היא לומדת. היא נותרת חסרת עמדה בקשר לכמות, לתכולת ולכתובת של העוולת הישראליות. שם נמצאת הבעיה האוניברסלית שלה."). כל מה שיש לי להוסיף הוא ההערה שלי בדבר חוסר ההגינות בשמשוואה שהיא יצרה. אם תרצה שאלקה עוד על כך שלא הייתי חריף מספיק בטיפול שלי בנושא הזה (ה"מינואט") אני מסכים. ויותר מכך אני מצטער שפגעתי באותו אדם שהיא מצטטת לכאורה.

    ואולם יש עוד דבר אחד שאני רוצה להוסיף. בדיוק בגלל שאילוז אתגרה את המזרחים בחוסר אוניבסראליות, צריך להזהר לא לבקר אותה על המקום שבו היא נמצאת כרגע ולא להתחיל לפרש אותה משם. כי אז בדיוק אנחנו נופלים בפח שנטמן לנו: הרי כל מה שנאמר הוא עדות נאמנה למה שהיא קבעה–שמדובר בשיח מסתגר, מתמרמר, קורבני, דוגמאטי, ולא אוניברסאלי ש"סופר" רק מזרחים מסוג מסוים.

    זה לעת עתה.
    בידידות
    צבי

  15. לשרלי

    שמכהנת כפרופ'.
    במאמר על הפרופ' המזרחית הראשונה שהיתה בישראל (ובאונ' העברית) נטען במרומז שאילוז היתה המזרחית השניה שמונתה לפרופ' חבר, רק עם פטירת הראשונה.
    הדבר מגובה גם ברשומות של ארכיון האוניברסיטה:

    http://www.amit4u.net/newsarticle/10683,1305,26057.aspx

  16. שאול סלע

    צבי שלום

    אני לא מדען ולא איש אקדמיה ואני לא יודע אם אני משתמש נכון במילה רדוקציה. כפי שאמר נונו הציונות החילונית ניסתה להטביל את הקהילות היהודיות לדת ציונית חדשה שמאמיניה הם "יהודים חדשים" חסרי כל זיקה למורשתם ותרבותם.
    "כור ההיתוך","מיזוג הגלויות","הפיכת ערב רב זה לאומה תרבותית" הם האמצעים בהם ניסו הציונים האשכנזים להחדיר רעל לתרבותם בת אלפי שנים השנים של יהודים כדי להפוך אותם ל"יהודי חדש" , ולהשליך לשוק הגרוטאות את הבן איש חי ואת הגאון מוילנא.
    .(ראו את שירו של מחמוד דרוויש "אתם העוברים בים המילים החולפות")

    רב יודיל חסיד מ "הכנסת כלה" ,ו"עזריאל משה שומר הספרים" הם יהודים והם עצמנו ובשרינו.האנסמבל chalghi baghdad שהיהודים
    היו הדומיננטים בו הוא גם עצמנו ובשרינו. עברית יפה טובה ונכונה היתה ליוסף שלוש זצ"ל.

    לתרבות היהודית אפשר כמובן להוסיף את דוד שחר ז"ל שקיבל את חינוכו בבית הספר תחכמוני,זכה לכתוב את הספר "ירח הדבש והזהב" ב 1956-1957 והיה לו הכבוד להיות מסורב ע"י עם עובד,הקיבוץ,המאוחד. ההיכל הלוריאני נסמך על חוכמת הקבלה ואינו עוסק באתוס הציוני.

    יהודי ארצות האיסלאם ,מלפני תחילת האלף השני בספרד המוסלמית יצרו מוסיקה שתוצאותיה הם jordis savall ,ליאור אלמליח ,הרב דוד מנחם ויאיר דלאל עושים מוסיקה יהודית שלציונים האשכנזים אין סיכוי להגיע אליה.

    כאשר אני מדבר על אשכנזי אני לא מדבר על מוצאו האתני אלא על חוצפתו של הדובר האשכנזי לייחס לאלה וחביבה שוחט "שנאה עצמית". ייחוס שנאה עצמית לאלה שוחט לא נובע מכך שהיא מתביישת בבן איש חי, אלא משום שהיא מצביעה על פשעי הציונות כלפי יהודים.
    האשכנזים שהם פרוורסיה של הציונות יצרו אין-תרבות ולא נשאר לנו אלא להתפלל שהם יגידו סוף סוף במי הם בוחרים להיות פאולוס,ברכת המינים מוכנה עבורם.

    ה"תרבות האשכנזית" שמתבססת על לחנים בסקים ובוהמים גנובים הצליחה לדרדר את העברית לאשפתות,צעירים לא מסוגלים לקרוא את שירה של עגנון ,ולא את התרגומים המופלאים של מרדכי אבישאול וזלמן וולפובסקי.

    פרוסט כחוויה אשכנזית ? הצחקתם אותי !

    מי מהצעירים ששפת אמו עברי מסוגל להתמודד עם התרגום של ישראל זמורה לכרך הראשון של סדרת הרומנים ???

  17. ג. אביבי

    אם האוניברסליזם (לשיטתה של פרופ' אילוז) מסתכם בראיית האשכנזים כקורבנות השואה, אני חושב שרוב המזרחים הם אוניברסליסטים. האוניברסליזם במובן הרחב חסר בתודעתם של רוב המזרחים בארץ אבל ממש באותה מידה הוא חסר אצל רוב האשכנזים. אלא שהמצב התודעתי הזה אופייני לכל חברה החייה תחת שטיפת מוח מאסיבית ודורסנית.
    האוניברסליזם הוא חשוב, אבל אין לו קשר רב לכישלונם של המזרחים להתגבר על מדיניות הנחשול העדתית המופנית כלפיהם בארץ. המאבק המזרחי לא יצא לדרך עד כה כי לא קמה מנהיגות ששמה לה כמטרה להוביל מאבק בלתי מתפשר לשוויון מלא למזרחים. עד כה שמענו דוברים שפירשנו/דיבררו מעל כל אתר ועצרת (המאפשרים זאת) את מצוקתם של הפלסטינים, של הלהט"בים, של מהגרי העבודה ושל מיעוטים באירופה. את קולם של המוני המזרחים הם היססו-עד-נמנעו מלהשמיע. אתר קדמה נסגר בעיצומה של התגזענות גוברת והולכת בחברה האשכנזית הציונית והחרדית, בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הפנימית , במערכת המשפטית ובמערכות התרבות בארץ. ניכר שלרוב הדוברים המזרחים עד כה, העיסוק במעמדם של המזרחים במדינת הצלבנים האשכנזית , קטן עליהם ולא מאתגר אותם.
    אני מציע אתגר לעורכי/מנהלי 'העוקץ, למרכז תמורה, לאחותי, לפרופסור אווה אילוז, לאינטלקטואלים מזרחים נוספים רבים ככל האפשר – תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה – לפרסם מנשר בקול אחד וגבוה ובתפוצה מרבית ולהפנות לכל הממסדים הישראליים.
    את תוכן המנשר יש לא מעטים שיכולים לנסח, אבל אציע רק דוגמית:
    אנו, מזרחים ואתיופים בני כל המעמדות וההשקפות הפוליטיות, קצנו ומאסנו בדיכוי האתני פוליטי הנכפה עלינו ע"י הממסדים הציונים אשכנזים וגרורותיהם בישראל והחלטנו לא להחשות יותר.
    • קצנו במצב בו יש לכל היותר שופט מזרחי אחד בעליון ובמחוזיים המצב אף גרוע יותר. אנו דורשים שוויון מוחלט ומידי באיוש ההרכב.
    • אנו דורשים שבכל ועדה למינוי שופטים, בעליון ובשאר האינסטנציות, תהיה נציגות מזרחים ולא סמלית בלבד.
    • לא נסכים עוד, שהמסים הנגבים מאתנו המזרחים כאזרחי מדינת ישראל, מממנים את פרסי ישראל כל שנה הניתנים באופן עקבי זה עשרות שנים לאשכנזים בלבד. אנו דורשים שהחל משנה זאת, לפחות מחצית מהיהודים מקבלי הפרס יהיו מזרחים ואתיופים ולפחות חמישית פלסטינים.
    • קצנו במצב בו 90% מאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות הם אשכנזים כאשר המזרחים (ומזרחים למחצה) הם פחות מ10% והפלסטינים רק 1%. אנו דורשים שוויון אתני מוחלט באיוש המשרות החדשות ולהגיע לשוויון מוחלט תוך 15 שנים לכל היותר.
    • מאסנו במצב בו מסינו ממנים בעיקר סטודנטים אשכנזים באוניברסיטאות הגדולות (הלא פרטיות) ובעיקר במגמות ההנדסיות והמדעיות. אנו דורשים יצירת מצב של שוויון אתני בהרכב הסטודנטים בכל המגמות בתוך 10 שנים לכל היותר.
    • אנו דורשים לבטל את הבחינות הפסיכוטכניות כמכשיר לסינון סטודנטים מועמדים, מאחר והוא מפלה לטובה במובהק את מי שיכולים לממן קורסי הכנה ממושכים. סטודנטים יתקבלו לאוניברסיטאות רק ע"פ מבחני כניסה במקצועות הרלוונטיים.
    • אנו דורשים חלוקת קרקעות מחודשת ושוויונית בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים השכנים. הבסיס לחלוקה יהיה ע"פ גודל האוכלוסייה בכל יישוב.
    • לא נסבול עוד קיפוח של מזרחים ומזרחיות בקבלה לעבודה במשרות בכירות. אנו דורשים הפעלת תקנות להעדפה מתקנת עד ליצירת שוויון אתני במשרות הבכירות בכל ענפי התעשייה והמסחר בארץ. תקום ועדה עם סמכויות של בית משפט לפקח על בצוע ההעדפה המתקנת. בוועדה יהיה רוב למזרחים (כולל אתיופים) ולפלסטינים.
    כאמור זה רק פתיח או מדגם חלקי. חשוב יותר שהודעה כזאת תצא מטעם קבוצה גדולה ומקיפה של פעילים ואנשי תרבות מזרחים.

  18. יניב

    מכיוון שהארכתם בתגובותיכם והזמנת במפורש גם תגובות נוספות, ארשה לעצמי גם אני להצטרף לדיון ואף אני אאריך. אפתח בנימה אישית: אהבתי מאוד את מאמרה של אילוז. אהבתי מאוד גם את מאמרך. לאהבה הכפולה הזו יש, אני מניח, מימד אוניברסליסטי, אך בוודאי יש לה גם רקע אישי, כלומר איזשהו קשר להיותי סטודנט לסוציולוגיה, חובב היסטוריה, ואולי גם להיותי אשכנזי, עם זיקה חזקה, אהדה מרובה ותחושת שותפות למאבק המזרחי (במידה שיכולה להיות לאשכנזי בעל פריבילגיות כמוני, וגם במידה שאני חש שמרשים שתהיה לי), שגם להן יש אולי מימד אוניברסלי ואולי גם רקע ביוגרפי- אישי.
    בנימה אישית קצת פחות, מעניין לציין שהמאמר של אילוז משקיף על ההיסטוריה של ההפליה העדתית/גזעית בישראל ממבט מאוד כללי, שאינו מתמקד בפרטים, ומהמבט הזה (שמבוסס, כמובן, על חוויות אישיות, ידע אמפירי וכו', אך בעיקר על תיאורטיזציה מרובה) גוזר מסקנות קונקרטיות. ואילו המאמר שלך מתמקד בכמה נקודות פרטניות ומסיק מהן מסקנות כלליות. אולי יש בכך טביעות אצבע אינטלקטואליות של הדיסציפלינות השונות שאתם פועלים בהן (ומן הסתם גם לעמדה האישית שמתוכה כל אחד מכם כותב על ההיסטוריה הזו). אינני מציין זאת סתם כאנקדוטה, אלא משום שנדמה לי שלדיסציפלינות השונות האלה יש חשיבות רבה בתפיסה של מהו האוניברסלי, לעומת הפרטיקולרי, והאם בכלל האוניברסלי אפשרי.

    אמשיך בנימה חצי-אישית: כסטודנט לסוציולוגיה, ואשכנזי, אני מרגיש היום שאם אבקש לעסוק במחקר על ההפליה העדתית/גזענית בישראל – איחשב כמסיג גבול. לא שהגבולות אינם מוסגים ומוסטים, אולי הרבה יותר משנדמה לי, ולא שיש בהכרח משהו רע בהסגת גבולות, אבל אני מציין זאת כדי להעיד על גבולות שהותוו, לדעתי, ושאליהן מכוונת אילוז בביקורתה. בניסוח אחר, אם להתייחס לתרגיל שלך ולשני הסוציולוגים הצעירים (ומדוע לא סוציולוגיות? תשאל השואלת) – זה בהחלט ייתכן שאת העבודה של הסטודנט המזרחי ישפטו (איני בטוח ש"קודם כל", אבל בהחלט במוקדם או במאוחר) כביטוי לעמדה "קורבנית". אבל את העבודה של הסטודנט האשכנזי ישפטו, במוקדם או במאוחר, כביטוי לעמדה "מתנשאת" (כמובן, לא באופן גורף, זה כנראה תלוי מי, ואיפה, ובאיזה הקשר. ובכל זאת, אני מרשה לעצמי להניח את זה כהנחה כללית למדי) – היא יכולה להיות מקרבנת, או "חתרנית" (לא מכיוון שהוא חותר תחת השיח "האוניברסלי", אלא כי הוא חותר תחת "הנראטיב האשכנזי-ההגמוני" שעליו גדל), אבל הוא נידון לנוע בין הקטבים של "שיעתוק הדיכוי" המקרבן לבין ה"הכאה על החטא" ה"חתרנית"-לכאורה, עם כמה אפשרויות ביניים (התנשאות בנבולנטית, הצטדקות, וכד'). כלומר, זה נכון שכל דוקטורט מזרחי שנכתב על מזרחים הוא פחות טוב מדוקטורט "אוניברסלי", אבל גם כל דוקטורט אשכנזי שנכתב על מזרחים הוא פחות טוב מ"דוקטורט אוניברסלי". הפוליטיקה של הזהויות קעקעה את האפשרות להיות אוניברסלי – ונדמה לי שלכך כיוונה אילוז, ולכך כיוון ניסים בתגובתו. מצד אחד אני חושב שזה דבר מבורך, מכיוון שחוסר האפשרות להיות אוניברסלי הוא דבר שאנו צריכים להתמודד עימו יומיום, באקדמיה ובפוליטיקה, ואחד הדברים המצויינים שיצאו מהביקורתיות של שיח הזהויות הוא חשיפת ההנחות המוקדמות הפרטיקולריות (האשכנזיות, האירופאיות, הלבנות וכן הלאה) שמאחורי האוניברסלי לכאורה. אבל אחת ההשלכות השליליות של השיח הזה הוא שיחד עם כל חשיפה ביקורתית של יומרה לאוניברסליות הולכת ונכחדת גם השאיפה לאוניברסליזם. וזו שאיפה חשובה, שאולי איננו יכולים בלעדיה (ואם כן, אזי עלינו לחפש מקורות אחרים לסולידריות ולהזדהות) – לפחות בפוליטיקה, אולי להבדיל מהאקדמיה. ונדמה לי שאין זה מקרה שאילוז כתבה, במתכוון, על פוליטיקה (גם אם כיוונה לשיח של אינטלקטואלים ולא של פוליטיקאים), ואתה פירשת את דבריה (בחלק הראשון של מאמרך) והחלת אותם על אקדמאים. זו לא פרשנות בלתי-נכונה, אבל היא גם לא לגמרי מדוייקת. ונדמה לי שגם בכך יש מידה של חוסר-הגינות.

    ביקורתך על ההתעלמות של אילוז מתנועות חברתיות של מזרחים ומפעילותן הפוליטית האוניברסלית לאורך השנים נכונה מאוד, בעיניי, כשם שביקורתו של מאיר על התעלמותה של אילוז או לכל הפחות ההמעטה בחשיבותו של ההיבט האלים והכוחני והמדכא של ההפליה באופן מתמשך ולאורך שנים נכונה מאוד בעיניי. ההתעלמות הראשונה נובעת אולי (כנראה) מבורות, ואולי גם מכך שמנקודת מבטה וממיקומה הנוכחיים של אילוז תנועות אלה (ולפחות המימד האוניברסלי שלהן) נראים שוליים בחשיבותם ובהשפעתם הציבורית. ההתעלמות השניה גם היא נובעת אולי מבורות, חוסר בקיאות מספקת, או חוסר מודעות היסטוריים, וגם כאן יש אולי מימד ביוגרפי-אישי לדברים (כמי שלא חוותה את ההשפלה וכו'). אבל נדמה לי ששתי ההתעלמויות נובעות גם מהאכסניה שבה פורסמו הדברים (עד כמה שאין לי עניין לסנגר על אילוז – הנה אני מוצא עצמי עושה זאת. אולי גם זה עניין דיסציפלינרי. או עדתי. או אישי אחר). שכן לאילוז ברור (אולי, לפי הקריאה המסנגרת / נוטת-החסד שלי) שהיא לכודה במסגרת קשיחה, אם תרצה – בריבוע מינואטי (שעוד נשוב אליו) – ושהאופן שבו התקשורת הפופולרית בישראל, ובפרט התקשורת הפופולרית של האליטה אינטלקטואלית, קרי, "הארץ", ממסגרת את המאבק המזרחי לאורך שנים הוא מלכודת שאין ממנה מוצא. כמזרחית ש"הצליחה בגדול", אילוז יכולה להיות או נציגת הקידמה שמכחישה את קיומה של הפליה עדתית (הנה, תראו אותי! לא הייתה לי אף בעיה להצליח), או נציגת הקורבן שמתבכיינת על קיומה של בעיה והפליה, אבל בעצם קיומה המצליחני מראה שאפשר להצליח למרות הקשיים (הנה, תראו אותי! הגעתי לאן שהגעתי למרות ההפליה). כך או כך היא נופלת במלכודת השיח הניאו-ליברלי. וכמובן, הקשר בין פוליטיקת הזהויות לניאו-ליברליזם הוא קשר הדוק רעיונית ופרקטית. במובן הזה נכונה מאוד ביקורתו של מואיז בן-הראש, שמופנית כלל לא לאילוז אלא ל"הארץ" עצמו ולדומיו. אבל האם הביקורת הבן-הראשית, נכונה ככל שתהיה, פרקטית? מה היה על אילוז לעשות? לסרב לכתוב את המאמר (אפשרות שאיני פוסל שהייתה עדיפה) או לנסות לכתוב אותו בניגוד לכללי השיח? אני חושב שהיא ניסתה לכתוב אותו בניגוד לכללי השיח. אבל כמו שהראית היטב, וכמו שמעידות גם התגובות השונות למאמר, היא נכשלה, ובין היתר מכיוון שבעצם הפתיחה האישית היא נפלה במלכודת של שיח הזהויות שאותו היא מבקרת. נדמה לי שבפתיחתה האישית היא ניסתה דווקא להעיד על מרחקה מהתסבוכת העדתית הישראלית (היא לא באמת "מכאן" וזה מאפשר לה ביתר קלות לנתח באופן "אובייקטיבי" ומעמדה "אוניברסלית"), אבל בעצם הניסיון היא סימנה את עדתיותה כמו גם את זרותה שלה, ונכלאה במלכודת הדיאלקטית שממנה ניסתה לחמוק (בעיני האשכנזים היא "מזרחית מצורפתת ובעצם בכלל אירופאית, כלומר, כמעט משלנו"; בעיני המזרחים היא "זרה שהתחתנה עם האליטה האשכנזית, כלומר, לא משלנו", וכך או כך אינה דוברת אותנטית – ההערה הזו בסוגריים מתבססת על כל מיני תגובות, ולא על מאמרך שלך, כמובן, שחוזר ומגדיר אותה כאחת משלנו, כלומר, משלכם).
    אבל נחזור למה שאני מגדיר כניסיון שלה לכתוב את המאמר שלה אחרת. עצם הכישלון לא אומר שאי אפשר ללמוד מהניסיון. המטאפורה של המינואט היא מאלפת, אבל אני רוצה לנתח את המחול הרטורי של אילוז באופן קצת שונה. בפתיחה יש צעד קטן למזרח, צעד קטן למערב – עד כאן אני איתך. אבל בקובעה שיש אפליה אילוז לא מנסה לצעוד קדימה – כשם שבהטחת ההאשמה באינטליגנציה המזרחית (בכוונה השתמשת במונח דו-משמעי כזה?) אין ניסיון לצעוד אחורה. היא כותבת במפורש שהתשובה לשאלה אם יש אפליה היא כה ברורה מאליה עד שאינה דורשת התייחסות והוכחה (ואז מתייחסת אליה ומוכיחה אותה לפרטים). היא לא מבקשת לקבוע אם יש או אין אפליה וגם לא לנתח את הסיבות להיווצרותה (אף שהיא עוברת עליהן, או על כמה מהן – בכלליות רבה, וכדברי מאיר, תוך התעלמות מנקודות מפתח). היא מבקשת לנתח את הסיבה להתעלמות מההפליה הזו, להשתקתה ולהדרתה, בדיוק בקרב כותבי וקוראי 'הארץ' ושכמותם. ובניתוח שלה (ששוב, מתיימר להיות מרוחק, אובייקטיבי ואוניברסלי, אבל מן הסתם מבוסס בעיקר על חוויותיה האישיות של אילוז בהיותה חברת סגל באונ' ת"א בשנות ה-90' – ולא על ידע מהתחום, פשוט מכיוון שזה לא הנושא שהיא עוסקת בו מבחינה מקצועית) היא ממשיכה במחול המאוזן, ועושה מחווה מאשימה למערב ומחווה מאשימה למזרח. היא מפרטת חמש סיבות שבגללן האשכנזים היו ועודם אטומים להפליה שהם עצמם ממיטים ופועלים בתוכה (בלשון מעודנת מדי היא קוראת לכך "הייחודיות של יחסי אשכנזים ומזרחים בישראל") , והיא מפנה ביקורת כלפי האינטלקטואלים המזרחים על שלא התעלו מעל הפוליטיקה הפרטיקולרית. ודוקו, ההאשמה היא לא כלפי "המזרחים" בכללותם על "התבכיינות והתקרבנות", ההאשמה היא כלפי האינטלקטואלים, אלה שחרף ההפליה העדתית המבנית ולמרות דיכוי גזעי ואולי גם מעמדי, הגיעו לעמדות השפעה במידה כזו או אחרת על התרבות בישראל. אז נכון, היא נוקטת גישה מאוזנת כלפי היסטוריה מאוד לא מאוזנת (בהעמידה את אחריותם של האשכנזים מול אחריותם של האינטלקטואלים המזרחים) ושפה מעודנת כלפי היסטוריה מאוד לא מעודנת (אחריותם של האשכנזים להתעלמות והשתקה אלימים של ההדרה השיטתית של מזרחים, המוכתרת "ייחודיות של יחסים אשכנזים ומזרחים"), ונכון, היא מקריבה על מזבח הרטוריקה את הדיוק ההיסטורי. אולי זה נובע מטעמים טקטיים (האפולוגטיקה הכללית של כתיבה על מזרחים ב"הארץ"), ואולי זה נובע מבורות, חוסר-זהירות, יהירות, או סתם תמימות שמבוססות על מיקום סוציולוגי או על עמדה תיאורטית ביחס לאפשרות ולעדיפות של ריחוק אובייקטיבי ועמדה אוניברסלית. אבל הקריאה האופרטיבית והקונסטרוקטיבית של / את אילוז צריכה להתמודד עם ביקורתה באופן ענייני.

    כי אפשר (אך לא רצוי) לפטור את טענותיה של אילוז כהאשמה עצמית של נטייתם המזרחית להתקרבנות. ואפשר, ורצוי בהחלט, להעמיד את הדברים על דיוקם ההיסטורי ולתקן עיוותים בלתי-הוגנים. אבל העיקר הוא שראוי ורצוי לצריך להתמודד עם הביקורת המרכזית של המאמר כנגד שיח הזהויות הרווח בקרב אינטלקטואלים מזרחים ושאינם מזרחים (והנה לאחרונה גם אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של המסורת והעדתיות") ולבחון במה הועילה ובמה הזיקה פוליטיקת הזהויות למאבק המזרחי .

  19. בוקובזה

    וכדדאי לצטט את זה בנפרד

    "לפני שאענה לבקשת "הארץ" ואתעמק ביחסים בין הציבור האשכנזי לציבור המזרחי בארץ בשלושים השנים האחרונות, ברצוני להתייחס לטענה הפחות מעניינת של המאמר הזה: השאלה אם יש או היתה בעבר אפליה נגד מזרחים. התשובה היא בעיני כה מובנת מאליה, עד שאינה מצדיקה התייחסות: "כן" רבתי. אני מודעת, כמובן, לעובדה שנישואים בין אשכנזים למזרחים הם תופעה רווחת, ושמספרם של המזרחים המאיישים עמדות בכירות בצבא, בבנקאות ובפוליטיקה הולך וגדל, כמו שיעור הסטודנטים המזרחיים הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות. תהליך מעודד זה מתועד היטב על ידי עמיתי ד"ר מומי דהן ("הארץ" 20.1).

    אך גם תהליכים מעודדים דורשים ערנות, מפני שאפליה לעולם אינה מתקנת את עצמה בעצמה, אלא באמצעות תשומת לב פעילה ובלתי מתפשרת. ראו היכן מבחן האפליה מובהק וברור: האליטות התרבותיות בישראל.

    הציבור המזרחי בולט בהיעדרו מהאליטות שעיצבו את זהותה של המדינה. כחלק מהמערכת האקדמית בישראל, אני משתאה יום-יום נוכח היעדרם הכמעט מוחלט של מזרחים מסגל המרצים והפרופסורים, ומכך שאין ולו מזרחי אחד בעמדת מנהיגות אקדמית, עיתונאית ותרבותית. כמעט שלא ניתן למצוא מזרחים המכהנים כנשיאים, רקטורים ודקאנים של אוניברסיטאות, או שעומדים בראש קתדרות, מנהלים מכוני מחקר, או בין זוכי פרס ישראל, פרס א.מ.ת., פרס רוטשילד, פרס מיכאל ברונו ופרס דן דוד; כמעט בלתי אפשרי למצוא מזרחים בין חברי האקדמיה למדעים, בין העורכים הראשיים של העיתונים הארציים, בין מקבלי פרס ספיר ופרס סוקולוב, בין מנהלי תיאטראות לאומיים ומנצחים על תזמורות, בין הסופרים הקנוניים שיצירותיהם נלמדות בבתי הספר והאמנים שיצירותיהם מוצגות במוזיאונים.

    חצי מהציבור היהודי בישראל מזרחי, אך אין לו כמעט נוכחות בהנהגה תרבותית כלשהי בארץ. העובדה שחברה אינה מסוגלת לקדם מחצית מבניה לעמדות חברתיות אלה, הנחוצות למנהיגות ולזהות קולקטיבית, היא עצמה הוכחה שאין עליה עוררין לקיומה של אפליה נרחבת, עמוקה ושיטתית."

    לי זה לא נראה דבר של מה בכך גם היום. לו זה היה כל המאמר הייתי מחבק אותו בשני ידיים. הצורך להנחית מהלומה גם נגד כמה מזרחים הוא בעיתי במיוחד באכסניה כמו הארץ. בסופו של דבר אותה אליטה שלטת תזכור רק שהיא אמרה שיש אפליה וכמה אנשי שמאל מזרחים וש"ס אשמים בזה או משהו בסיגנון. לא בטוח שאילוז מודעת לזה, כפי שלא בטוח שהיא יודע את ההיסטוריה של השיח המזרחי. מאיפה היא צריכה לדעת את זה? זה לא תחום המחקר שלה וזה לא משהו שמלמדים בשום אוניברסיטה, מה שכן היא היתה יכול להתיעץ עם מישהו שכן יודע, אבל את זה היא לא עשתה. האמת, חבל מאוד.

    המצב שבו מידי כמה שנים (כפי שציין בן הראש במאמרו) מישהו מתבקש למלא את כל החלל בהארץ ולענות על אותה שאלה שוב ושוב הוא הגזענות בהתגלמותה. גם את זה קשה להאמין שאילוז יכולה להבין, במעמדה ובמצבה, אין מה לעשות.

    אני מאוד מקווה שהמאמר הזה דווקא יגרום לאילוז לעשות מחקר בנושא ולהתעמד בו.

    משום מה נאמר שזה חלק ראשון של המאמר אבל לא ראיתי השבוע חלק שני. האם הוא התפרסם המהדורה המודפסת ולא באינטרנט? אשמח לשמוע. משום מה יש לי תחושבה שהיא עצמה החליטה לגנוז את החלק השני, וביקשה שלא לפרסם אותו.

    אני שמח מאוד על הדברים שציטטתי למעלה (אף שלא הצביעה על האשמים באפליה, שלנו זה ברור מאליו אבל לא לקוראי הארץ), אבל מרגיש קצת חשומה מהטעויות של אחד דיאלנה (כפי שאמר בן דור). אבל מי שלא עושה גם לא טועה וזה גם משמח שאחרי כמה שנים בעברית היא פותחת את הפה בנושא ואומרת כמה אמיתות ברורות.

  20. רמי אדוט

    למה כל כך קשה להכיר בעובדה הזאת.
    למה תמיד זה צריך להיות: או המדינה (הממסד האשכנזי) או האשמה עצמית עד זוב דם ?
    זה נכון שהיו מאבקים ואף מאבקים הרואים. לא את כולם צביקה הזכיר. מה עם הקומוניסטים העירקים והכורדים. הנה אנקדוטה ששמעתי פעם מפי משתתף: בשנת 51 (ככל הנראה), יצאה המפלגה הקומוניסטית לנאום במעברות. אמיל חביבי עמד על רמפה ונאם בערבית. למה לא צעדו אחריו המוני עולים שהבינו היטב מה הוא אומר ? אולי כי בהקשר של ישראל, הם בכל זאת בחרו בחירה בזהות הלאומית-דתית ויותר חשוב, בחירה מעמדית בדרך שתוביל אותם אחרי שני דורות לדירת 3 חדרים בפסגת זאב.

  21. שושו

    הפרטים – כאן:

    http://rotter.net/forum/scoops1/15890.shtml#16

    אם יש פה אדם אחד שזסה באמת חשוב לו – יש לתבוע להדיח את לךיפשיץ לאלתר מכל תפקידיו הציבוריים.

    למי שלא יודע – ליפשיץ מיליונר כבד בדולרים. עשה את "הונו" ממכירת אדמות המשפחה.

    אם החלאה ימשיך לשדר כרגיל – אז בעיני, על יושבי האתר הזה אינם אלא פטפטנים חסרי מעש.
    צריך לחתחום על עצומה לרמטכ"ל (הלא פרענק) שידיח את ליפשיך לאלתר כי הוא פוגע ברגשות של מאות אלפי משפחות מרוקאיות, משרתים סדיר וקבע ומילואים, ומשפחות חללי צה"ל ממוצא מרוקאי ברפש שלו.

    יש פה הזדמנות ללמד לקח את הגזענים המדושנים.

    מי מרים את הכפפה, רבותי?
    יש לכם כלים -זה הזמן להשתמש בהם.

    לא ייתכן שגזען ישדר בתחנה צבאית דברים מחליאים כאלו כינויי גנאי על מזרחים ומרוקאים – בתחנה צבאית בצבא בו משרתים שרתו וישרתו המוני מרוקאים.
    זו יריקה לפרצוף.

  22. דורי עומר

    בקצרה:ב- 67' נולדתי בתל אביב, משפחת אומנה, מוסד לילדים עזובים, פנימייה חקלאית כפר הנוער בן שמן, קיבוץ, צה"ל. מאז שיחרורי מהצבא לפני יותר מעשרים שנה לא הצלחתי להשלים בגרות, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה קבועה, לגור במקום קבוע. למרות שמוסדות המדינה מתעלמות ממני ואני מעולם לא קיבלתי שום הטבה או קיצבה או עזרה ללימודים .למרות חוסר התמיכה ההשפלה וחוסר האונים למדתי באופן אוטודידקטי ויש לי ידע מקצועי ועיוני המקביל לתואר שני בעיצוב ואמנות.
    מכיוון שהמדינה לא מאפשרת לי לחיות כאן ואינה עוזרת לי בדיור כי אני מסרבת להיות "נכה" ולהיות כמו המיזרחיים שמקבלים קיצבה מביטוח לאומי. מכיוון שאני מסרבת להיות קורבן החלטתי בעצב רב שאין לי מקום כאן במדינת היהודים שאני מזרחית לסבית פמיניסטית אוניברסלית – ממש "עוכרת ישראל" בעיניי רבים מהאזרחים כאן במדינה. אני מסרבת להיות קורבן של המדינה המתעללת הזו ולכן עוזבת לחו"ל לחפש חיים חדשים רחוק מהגיזענות ומהשואה החברתית שמתרחשת כאן. אני מרגישה שאני מהגטו היהודי/ישראלי. עדיף לחיות בנדודים מאשר להיות במקום שאונס אותי להיות קורבן. אז אני לא!! אני לא רוצה לתבוע את חברת אורנג', ולא את הוט, ולא את הבוס שלי שמרמה אותי על פי חוק באמצעות התלוש שלי, לא את משרד הרווחה והחינוך ולא את מדינת ישראל על התעללות והזנחה – אין לי כוח ולא משאבים. אבל כן יש לי משאבים לברוח מכאן.
    הדבר הכי מפחיד אותי זה להיות כאן זקנה ללא בית – וזו התמונה העובדתית והעגומה המצטיירת – אז בתור אוניבסרסלית אין לי מה לחפש כאן וכאן זה לא החיים האמיתיים שאני רוצה לעצמי.

  23. צבי

    יניב, תודה רבה על תגובה כלכך מושקעת. אני עוד חושב עליה.
    חבר רמי (ראשית כל שלום!)
    אני לא מסכים איתך בנקודה הספציפית הזו שאתה מעלה. האנקדוטה שאתה מתאר צריכה דווקא להבחן על פי התנאים של הזמן והמקום.
    אומרים שהדרך לרלוטיביזם סלולה בכוונות טובות ובטיעונים רעים ואני לכן מסתכן בטיעון רע אבל אנסה בכל זאת.

    מרבית העיראקים שעמדו באותה הפגנה ב1951 רק הגיעו ארצה. הם ראו קומוניסטים,רבים מהם יהודים, נרדפים בעיראק. הם נושלו מרכושם רק כמה חודשים קודם. היו להם את כל הסיבות שבעולם שהההפגנות שרצו סוכנים של השב"כ (והיום אנו יודעים שזה היה גם נכון). היו כל הסיבות להאמין שהם הגיעו לא לארץ הקודש אלא לסוג של מחנה ריכוז (להבדיל, להבדיל!). עכשיו בא אליהם נציג העם המוכה- העם הפלסטיני, הנתון תחת מימשל צבאי, מדבר אליהם בערבית והם לא הולכים אחריו. האם אתה באמת סבור שההכרעה שלהם לא ללכת אחריו היתה ראשית הדרך לדירת שני חדרים בגבעת זאב? קשה לי להאמין. אולי יותר סביר לומר שהם הכריעו הכרעה רציונאלית במקום ובזמן לא ללכת אחריו אמיל חביבי. לא ציונות היתה מאחוריה ההחלטה שלהם. יותר סביר לומר שזו היתה התגוננות מפני מה שנראה כסכנה מוחשית.

  24. מאיר עמור

    בקיצור רב. לכותבים/ת יוספה,צבי,יניב, שרלי, שושו ולג. אביבי הנכבד.

    לא אכביר מילים "בשיח" אודות הדקויות והנימים שבהן שזורות טענותיה של דר. אילוז. אין צורך להוסיף לנאמר על ידה ולעיל על ידכם ועל ידי. על כן לא אגיב לדברים החשובים שנאמרו על ידי כולכם. הדברים נקראו והם חשובים ביותר. אומר זאת: עמדותיה של דר. אילוז, חשובות ככל שיהיו, משנות מעט מאוד את המציאות החברתית בישראל. באם הרצון לשינוי הוא העיקר, יש להתייחס לדבריו הקצרים והחשובים של ג. אביבי. אני מוכן להיות החתום והחותם הראשון של מנשר אותו הוא מציע. אוסיף רק שאשמח אם במנשר שכזה תהיה תוספת, יתווסף חוד פוליטי של טיעון פוליטי עם כוח. התוספת הזו צריכה לדבר על סירוב. הסירוב החברתי לשתף פעולה עם מבנה חברתי משחית ומושחת, למרות אוניברסיאותיו, למרות בתי משפטיו, למרות חופש הביטוי היחסי והויכוח העינייני והלא עינייני אודות ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הפוליטיקה של ה"שיח" והשאר. סירוב חברתי פירושו לומר "לא". לומר "לא יותר", "לא עוד". זהו בדיוק המסר החשוב שעולה מדבריו של ג. אביבי. "לא יותר". "עד כאן". עם או בלי דר. אילוז הנכבדה. לסרב בכל תוקף להמשך ההשתתפות האומללה בדרמה הישראלית תחת התנאים של הגמוניה אשכנזית אלימה ודורסנית. תנו למספרים לדבר. במקום להכביר במילם מיותרות, תנו למספרים לדבר. ייצוג יחסי והולם בבית המשפט העליון. ייצוג יחסי והולם בסגל האוניברסיטאות. ייצוג יחסי והולם בכל אחד מהמוסדות החברתיים, תרבותיים כלכליים בישראל. ייצוג הולם – לא יותר לא פחות. אם לא. לסרב. להגיד לא. פשוט להגיד לא. ככל שיתגבר "הלא" יגדל וילך "הכן". זהו המסר האוניברסלי שלי.

    לגלי צה"ל – תחנת הרדיו של חיילי צבא ההגנה לישראל – התחנה המחזיקה ומאפשרת לשדרן גזען ואלים כמו איתן ליפשיץ, הדבר היחיד שיש לעשות הוא לסרב לשמוע יותר את התחנה הזו. לשלוח מכתבים, מיילים, וטלפונים למפקד גלי צבא ההגנה לישראל כמו לראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל ולהודיע על כך כי אני מחרים את תחנת גלי צבא ההגנה לישראל בגלל הדברים של איתן ליפשיץ על האזרחים והחיילים ממוצא מרוקאי.
    מאיר עמור

    מאיר עמור

  25. יניב

    שושו – תודה על הקישור. הדיון שם פשוט מדהים, ומראה שאולי אילוז לא היתה כ'כ נאיבית בכל זאת באופן כתיבת המאמר. היא כיוונה אותו בדיוק ל"אליטה התרבותית" מסוגם של שלונסקי וליפשיץ (הם אליטה תרבותית על פי ההגדרה המקצועית הסוציולוגית, מבחינה נורמטיבית זו כמובן לא עילית ולא תרבות). והנה מה שהבין שלונסקי, אחרי שניגש למאמר בתחושה של "נו, עוד פעם עדתיות" – המאמר בעצם פקח את עיניו לראות שאכן יש והייתה הפליה מצד האשכנזים ואפילו שיטתית (כמה הוא מסתבך עם 'לא בכוונה, כן בכוונה, לא בזדון'). ומה בדיוק פקח את עיניו? העובדה שבצרפת ובמונטריאול 'אחיהם' של המזרחים הגיעו להישגים (כלומר, העובדה שאילוז היא פרופסור, אפילו שהיא מרוקאית, בגלל שגדלה בצרפת). הפתיחה האישית של אילוז כן עבדה. ליפשיץ, לעומת זאת, גס-הרוח המתלהם והגזען, חושב שהמאמר "שטחי, למרות שהיא פרופסור וזה". והתובנה מעמיקה להציע במקום זה היא שהיו "רמטכ"לים פרענקים" (שזו בדיוק הנקודה האחרונה של מיתוס הצבא השוויוני שאילוז מספקת להסבר על התכחשות האשכנזים להפליה, אם היה טורח לקרוא באמת). הגזענות שלו היא לא רק בזה – ידידו מציל אותו מלומר אמירה גזענית הרבה יותר (שלדעתי כוונה נגד המרוקאים, אף שבסוף לא נאמרה).

    בכלל, שידורי גל"צ הם שריד מוזר מימי מפא"י ה'עליזים', ובמיוחד תוכניות הברברת שלהם (זאת של ליפשיץ ושלונסקי, וכמובן 'המילה האחרונה' על שדריה הגזענים והלאומנים והשוביניסטית). אני תמיד מוצא את עצמי נמשך להקשיב להן למרות שאני יודע שבאיזשהו שלב אני אתרתח ואסגור את הרדיו בעצבים. אבל אני לא חושב שצריך לסגור אותן או לפטר אותם, כי מבחינה מחקרית הן משמשות חלון-הצצה משובח לשיחות הסלון של ההגמוניה /האליטה התרבותית האשכנזית בישראל.

    צבי, תודה על התודה. אשמח לקרוא את מחשבותיך.

  26. ליאת

    אני מסכימה עם מה שאמרו כאן חלק מהמגיבים, החלק הראשון של המאמר של פרופ' אילוז מנוסח היטב, אם כי על כל דבר ניתן להתווכח.

    החלק השני במאמר הוא ממש ממש בעייתי, ואני מסכימה לחלוטין עם צבי שארגונים ופעילים ופעילות מזרחים רדיקלים היו ויהיו אוניברסלים: הפנתרים השחורים, רשת בתי הספר של קדמה, אנשי הקשת שהיו יותר אוניברסלים ממרצ ויאיר לפיד, והסדינים האדומים ונונו ופחימה, שבהחלט לא מייצגים את הכלל המזרחי אבל כן מייצגים את השאיפה שלו לשלום ולהידברות. בכך הפגינה פרופ' אילוז בורות רבה. אני לא יודעת אם היא התכוונה להזיק, אבל בדבריה היא גרמה נזק רב – ממש זריקת אבן לבאר, והטיב צבי להציג זאת עם דימוי המינואט.

    חסרה הייתה לי התייחסות במאמר של צבי לפועלה של ש"ס, שאין ספק שצריך לנתח ביחס למצב הפוליטי שעליו היא קמה ולא לתקוף את ש"ס על הדרת הומוסקסואליות ונשים.
    באופן אנלוגי, זה קצת דומה אולי לעלה התאנה שפרופ' אילוז נאלצת ללבוש מדי פעם, הרי היא לא הייתה מעיזה לכתוב דברים כאלו לפני שקיבלה קביעות, ויש כבוד אליה, גם כי זה לא ברור מאליו להתבטא כך, גם אם יש קביעות.

  27. אווה

    הזדהתי עם כל מילה שלך.
    למרות שאני צעירה ממך בעשור וחצי עיפתי מאבקים, עיפתי מלתבוע את אורנג (תבעתי) עיפתי שאין לי אופק תעסוקתי למרות שסימתי תואר בהצטינות נתקעתי בעבודות דחק.
    אז הגרתי ועדיין נאבקת אך אני רואה אופק .

    הכותבת היא אשכניה יוצאת בשאלה. אני חושבת שאם לא נולדת למקום הנכון בישראל(קרי חוסר קשרים) ואין לך יכולות של סוחר עירות ממולח וחלקלק ,הסיכוי חמצוא את עצמך נאבק וחי על הקצה גבוה.
    מגוכך שדורשים מחרדים ללמוד באקדמיה,הרי מי יקלוט אותם לעבודה? (אולי במקצעות יעודים) הרי הם לא נולדו לאליטה הנכונה…

  28. ג. אביבי

    מאיר תודה.
    עוד דבר שכדאי לזכור בהקשר לביקורת של פרופ' אילוז, מהפכות התרחשו הרבה לפני שהרוב בקרב תומכי המהפכה נהיו רדיקאליים. אילו חיכו המהפכנים ברוסיה שרוב הפועלים והאיכרים (או אפילו מיעוט גדול מקרבם) יהיו בעלי השקפת עולם מרקסיסטית, המהפכה לא הייתה פורצת ולא מתקיימת. המהפכנים ברוסיה כמו במקומות אחרים הציעו לציבור שינוי לטובה במהות ואיכות החיים של ההמונים, לכן זכו לתמיכה רחבה יחסית. הם פנו קודם כל לבטן הכואבת של המוני הרוסים. ההשקפה האוניברסלית שמאחורי האידיאולוגיה המרקסיסיטית הייתה זרה (ב1917) לרוב העם הרוסי.
    הביקורת שלי על השמאל המזרחי היא כמעט הפוכה מזו של אילוז. מובילי השיח המזרחי ובעיקר הרדיקלים שביניהם, ציפו שהמוני מזרחים ינהו אחריהם בגלל האידיאולוגיה – אם זו השיבה לערביות (ערבים יהודים) או אפילו השקפה מרקסיסיטית. לרוב הציבור המזרחי זה לא דיבר/מדבר. אילו השיח המזרחי היה מתרכז ביומיום המפלה, המנכר והמדכא את המזרחים במדינה האשכנזית, התמיכה מצד הציבור המזרחי במובילי השיח הייתה היום משמעותית.
    עם כל הכבוד שיש לי לפרופסור אילוז, אני חושב שהיא הציעה למזרחים פשוט להיות "נחמדים ומתורבתים" (לשיטת אדוניהם) ובתמורה לקבל יחס טוב יותר מהממסד הלבן. גם זאת לא הדרך.

  29. עמוס

    כל אחד יכול לשים לב שנערך כאן דיון פורה וברמה גבוהה, מתוך מאמץ כן להבין ולשכנע (אני למשל רואה דברים אחרת בעקבות מאיר ויניב). מישהו יכול לנחש למה?

    יש לי רמז לתשובה: אף אחד לא כאן לא התבכיין, לא ביקש שוב בפעם האלף הסברים על עובדות בסיסיות, אף אחת לא מרגישה שבייצעו בה לינץ', איש לא הזיל דמעה כי לא מדברים עליו

    ככה נראה דיון אוטונומי וריבוני בשטח משוחרר ממבט אשנזיסטי

  30. מאיר עמור

    לג. אביבי – "פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל" כך קראתי למנשר שכתבתי לפני למעלה משנתיים. אשמח אם תמצא מקום לשיתוף פעולה עם המנשר שאתה מציע. אפשר להפוך זאת למציאות. אתה יודע זאת.
    קריאה מהנה,להנאתך:

    אג'נדה אזרחית בין-תרבותית בישראל – הצעה פוליטית – יום שלישי ה-15 ליוני 2010
    נכתב על ידי: מאיר עמור

    חלק א – פוליטיקה של חיי היומיום – הפולטיזיציה של החיים בישראל
    • מהו סדר יום אזרחי בישראל
    ◦ סדר יום אזרחי פירושו פוליטיזציה של חיי היומיום האזרחיים בישראל. זאת אומרת, הארת הצדדים וההשפעות שיש לפוליטיקה על חייהם של אזרחים בישראל. פוליטיקה של חיי היומיום פירושה לקחת את תוכן האזרחות הישראלית ברצינות הראויה לה; ככתבה, כלשונה וברוחה וכפי שהיא מוגדרת בהכרזת העצמאות.
    ◦ סדר יום אזרחי פירושו מדידה והערכה של החינוך, הבריאות, השיכון, חיי העבודה, בחירות, איכות החיים הציבוריים והפרטיים של גברים ונשים, ברמה הארצית, ברמה המוניציפאלית והפרטית אל מול איזמל ניתוח קבוע: המדינה ומוסדותיה צריכים וחייבים להיות מכווני אזרחים/ת ואזרחות.
    ◦ סדר יום אזרחי פירושו מהפכה אזרחית שבה על האזרחים מוטלת האחריות, החובה והזכות להיות מעורבים/ת באופן ישיר באמצעות נציגיהם הנבחרים, בכל תהליכי קבלת ההחלטות. החלטות שיש להן נגיעה לחיי היומיום האזרחיים והפוליטיים בישראל. פוליטיזציה של חיי היומיום פירושה לימוד, תירגול ויישום אוריינות פוליטית לציבור האזרחים לשם תיקון האזרחות הפגומה בישראל.
    לשם כך יש לקבוע את שלטון החוק ככלי השלטוני היחיד בישראל כמדינה דמוקרטית שיש בה רוב יהודי.
    ישראל דמוקרטית חייבת לחוקק חוקה ולקבוע את גבולה.
    ישראל כמדינה דמוקרטית היא ביתם של אזרחיה היהודים-ישראלים והישראלים שאינם יהודים.
    ◦ תפקידה של המדינה הוא להבטיח, להגן ולשמר את ביתם של כל אזרחיה.
    חלק ב – דרך ליישוב סיכסוכים חברתיים – העמדה הבין-תרבותית
    • המציאות התרבותית והפוליטית בישראל היא רב-תרבותית. בישראל חיים אנשים מדתות שונות, ממוצאים, ממעמדות ומרקעים תרבותיים שונים. גיוון זה הוא עדות לעושר אנושי. עושר זה הוא עובדה חברתית ותרבותית אותה אנו מאמצים ומקבלים ברצון. העמדה הפוליטית שלנו ביחס לעושר רב-תרבותי זה היא גישה של בין-תרבותיות (inter-culturalism).
    בין-תרבותיות היא עמדה כפולה. מחד, היא מקבלת את הגיוון והעושר האנושי באמצעות הכרה חוקתית בשונות התרבותית של הקבוצות בחברה, ומאידך ובשווה, בין-תרבותיות מקבלת את ההפרייה ההדדית וההשתנות התרבותית הקבועה והמתמדת של כל הקבוצות ביחד ולחוד.
    ◦ הניסיון לכפות או לעצב מידה תרבותית אחת (One size fits all) על-פיה על החברה הישראלית צריכה להיראות או להתנהג, יצר סבל עמוק ועיוותים חברתיים, פוליטיים, תרבותיים וכלכליים רבים.
    ◦ עיוותים אלה באו לידי ביטוי ביצירתם של מרכיבי אי-שיויון, אי-צדק וניצול. מרכיבי אי-שיויון, אי-צדק וניצול אלה בולטים במיוחד בחלוקת העבודה האתנית, הלאומית והמגדרית הנוקשה שנוצרה בישראל. את אלה הגישה הבין-תרבותית באה לשנות ולתקן.
    ◦ הכרה חוקתית בשונות תרבותית משמעותה היא כי תרבות אנושית נתפשת כחוֹפֶפֶת; כי תרבות בנויה על דיאלוג אנושי קבוע; כי תרבות היא תוצר של למידה עצמית דרך ההתבוננות באחר ולמידה משותפת. תרבות, נתפסת על כן, כמוצר אנושי של תיווך, של משא ומתן פנימי עם העצמי ודו-שיח חיצוני עם האחרים החיים במחיצתי. שיחה היוצרת חברה של תלות הדדית בין הדובר והמַרְאָה האנושית שבה הוא משתקף.
    ◆ המודל של "אומה אחת מדינה אחת" לא קיים בשום מקום בעולם. אין בעולם חברה "הומוגנית". תרבויות דרות בכפיפה אחת. הן חופפות (גיאוגרפית, דתית ומוסרית). הנצרות והאסלם קשורות בקשר עמוק ליהדות; בודהיזם להינדואיזם; נשים לגברים; קתולים לפרוטסטנים; שיעים לסונים; חרדים לחילונים; אנגלים לאמריקאים; אפריקאנרים לאפריקאים.
    ◆ תרבות היא תמיד פועל יוצא של משא ומתן, של שינוי, של תיווך, של ויכוח, של דו-שיח. זהו רב-שיח המתקיים בתנועה מתמדת. תרבות היא תבנית ארץ המשתנה תדיר. רב-שיח זה חייב לזכות בהכרה, במקום ובהגנה באמצעות חוקה. רב-שיח זה הוא ליבה של התרבות והזהות האנושית. תרבות וזהות אלה הן יחסותיות (מתייחסות אל האחר) ולא מהותיות (מהותניות), זאת משום שתוכנן משתנה תדיר. זוהי הגישה הבין-תרבותית להכרה חוקתית ברב-תרבותיות.
    ◦ בין-תרבותיות היא גישה פוליטית שבה נתפסת הזהות כמרכיב של משא ומתן בתוך מסגרת של שלטון חוק אזרחי ושל יישויות פוליטיות התלויות הדדית.
    חלק ג – הצעות לפעולה
    • הצעות לפעולה פוליטית
    ◦ קרקע – רה-אורגניזציה של משאב הקרקע בישראל. אדמה היא משאב חברתי וחלוקתו חייבת להיות צודקת וחוקית. החלוקה השוררת כיום אינה צודקת.
    ◦ שיכון – לכל אזרח ואזרחית הזכות לגג מעל לראשם ולאדמה מתחת לרגליהם. על החברה והמדינה לפעול באופן נחרץ ויעיל למימוש זכותם של בני אדם לגור ולחיות במקום אותו הם יכולים לכנות בית. פיקוח על מחירי דירות להשכרה הוא צעד ראשון והכרחי בכיוון זה. אירגון מחדש של משאב הקרקע בישראל הוא המשך. הלוואות ומשכנתאות סבירות הן מחוייבות המציאות. ישראל צריכה להפוך לבית של כל האזרחים שלה. היום היא רק של חלקם.
    ◦ חינוך – החברה הישראלית חייבת לשאת את חינוך הדור הצעיר שלה על כפיים. שיפור החינוך מחייב הפניית משאבים רבים יותר מההקצאה המופנית כיום ליצירה של דור חדש משכיל, מוכשר ובוטח בעצמו.
    ◦ בריאות – בריאותו של ציבור האזרחים הוא חובה חברתית. חוק בריאות ממלכתי חייב להעניק כיסוי רפואי מלא לאזרחים על פי קריטריונים רלוונטים, ניתנים למימוש ונגישים.
    ◦ אבטלה – טיפול באבטלה מחייב הכשרה מיקצועית ותמיכה פיננסית רלוונטית לשוק הזדמנויות מודרני ומשתנה.
    ◦ עבודה – עבודה היא ערך. עבודה מעניקה משמעות ומקור מחייה לרוב האזרחים. יצירת מקומות עבודה היא אתגר וחובה קבועים שעל המדינה והחברה למלאם עבור אזרחיה. תגמול הוגן עבור עבודה המאפשר קיום מכבד ובכבוד הוא הכרחי.
    עבודת נשים – עבודת נשים היא מפתח חיוני לפיתוח וקידום כלכלי. נשים בשוק העבודה הן משאב שצריך לטפחו לכדי שיויון מלא.
    בחירות – נציגים נבחרים חייבים לייצג את האזרחים. שינוי שיטת הבחירות לכדי שילוב של שיטה יחסית ואיזורית הוא מחויב המציאות.
    מורות ומורים – רפורמה וחוזה חדש ביחסי העבודה עם מורות ומורים. הענקת תגמול, יחס הוגן, כבוד והערכה למורות והמורים בישראל עבור ההכשרה, האימון ומימושה המירבי של ההבטחה שבילדינו.
    ◦ נישואין ומשפחה – נישואים הם חוזה בין בני זוג. חוק נישואין אזרחי הוא הכרח ומחוייב המציאות. נישואים דתיים הם רשות. אדם יכול להינשא בטכס ציבורי לכל מי שחפצה נפשו/נפשה. אדם יכול/ה לבחור שלא להינשא וכל זכויותיו וחובותיו אסור שייפגעו. משפחה היא הגדרה חברתית של קשר בין אנשים בוגרים/ת; בוגרים אלה נושאים באחריות לצעירים/ת אותם הם הכניסו או הביאו לעולמם מרצונם החופשי ועל פי בחירתם. על כן אסור כי כבודם, רצונם ומשאביהם יפגעו מהחלטתם לעצב את משפחתם כראות עיניהם ובלבד שזכויותיהם האנושיות והאזרחיות של בני ובנות משפחה ואנשים אחרים לא תפגענה.
    מעמד אישי נשים וגברים- חוק יסוד זכויות האשה שבו מעמדם החוקי של נשים וגברים יהיה שווה להלכה ולמעשה. עבודת נשים תקבל יחס, תגמול והערכה שווים לעבודת גברים. נשים וגברים ישרתו בצבא ובכל יחידותיו אותו מספר שנים ועל פי אותן אמות מידה.

  31. סמולן

    הדיון עצמו מעניין אבל בעיקר מדהים. מה שמדהים הוא שקודם כל, אילוז אכן צודקת ויש משהו חד מימדי ומוגבל בשיח הזה שהיא ביקרה. אבל מעבר לצדק הברור והבסיסי הזה, מה שלא עולה פה בדיון הוא היקף הפער בינה ובין האינטלקטואלים המזרחים שהיא מכפישה.

    קח לדוגמה משהו שעמדותי לגביו בוודאי ידועות: אני חושב שלא היתה אפליה ושאין אפליה. מסתבר שאילוז חושבת בדיוק ההיפך, ב"כן רבתי". אממה, מקריאה זהירה של הטקסט שלה עולה שהכן רבתי מתייחס לתצורה מאד מסויימת של אפליה, שמוגדרת באופן תוצאתי. לאפליה הזו אני מסכים לגמרי, בכן רבתי. יוצא, אם לא השתעממת עד פה, שאילוז מצאה דרך לשמר איזה מסמן יקר ערך – אולי כי הוא מציג אותה כמעין מזרחית – ולהחליף את תוכנו במשהו אשכנזי לחלוטין. עובדה, על המסומן אין לי ויכוח איתה. כנראה שגם לא לשוקן.

    השלב הבא הוא הדיון שלה בכך שמה שמתקיים בישראל בין אשכנזים ומזרחים – הפער – הוא משהו ייחודי. שוב, האשכנזי מסכים: מוזר לראות איך עבודה כל כך אינטנסיבית לשילוב, או פלורליזם שוויוני, משיגה בערך את התוצאות שהיתה משיגה (באירופה) אפליה מכח החוק. אבל עזוב אותי ואת האשכנזיות שלי: ברגע שאילוז טוענת שיש פה מאורע יחידאי, הרי שהמילה "אפליה" מופעלת לגביו באופן שרירותי. שוב, היא משמרת את המסמן, אבל המסומן כעת יכול להיות מוחלף במשהו שבד"כ מגיע מכיוון של תעלומה, מסתורין, פלא. לך תדע מדוע המצב הוא ככה וככה. יש לה השערות, אבל בהיות המאורע יחידאי והדיסציפלינה שהיא פועלת מכוחה לא משהו בהכללה תיאורטית ברת חיזוי, ההשערות הרבה פחות חשובות מהיחידאיות. שוב, יש פה מהלך ערמומי למדי, שחותר תחת היסודות של החשיבה הניו-מזרחיסטית.

    המהלך נמשך: כידוע לנאצריסט מסור כמוך, בלי פאנון וסעיד לא זזים מילימטר בניו-מזרחיזם, כולל ציטוטים אוהדים של הכהים בארצות הברית. אילוז היא כל דבר פרט לעוינת לתרבות המערב. למעשה, היא טוענת שהבעיה של ישראל היא הפוכה במדויק: לא יישמו פה מספיק מערביות צרפתית או אמריקאית.

    לסיום, נראה לי שפתרון החידה – לפחות במובנים הלוגיים – נמצא בסיפור הקצר אודות משפחת אילוז, שבה ההורים מלמדים את הבת כיצד על הספרדים לדאוג לאשכנזים, שההיסטוריה העגומה שלהם נטלה מהם משהו. את הטיעון הזה אפשר להכליל, וכדאי להכליל: מדובר בטענה לפיה בן-התפנוקים תמיד שלם או נעלה יותר ממי שנמצא בגיטאות של מזרח אירופה, או לענייננו, בשכונות עוני בישראל. בכך, הקריצה של אילוז לשוקן היא כבר מחויבות פוליטית של ממש: קוראי הארץ בני העדה האשכנזית יכולים למצוא שותפים נאמנים בקרב הספרדים. וספרדים הם, כנראה, מעין מזרחים שגדלו בצד הנכון של הגדר. יתכן שהספרדים נעלים על האשכנזים (ואולי אפילו על הייקים), אבל הם בוודאי לכל הפחות באותו מעמד של שלמות, וברור גם למי השלמות הזו חסרה באופן אקוטי עוד יותר משהיא חסרה לאשכנזים.

    מכל הסיבות האלו, אין שום עניין בדיון באילוז ובתיזה שלה. היא תוקפת את הניו-מזרחיזם באופן קיצוני מאד, אבל גם רהוט, מוסווה ומלוטש. בכיוון השני, כדאי לומר לזכותה שנראה שהיא לוקחת את המזרחיות שלה (ההיא שהספרדיות האצילית היא חלק עילי בה) כעין בסיס אינטלקטואלי ממשי, אם כי לא מוצהר. ככה לפחות קראתי את מה שכתבה על תרבות הקפיטליזם. בשמחות.

  32. אסף אורון

    …ולכן אין בשיח הישראלי שום מקום מכובד לקורבניות מזרחית – מה זה קצת די.די.טי. לעומת ציקלון בי? – ואילו הקורבניות הפלסטינית היא בכלל "נכבה?חרטא!", מזימה ערבית שפלה לניצול טענת-הקורבן לשם ביצוע שואה שנייה בשארית הפליטה.

    כן כן, הקורבניות האשכנזית השואתית היא-היא מגש הכסף עליו נבנתה מדינת היהודים. לא רק את המזרחים והפלסטינים משפיטה הקורבניות הזו, אלא גם את הצמרת הפוליטית-תרבותית-אקדמית של העולם המערבי כולו. והמונה ממשיך לדפוק.

    כמובן, בשיח הישראלי הקורבניות הזו שקופה לגמרי. היא-היא, כביכול, הראייה ה"אוניברסלית", ה"נאורה", ה"מפוכחת", ה"פרגמטית" – וכמובן, ה"ביטחוניסטית".

    בינתיים, הקורבניות האמיתית והמוחשית עד כאב של אותם ניצולי שואה שהגיעו לחוף המבטחים הקרוי מדינת ישראל, הפכה – כך למדנו בשנים האחרונות – למטרד מעיק ושולי ותו לא. אותם גורמי שלטון שלמדו להפוך את טראומת השואה למכרה זהב פוליטי-צבאי-תודעתי בלתי נדלה, מעולם לא טרחו ממש לדאוג לרווחתם על הקורבנות האמיתיים.

    תודה, צבי (צביקה?), על מאמר מעולה המשלב ראייה מעמיקה ומבוססת-מציאות, עם תקיפות המוצדקת לגמרי על-ידי אותה מציאות.

    שלך

    אסף פרץ אורון

    נכד ליוצאי שטעטלאך שונים במרכז ומזרח אירופה

    נין לרוזה ופרץ הוכמן שנרצחו (ככל הנראה) בבלזץ במרץ 1942

  33. שאול סלע

    אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות
    לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן!
    הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו!
    צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו
    צאו מהיבשה. מהים, ומהכל."

  34. סמולן

    אני מקווה שלא מדובר ברמז סמוי, על אודות הזמינות המהירה של אידיאולוגיה אלימה בקרב הפלסטינים. דיר באלאק, אתה כבר באמצע המדרון החלקלק שאילוז מיפתה. לא העלתי על דעתי שהחשיפה של הטיעונים שלה תביא לכך שיקבלו אותם (ולשם הבהרה, מה שהיא כתבה נראה לי בעייתי מאד, והחלקים שמן הסתם עצבנו אותך נכתבו בציניות. אל נא באפך, ותרגיע).

  35. שאול סלע

    "קח לדוגמה משהו שעמדותי לגביו בוודאי ידועות: אני חושב שלא היתה אפליה ושאין אפליה. "

    הדברים נועדו גם למי שמשייך לאלה שוחט שנאה עצמית.

    הכוונה לאלה שעומדים ועמדו לצד משה גרנות ,שהסמיך דברים שכתב מואיז בן הראש ,לרצח נוצרים בידי יהודים.הדברים מכוונים לאלה שאמרו שהדרישה של גרנות ממזרחים לסתום את פיו של מואיז בן הראש צודקת ומוצדקת.

    הדברים הם גם תשובה "למקזזי הרכוש" ממנו נהנו האשכנזים.

    הכוונה לאלה מצדיקים את מסירת הרכוש הפלסטיני הנטוש ב 48 לאשכנזים בגלל שממשלת עיראק החרימה את רכוש היהודים ב 1951.

    הכוונה גם לאלה שאמרו דברים שהם דיבה על פעילה מזרחית

  36. ערב הוקרה למשה גרנות

    הנה משרד החינוך מזמין אותכם לערב הוקרה לאיש האנטי חינוך הזה:

    "
    שלום
    אשמח לראותכם בערב הוקרה זה לד"ר גרנות אשר יתקיים ביום ראשון 18 במרס 2012 בשעה 18.30
    באולם רוטשילד במשרד החינוך, רחוב שבטי ישראל 29 ירושלים.
    מצורפת ההזמנה לערב זה, שייערך במעמד מנכ"לית משרד החינוך, מ"מ יו"ר המז' הפדגוגית,
    יו"ר אגודת הסופרים העברים ומנכ"ל האגודה , המפמ"ר לספרות ד"ר שלמה הרציג ואחרים.
    אנא ראו הזמנה זו כאישית.
    אורחים שאינם עובדי המשרד שיגיעו עם רכב יואילו לכתוב את שמם, סוג הרכב ומספר הרכב ואני אדאג שייכנסו לחניה של המשרד בלב רם.
    בכבוד והוקרה
    שמחה סיאני
    יוזמת ומנחת ערב ההוקרה

    "

    מנכ"לית משרד החינוך תוקיר איש זה שקורה לסתום את פיו של משורר שזכה בפרס ראש הממשלה. אולי כדאי שמישהו יתיחס לזה בהעוקץ. למשה גרנות קשה קצת להתיחס לאחר הדברים שאמר ולאחר שכתב את "עסקני הקיפוח" אבל משרד החינוך? מה עוד? הוא יקבל גם פרס ישראל לחינוך על חינוך לגזענות?

  37. ערב הוקרה למשה גרנות

    "אני פונה לאחינו הספרדים: התקוממו כנגד היגדים אלימים וגזעניים כאלה – אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית. ראינו למה הובילו מילים רעות כאלו בשנות השמונים של המאה שעברה, כשכתבו על קירות תיאטרון הבימה וקירות בתי הכנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!"* החובה היא שלכם לסכור פיו של האיש הרע הזה בטרם יהיה מאוחר מדי."

    הכוונה היא לסופר מואיז בן הראש, סופר ממוצא מרוקאי, שזכה בפרס ראש הממשלה ומוכר בכל העולם.

    זה מה שעושה מפקח של משרד החינוך? זה מה שמערכת החינוך גידלה? ואיש לא קם לצעוק או להגן על הסופר? טוב, אולי יקום מישהו בעוד חמישים שנה ויביא לנו את הציטוט הזה.

    ככה ממשיכים להשתיק סופרים מזרחים.

    ליותר פרטים:

    http://shaultweig.wordpress.com/2010/09/28/%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%92%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%99%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%91/

  38. ג. אביבי

    "קח לדוגמה משהו שעמדותי לגביו בוודאי ידועות: אני חושב שלא היתה אפליה ושאין אפליה. "
    זה טבעי לכל אחיך לאידיאולוגיה באירופה ואמריקה (ניאונאצים, מכחישי שואה או אנטישמי פתולוגי מזן אחר) לטעון ממש בסגנון שלך: "אני חושב שלא הייתה שואה ליהודים ושאין בכלל אנטישמיות".

  39. ג. אביבי

    תודה על המאמר, אני שומר אותו אצלי. אשמח לשתף איתך פעולה.

  40. חליק משמות

    אני מנסה למצוא הסבר לעובדה שיהודי מרוקו ברובם הם בהירי עור ובעלי עיניים ירוקות . ההסבר המסתבר ביותר נראה לי שהקולוניאליסטים הצרפתים כמו כל כובש אחר חיפשו בנות זוג מקומיות ( הרי הכובש לא מביא איתו נשים מקרב בני עמו לשטח הנכבש ) ולכן היה יותר נוח לצוד נשים יהודיות ( אם הכובשים הצרפתים היו מעיזים לצוד נשים מוסלמיות אז המוסלמים היו שוחטים אותם ויכול להיות שהיו גם שוחטים את הנשים המוסלמיות שניצודו) . תקנו אותי אם אני טועה .