• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

התפקיד השטני שהועידו לנו

הריני להודיע בקול רם שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה בארץ תמיד מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, זה לא קרה בגלל "פוליטיקה של קורבנות" אלא בשל ההתנכלות המתמדת של המדינה והחברה ההגמונית האשכנזית. צבי בן-דור על מאמרה של אווה אילוז
צבי בן-דור בנית

היסטוריון של סין וראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ולימודי אסלאם באוניברסיטת ניו יורק

א. במקום מבוא

באחד מן המסמכים המדהימים שהפיקה ההיסטוריה המיוסרת של יחסי מזרחים ואשכנזים בארץ ישראל המודרנית, כותב ב-1920 זלמן שז"ר על "[ה]תפקיד [ה]שטני", שהועידו עסקנים ציונים לפועלים תימנים שהגיעו ארצה. התוכנית היתה להכניס את התימנים בכוונה תחילה למלכודת של ניצול ותנאי מחייה קשים ביותר (כולל הפקרתם לחוליים קשים ולסכנת מיתה) כדי שיסכימו לעבוד בשכר זול מאוד, פחות משכרם של פלאחים פלסטינים, וכך "ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה".

שז"ר מדבר על הפרשה במילים קשות:

הכל נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל… מעולם לא הפגין כך היישוב היהודי את רדידותו הלאומית והאנושית. מעולם לא הוכיחו עסקנים ציוניים את ניכורם מרגש לאומי אלמנטרי, כמו בסיפור זה של "פילגש בגבעה" של התיישבות התימנים. משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד – כלומר, החלק השלוש-מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו למלכודת של האיכרים.

כבר הערתי באתר קדמה, בזמן שהבאתי את דברי שז"ר אלה, שיש לקחת בחשבון שחלק מן הרטוריקה הקשה של שז"ר נובע מן העובדה שהוא, הסוציאליסט, ממילא עוין את האיכרים הבורגנים. עוד יש לקחת בחשבון, שהוא מדבר בצביעות מסוימת כיוון שבאותו זמן הסוציאליסטים של קבוצת כנרת התעללו בתימנים "שלהם". ואולם, הדברים מספיק חזקים גם ככה ויש בהם אמת צרופה: אותם תימנים חלו במחלות קשות, רעבו, ובמקומות אחדים, כמו רחובות, היתה תמותת תינוקות של מאה אחוזים (!). וכל זה בשביל מה? כדי שהם "ירוצו למלכודת של האיכרים" ו"ימלאו את התפקיד השטני שהועידו להם בשם הציונות". כדי ש"ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה".

תימני קבוצת כנרת. חלו, רעבו ומתו, כלומר מילאו את התפקיד השטני שהועידו להם בשם הציונות. צילום: אתר תימני כנרת

לא הייתי מזכיר את הדברים הללו שוב לולא הוטל ספק, ספק מדמם, באיכות הדיון של אנשים כמוני ― מזרחים שוחרי דעת שיש להם ענין בחשיבה ביקורתית על ההיסטוריה של המזרחים בארץ ישראל ובישראל ― בפרשות מסוג זה. במאמר שכתבה אווה אילוז ב"הארץ", היא מדברת על "כישלונם האדיר של המזרחים לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות. כי כמו עמיתיהם האשכנזים, ולעתים יותר מעמיתיהם האשכנזים, המזרחים נותרו תקועים בפוליטיקה של האתניות ונכשלו כישלון חרוץ בבניית פוליטיקה אוניברסלית של שוויון וסולידריות".

הבה נדון במשמעות הדברים של אילוז: אם המזרחים "נכשלו (כשלון אדיר) לחרוג מעבר לפוליטיקה של הקורבנות", אזי הערך האינטלקטואלי, המוסרי, הפוליטי, ההיסטורי וההיסטוריוגרפי של כל דיון של אדם כמוני, מזרחי, במסמך של שז"ר – מוטל בספק. למה מוטל בספק? כיוון שכמזרחי, אני חשוד תמיד בהיתקעות באותה "פוליטיקה של קורבנות". בעצם, אילוז אומרת לנו שרק אשכנזים יכולים לדון בפרשות אלה. רק אשכנזים, כנראה, המשוחררים מכל רגש של קורבניות יכולים לגשת אל הכתוב מתוך אותו מקום "אוניברסלי" חמקמק. אילוז ספק-תוהה ספק-מאשימה במאמרה שמעטים מן האקדמאים בישראל הם מזרחים. לא ברור לי על מה התהייה ועל מה ההאשמה – הנה התשובה כאן למעלה, והיא נותנת אותה: כולם חשודים.

כמובן שיש מי שיאמר שאני מקצין את הדברים ומפיק משמעויות מרחיקות לכת מן המאמר של אילוז, שאינן נמצאות שם. אבל אין זה כך. אפשר להדגים את זה בתרגיל הבא: הבה ניקח שני סוציולוגים צעירים, מבריקים, אחד אשכנזי ואחד מזרחי, וניתן להם לדון במאמר. נניח ששניהם יגיעו בקלות ובמהירות למסקנה הסבירה שהפרקטיקות שמתאר שז"ר ב-1920 הם למעשה "קדימון" להיסטוריה המזרחית כולה בישראל שלאחר 1948. וכי מה הן המעברות, המושבים בספר ובגבול, הפנימיות, ההסללה בחינוך, עיירות הפיתוח, הנישול, הניצול, הניוול, מחיקת התרבות הערבית היהודית ועוד עוד, אם לא ביטוי לאותה "מלכודת" שעליה מדבר שז"ר. מלכודת שתכליתה היא ש"ארץישראל תיבנה עלידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה"; מהן כל התופעות ההיסטוריות הללו אם לא וריאציות, קשות יותר או פחות, של הפרקטיקות שמתאר שז"ר. פרקטיקות שכל תכליתן הוא שנמלא את אותו "תפקיד שטני שהועידו לנו". נניח שאותם שני סוציולוגים יגישו שתי עבודות זהות לחלוטין, שבהן יצביעו על קשר כלשהוא ― היסטורי, גניאולוגי, תרבותי, מה שאתם רוצים― בין מה שמתאר שז"ר למה קרה אחר כך בישראל.

עכשיו צאו וחשבו, בהגינות, איך תיקרא העבודה של האשכנזי ואיך תיקרא זו של המזרחי. את עבודתו של האשכנזי יקראו, קרוב לוודאי, כביטוי לעמדה אוניברסלית, או לעמדה ביקורתית. קרוב לוודאי שמוריו יפארו וישבחו אותו. מצד שני, ייתכן שמוריו ישנאו את העמדה הזו, ייתכן שיתווכחו עימה, יתכן שאף יכשילו אותה. דבר אחד לא יקרה: לא יקרה לעבודה הזו מה שיקרה לעבודה המזרחית. כיוון שמעל לעבודה המזרחית, כאמור, אותה עבודה ממש, ירחף מלכתחילה הספק שהטילה אווה אילוז בכל המזרחים. את העבודה הזו ישפטו קודם כל כביטוי לעמדה "קורבנית" (לאמור בכיינית, יללנית, מתבכיינת, צעקנית, מוטה ומטעה).

מן הטעם הזה, כל דוקטורט אשכנזי שנכתב על מזרחים הוא לעולם יותר טוב מדוקטורט מזרחי שנכתב על מזרחים. כיוון שאופקי הידע של כל דוקטורט מזרחי מוכהים (וגם מוקהים…) משהו, תמיד, בשל אותו ספק. לעתים מדובר בעב קטנה, מאפירה, הרחק בקצה השמים. לעתים בחשרת עננים שחורה. לכן אני אומר שמה שאילוז אומרת שולל ממני את הזכות לדון במסמך שז"ר באופן שהוא משוחרר באמת: באופן שמבטיח שעמדתי ודבריי ישפטו קודם כל על פי מידת תרומתם לקידום הידע ולהרחבת ההבנה האנושית בסוגיות מוסריות.

נסו את התרגיל הזה בראש ואז תעברו לפרק הבא.

ב. אני אוהב את פרופסור אווה אילוז

אילוז פתחה בנימה מאוד אישית. היא נתנה עדות (שעליה עוד אעיר) ולכן גם אני מעיד עדות שבחלקה היא אישית, ויסלחו לי הקוראים. אני לא מכיר את אילוז ומעולם לא פגשתי בה. כיוןן שכך אני אוהב אותה, כמו שקונפוציוס אומר, מרחוק. אני מעריך את הכתיבה שלה ומעבר לכך יש בי גאווה מסוימת, מאוד לא אוניברסלית, על כך שאחת הסוציולוגיות המבריקות בעולם, היא מ"שלנו", דיאלנא. מזרחית. ולכן המאמר שלה נוסך בי כל כך הרבה עצבות, וגם מין כעס אינטלקטואלי שכזה. כיוון שאילוז מבהירה היטב מי נכשל בפוליטיקה קורבנית ולא המריא אל מרומי האוניברסליזם. אילוז לא מתכוונת לאוהדי בית"ר ירושלים. היא מכוונת אל האינטלקטואלים. הנה כך:

אנשי השמאל המזרחים המתקדמים הגיבו בשנות ה-90 על תופעת ש"ס בצורה שהולמת אינטלקטואלים: הם לא הבינו מה דורשת מהם ההיסטוריה. הם היו שקועים כל כך בפוליטיקת הגאווה וההתמרמרות החדשה, עד שעסקו ברהביליטציה מבולבלת של המסורת והעדתיות במקום להתנגד, לגנות או להוקיע את הפוליטיקה המסוכנת של ש"ס; הם נכשלו בהגנת הצורך בהפרדה הדת מהמדינה, שהיא תנאי מוקדם לפוליטיקה שוויונית פורמלית; הם לא הצליחו לחצות את הגבולות הקשיחים של העדתיות, שהאשכנזים התוו בשבילם; הם נכשלו גם בכך שלא ביקשו מאשכנזים להצטרף אליהם למאבק משותף למען אמנה חברתית חדשה ורחבה יותר; והם לא הצליחו להבין שפוסט-מודרניזם רב-עדתי הוא הלוקסוס של מדינות אוניברסליסטיות. והמחדל הכואב מכל, הם לא הגנו על מדיניות אוניברסליסטית שתכיל ותקיף את כל הקבוצות המודרות.

עם כל האהבה, יש בדברים האלה חוסר הגינות. וגם חוסר אחריות. וגם, במחילה, אפילו בורות. היה לי הכבוד להימנות על שוליה של אותה קבוצה המכונסת כאן על ידי אילוז (בלי אפיון של ממש, כיוון שהיא מדברת בכלליות מדהימה, עוד ביטוי לחוסר אחריות) ונקראת "אנשי השמאל המזרחים המתקדמים". בואו נעזוב את את כל הגיבורים המופלאים; כן, מופלאים, כמו דודי מחלב ז"ל, קטיה גיבל-אזולאי, תקווה לוי, ורבים אחרים, שהיו פעילים בתאי השמאל היהודי-ערבי באוניברסיטאות למן ההתחלה. אוניברסליסטים אמיתיים. בואו נשכח שנציגי הפנתרים חברו למפלגות כמו מק"י ושל"י בדרכם לכנסת. בואו נתעלם מן האוניברסליזם המזרחי שיצוק במעשיו של מרדכי ואנונו (אותו "דיאלנא" שהוא לא דיאלנא), בואו לא נזכיר את פרשת חייו של דני סעיל ובואו נתעלם גם מכל אותם פעילים מזרחים בשורות מצפן, החזיתות למיניהן ועוד ועוד ארגונים שונים ומשונים שהיה להם מסר אוניברסלי. על הקול הספרדי הברור שהצליף בציונים באופן עקבי החל מראשית ההתישבות היהודית החדשה בארץ ישראל על ההתעמרות בפלסטינים, אין טעם לדבר. בואו נשכח כל זאת. כי הרי כבר שכחנו. ואין מי שיזכיר.

אבל בואו נעשה עוד תרגיל פשוט. בשנות התשעים, כאשר נסיגת המדינה מן השכונות הפכה לעובדה קיימת, החלה החדירה המאסיבית של מערכת החינוך של ש"ס. בשכונת הקטמונים בירושלים התחרדו (כלומר, השתש"סו) להם כל הגנים וכל בתי הספר. בבית הכנסת לעולי עיראק שבנה אחי סבי, רב שדרש בערבית ולבש כל ימיו דישדשה חגורה ב"גירטל" מכאפיה, מכהן כרב נכדו, הקרוי של שמו, שהוא רב בוגר ישיבה ש"סית לבוש כליטאי. מכל מקום, באותו זמן שהעמיקה חדירת מערכת החינוך של ש"ס אל השכונות היתה למזרחים רק אופציה אחת מלבד ש"ס: מערכת החינוך של קדמה. קדמה קמה כפיילוט של מערכת חינוך אלטרנטיבית, מזרחית במודע, שתהווה למערכת החינוך הכושלת של המדינה. המדינה כאמור, היתה בנסיגה ("קחו אותם! כי לי אין מה לעשות איתם" אמר לנו מנהל בית ספר מקיף בשכונה כשבאנו לדבר איתו על ילדים מזרחים). קדמה היתה רק פיילוט. ראשיה ומייסדיה חלמו על מערכת חינוך שתקיף את כל הארץ, על מכללה, על תוכנית לימודים שלא תבדיל בין דתיים לחילוניים.

ואני שואל עכשיו, מה זה אם לא אלטרנטיבה לא רק למדינה – אלא גם לאותה ש"ס השחורה, השנואה? למשפחה בשכונות היו כאמור שתי אופציות: ש"ס או קדמה. והנה ש"ס עלתה כפורחת וקדמה נכשלה. לא הקמנו מערכת חינוך מפוארת, לא בנינו מכללות. מכל החלומות נותר בית ספר אחד, זה שבירושלים. השני, שהוקם בתל אביב, עמד במשך שנים תחת התקפות עזות עד שכרע ונפל. ומה היה חטאו של בית הספר קדמה?… אוניברסליזם. ביום השואה הדליקו תלמידיו המזרחים של בית הספר הזה נר שביעי לזכר כל קורבנות השואה שלא היו יהודים: הומואים, צוענים, קומוניסטים, פולנים, צרפתים, רוסים. בכל הארץ קמה מהומה ולחץ ההתקפות תכף עד שקרס בית הספר.

סמי שלום שטרית, מקים בית ספר "קדמה" בתל אביב. העיז להצטלם כשהוא לובש קפטן מרוקאי. צילום מפייסבוק

ואני שואל, היש יותר אוניברסלי מנר שביעי? ודאי שיש. אוניברסלי אשכנזי. כמה שבועות לאחר האירועים סביב הנר השביעי הוזמנתי להתדיין בתכנית "עובדה" על סרט שנעשה על בית הספר. סרט שבו הראו, שומו שמים, את מנהל בית הספר סמי שטרית, לבוש קפטן מרוקאי (קפטן כמו שלבשה אילוז בחתונתה). הראו גם את הטקס של הנר השביעי. מולי התדיין האוניברסליסט האשכנזי טומי לפיד. אחרי העימות, הניח האוניברסליסט יד פטרונית על כתפי ואמר: "אתה רוצה לקחת אותנו לערב הסעודית ואני רוצה שנהיה כמו אמסטרדם הסובלנית". כך אמר, כמה חודשים אחר כך כבר קרא "לנקום בעזה" על האוטובוסים שהחלו להתפוצץ בערי ישראל.

מה נמצאנו למדים? נמצאנו למדים שלא בגלל היעדר האוניברסליזם של אנשי שמאל מזרחים נפלה האופציה היחידה, שאין כל ערובה לכך שהיא היתה מצליחה, אבל היא היתה היחידה, לש"ס. להיפך! מה שהפיל את קדמה היה בדיוק אותו אוניברסליזם שאילוז טוענת שלא היה לנו. זוהי רק דוגמה אחת, אבל אביא לכם אלפים: מן העבר הרחוק והקרוב. תאמר עכשיו אילוז שלא אלינו היא מתכוונת. אבל זה שהיא אמרה "בהארץ": "אנשי שמאל מזרחים מתקדמים". כך. בלי כל  הסבר, או איוך, או אפיון (מעשה איש מדע אחראי) שיבהיר למי הכוונה.

הסוציולוגית אווה אילוז. מבהירה היטב מי נכשל בפוליטיקה קורבנית ולא המריא אל מרומי האוניברסליזם (צילום מסך)

נוכח ההאשמה הזו אני מבקש להודיע בקול רם ובמלוא האחריות שקול מזרחי מתקדם, אוניברסלי, היה ויהיה בארץ תמיד החל מראשית הציונות ממש. אם הוא נכשל, והוא נכשל, לא בגלל "פוליטיקה של קורבנות" הוא נכשל. אלא בגלל התנכלות מתמדת של המדינה והחברה ההגמוניה האשכנזית. מישהו צריך לשבת וללמוד את ההיסטוריה שלנו בארץ, ולא ממני או משכמותי. שהרי מעל כל מה שאנו כותבים כמזרחים מרחף אותו ספק שחשפתי לעיל.

עוד דבר: בניגוד למה שמתרמז מן המאמר של אילוז כאילו הקפטן בחתונה הוא קריטי לזהות המזרחית, ההגות המזרחית התברכה והועשרה בלפחות שלושה הוגים שלא לבשו קפטן בחתונתם: מיכאל זלצר איש שנות השישים, שלמה סבירסקי משנות השבעים ואילך, אמנן רז-קרקוצקין מסוף שנות השמונים ואילך. כל אחד ותרומתו להבנת מקומם ומעמדם של המזרחים בהיסטוריה היהודית והישראלית.

ג. המינואט

פעם כתבתי מאמר בוטה שעלב במכוון בהיסטוריון, שניסה להראות שהוא מבין משהו בהיסטוריה של העבדות בהיסטוריה העולמית במאמר ב"הארץ". העלבונות הגיעו לו. גס לבו בבחירתו של אובמה והוא זלזל בעבדות האפריקנית באמריקות. הראיתי שם שמה שהוא עושה זה בעצם מינואט רטורי. מינואט הוא ריקוד איטלקי צרפתי המתנהל במעין ריבוע מדומין בתוכו נע הרוקד פעם לצד זה, פעם לצד שני ואחר כך צעד קדימה וצעד אחורה. כך מתקדם הריקוד בטיפופים קטנים קדימה ואחורה בתוך הריבוע. גם כאן יש לנו רטוריקה מינואטית (אם כי הכותבת לא ראויה לשום זלזול, או לעג או ביטול, או כל צורה של גסות).

אז במחילה הקשיבו לנועם הגיוניי ואראה לכם את המינואט. הריבוע הוא "הארץ", אין כמוהו במה למינואטים. במהלך הראשון אנו קוראים על מזרחי רדיקאלי טיפש שאמר לאילוז שהיא לא מזרחית אמיתית כיוון שלא חוותה את ההשפלה שחוו מזרחים ילידי הארץ או מזרחים ותיקים ממנה (כמדומה). זוהי שטות. בדיוק כמו אותה שטות שמטיחים באובמה שהוא אינו שחור בגלל שאביו אפריקני ואינו צאצא של עבדים. מה שאמר אותו מזרחי הוא שטות כיוון שיש מושג של סולידריות ושל הזדהות – שאני בטוח שיש לאילוז. אבל הבעיה כאן היא המקום שבו מוזכרים הדברים האלה, הריבוע של המינואט. ולכן אני מפרש את המהלך הזה כצעד לצד מערב. ואנחנו מובלים לצד הזה דרך האזכור של החתונה עם הקפטן המרוקאי (ובואו נניח לאוריינטליזציה העצמית עכשיו). הנה התחתנתי עם קפטן ובכל זאת אני לא מזרחית.

עכשיו בא הצעד לצד מזרח, כדי "לאזן" את הצעד לקראת מערב. המהלך הבא מזכיר את אותה אשכנזייה טיפשה לא פחות, שאמרה לאילוז שהיא לא ממש מזרחית מכיוון שהיא קוראת פרוסט והיא אשת ספר. שטות גמורה כמובן שאין צורך להכביר עליה מלים. אבל הנה לנו הצעד המאזן במינואט: מזרחי טיפש מול אשכנזייה טיפשה. ותנו דעתכם על האסתטיקה הפנימית של המתאם שבין שני הצעדים: המזרחי הטיפש פסל את מזרחיותה של אילוז בגלל היעדר חוויה מזרחית מרכזית בחייה. האשכנזייה פסלה את מזרחיותה בגלל נוכחותה של חוויה אשכנזית (ונגיד שקריאת פרוסט או קריאת ספרים בכלל היא חוויה אשכנזית) בחייה של אילוז.

אז הנה לנו טיפש מכאן וטיפשה מכאן, ועכשיו יכול הרוקד במינואט להתקדם צעד קדימה: אילוז קובעת שישנה אפליה של מזרחים בישראל. אבל אחר כך מגיע הצעד הגדול אחורה: הטחת האשמה באינטליגנציה המזרחית שהבאתי לעיל. למי ששאל עצמו פעם מדוע הרוקדים במינואט לעולם אינם נופלים למרות שעליהם לבצע מאות צעדים קטנים ולטופף מאות טפיפות קטנות – הם לא נופלים בגלל האיזון שבמינואט. אני מציע לקוראים לגזור את ארבע הפסקאות המדוברות מן המאמר ולהניחן על הרצפה. אחת בצד מערב, אחת בצד מזרח, אחת בצפון ואחת בדרום. נסו לטופף מאחת לאחת. לא תפלו, אני מבטיח.

ד. מילה על עדויות אישיות מזרחיות ב"הארץ"

אחרי שקראתי את חלקיו האישיים של המאמר, חשבתי לעצמי מחשבה נוגה. אני זוכר ארבעה מזרחים משכילים מאוד שנתנו עדויות אישיות ב"הארץ" כאשר הם מדברים מן המקום של המזרחי המשכיל והאקדמי. אחת היא אילוז עכשיו, אחד הוא דוד אוחנה, ושניים מהם לא אזכיר כאן. איכשהו זה תמיד יוצא מביך, ופוגע במזרחים. רק "השוד המושלם" של יהודה שנהב, שלא עסק כלל – למרות שהכותב הוא עיראקי והפרשה עיראקית – ב"קצת על עצמי לדבר ידעתי", אלא במצב המזרחי ובפרק חשוב של ההיסטוריה המזרחית, יוצא מכלל אלו.

בהרבה אהבה, והרבה כעס.

לקריאה נוספת בנושא:

הנה, טיפלנו במזרחים | מואיז בן הראש

כנראה שיעניין אותך גם: