אמריקאים הביתה

נו, טוב: שוב פמיניזם. אבל מה לעשות, נשים למדו היטב את הפסוק: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. ובעברית פרקטית: אם וכאשר הוא בא עלייך בכוח ובאונס, תפתחי אסטרטגיה של לוחמת החלש: תכי בו מלמטה, בנקודת התורפה שלו. הישרדות שכזו.
אז למה כוונתי? לעזור.
אילו, מוריאל היקר, היה אביך היקר רושם כבעלים על הבית גם את אימא שלך, כראוי לזוג, כל זה לא היה קורה גם אם כל השאר היה כפי שאתה מתאר.
אם אני מבינה נכון – ותקן אותי ואת שאר הקוראים אם אני טועה – אביך לא חזר לביתכם. זה עניינו. אבל למה הבעלות על נכסים היא תמיד "שלו" ולא של שני בני הזוג?
הס מלדבר על המובן מאליו המתועב הזה. אז אני כמעט שמחה לאיד!
שלא תבין אותי לא נכון: אינני מצדיקה את העוולה, שהיא כולה גזל בדומה לגזל הרכוש היהודי בגולה. אבל יש לה פתרון קטן ופשוט: העברת זכויות בעלות משותפת גם לאימך. אלא שעל תיקון הגזל הזה אפילו לא מעיזים להרהר.
ושאלתי היא: למה? אגיד לך למה: כי מקור הגזל משותף. זהו מקור תרבותי המצדיק גזל של מי שאיננו "בעלי זכויות": פעם זו האישה ופעם זה הפלסטיני ופעם זו משפחה שהאב נטש אותה. וזה קיים ביהדות, כך שהשטיח המוסרי, לפחות, נשמט מתחת לרגלי טיעונך. תבקש מאביך להעביר בעלות על הבית לאימך? מסתדר לך? יופי!

לשם המחשת האבסורד לקוראים שכ"כ רגילים לעוולות כלפי פלסטינים שלעיתים משהו קהה בתפישה הרגשית של גודל העיוות.
אין למוריאל אב אנתרופולוג, אפילו אהמר שדירת הוריו רשומה באופן שיוויוני על שם שניהם. אגב, ייתכן, וזה שווה בדיקה, שמספיק ואחד מהבעלים גר בירדן….

נגיד שיש חוק כזה למי שעוזב למדינת אויב? אבל איך מוגדרת ירדן בחוק? האם ירדן היא מדינת אויב? או שהחוק מגדיר מדינות ערביות? כדאי לפתח

מוריאל רוטמן: אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא אמיתי בסיפור שלך.
אתה – או את – רוצה לטעון נגד חוקי עוולה? יופי. אבל למה להזדקק ל"סיפור לא אמיתי", כפי שציינת בתגובתך, כדי לטעון טענה צודקת? מה – בדיוק! – לא אמיתי? למה להחליק עובדות ולטייל "במרחב המיתי" מתוך הנחה ש"המיסכנות" כבר תטשטש את הצורך בעובדות?
אני מודה: יש לי בעיה קשה עם התופעה הזאת, החוזרת ונשנית, של הפלסטינאים ודוגליהם, להשתמש באביזרים תיאטרליים כמו המפתח הענקי, בשקרים למחצה ושקרים מלאים, כדי לטעון טענות שאולי, אילו נטענו על בסיס אמת, היו משכנעות הרבה יותר. לא מבינה למה הצד הזה יורה לעצמו ברגל? למעשה, על ידי חצאי השקרים, על ידי ה"סיפורים" האלה, שקל לחשוף את חוסר אמיתותם, הם נשארים רק עם המשוכנעים.
אני מבקשת להצביע על תרבות של חיים "במרחב המיתי". הגרמנים, עם שאין חולק על ההיסטוריה התרבותית המפוארת שלו, נפלו במלכודת של החיים במרחב המיתי בתקופתו של היטלר. הם פשוט האמינו, באמת ובתמים, במיתוס הטווטוני. זה לא רעיון מקורי שלי. שמעתי זאת מפי חוקר של הנושא במוזיאון וגנר בביירויט, גרמניה.
אז למה, מוריאל רוטמן, לא לנדב לנו את העובדות לאשורן? למה אתה חומק לך אל השיח המתבכיין של עוולות ה"ציונים", במקום להצביע על העובדות שידברו בעד עצמן? אולי העובדות רק יחזקו את טיעוניך? למה לברוח לעולם לא רציונלי? ועל השאלה הזו אני מפחדת לענות, כי אני מפחדת מהתשובה. כל "אמונה" שמחזיקה מעצמה כתקפה, כנמצאת מעל לעובדות, מפחידה אותי, ולו משום שחייתי וחוויתי את התוצאות של "החיים במרחב המיתי" של מלחמת העולם השנייה.
אז בוא, בבקשה, ותנסה לגייס אותי לצדך על בסיס עובדות, לאחר שניפית מהן את "הסיפורים" שאינם אמת.

כל הכתבה נועדה להשחיר את אירגון אלע"ד , מתי שמענו מהתקשורת מחוייבות לרכוש יהודי במזרח ירושלים ? בסילוואן? רק בפלסטינים שמתממים כאילו לא ידעו שיושבים על אדמה שנירכשה ע"י יהודים ויש להם אסמכתאות , אני רוצה (פעם אחת) גינוי תקשורתי לגזל הערבי ,בדרום הבדווים,בצפון פלישה ערבית לאדמות מדינה ואפילו לשמורות טבע..היהודי המזוכיסט משיך להכות יהודי

אני תמיד קוראת הכל, לרבות הערות שוליים. וקראתי את מאמרך בתשומת לב מירבית.
אבל –
עיתונות – והבמה בה כתבת את רשימתך איננה סיפורת – מורכבת ממידע עובדתי ומדעות, שבמקרה הטוב מבוססות על מידע עובדתי.
אתה, מוריאל רוטמן, מכניס נישה חדשה: סיפור בדיוני שאמור ללמד את הקורא על מה היה קורא "אילו". לזה קוראים, במקרה הטוב – מניפולציה, במקרה הגרוע – הונאה, או "עבודה בעיניים".
אני, כעיתונאית וכחוקרת תרבות, אקרא לזה "שיוט בעולמות בדיוניים".
אם זו שיטתך לשכנע, שאלתי-תהייתי תהיה: האם מוריאל רוטמן הוא שם אמיתי או התחזות נוספת?
בעצם, מה איכפת לי!