• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

אמריקאים הביתה

יום אחד קיבלנו מכתב רשמי שטוען כי הבית שלנו הוכרז כ"נכס נפקדים", ושעלינו לעזוב מיידית ללא פיצוי. לאחר שנעזוב את הבית הוא יועבר לחזקת ארגון עתיר ממון בשם את"ה – אמריקאים תעזבו את העיר. מוריאל רוטמן על האבסורד בסילוואן
מוריאל רוטמן

הורי עברו מסן פרנסיסקו לירושלים ב-1986. הם רכשו בית בשכונת בית הכרם ואני ואחותי נולדנו שם. בקיץ של 1989 אבי, פרופסור לאנתרופולוגיה, קיבל מלגת מחקר מאוניברסיטת עמאן. אמי, אחותי ואני נשארנו בביתנו שבירושלים. יום אחד, בחורף של 1990, קיבלנו מכתב רשמי שטוען כי הבית שלנו הוכרז כ"נכסי נפקדים", משום שהבעלים שלו, אבא שלי, גר בירדן.

לפי המכתב, על המשפחה שלי לעזוב מיידית את ביתה ללא שום סוג של פיצוי. לאחר שנעזוב את הבית הוא יועבר לחזקת ארגון עתיר ממון בשם את"ה – אמריקאים תעזבו את העיר – שמבקש לסלק יהודים אמריקאים מירושלים. במשך כעשרים שנה הייתה משפחתי עסוקה בקרב משפטי מתיש ויקר עם עורכי הדין של את"ה, ובשבוע שעבר הודיעו לנו כי העתירה שלנו נדחתה וכי נסולק מהבית בתוך כחודש.

אם הקוראים חשים שמדובר בסיפור הזוי, דמיוני ואבסורדי, שלא ייתכן וייתרחש בישראל, הם צודקים מסיבה פשוטה אחת: המשפחה שלי יהודית. אבל על מנת למצוא מקרה שאכן מזכיר את הסיפור, כל שעליהם לעשות הוא ללכת כמה קילומטרים מביתי, לשכונת ואדי חילווה שבכפר סילוואן במזרח העיר. ואם הקוראים רוצים להבין מדוע עלולות חלילה להתפתח בקרוב מהומות בסילוואן, עליהם לבחון את השימוש בחוק ולתהות האם אנשי סילוואן אלימים מטבעם או שמא ממשלת ישראל דוחקת אותם לפינה של השפלה ונישול.

סילוואן. נדחקים לפינה של השפלה ונישול. צילום: JC / Activestills.org

מזרח ירושלים סופחה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים וכל החוקים הישראלים חלים גם בשטח זה, כולל חוק "נכסי נפקדים". החוק נחקק ב-1950 ולפי ארגון "עיר עמים" מהווה את הבסיס החוקי להעברת רכוש פלסטיני לידי ממשלת ישראל. לפי חוק זה, כל רכוש השייך לפלסטיני שחי באזורים מסוימים מחוץ לשטח שהוכרז כמדינת ישראל יכול להיות מועבר – כפי שאכן קרה – לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, כלומר לרשות המדינה.

בסוף שנות ה-70 הפך החוק למכשיר לשאיפות הממשלה לייהוד וההתפשטות לעבר מזרח ירושלים הפלסטינית, ובפרט בסילוואן. נכסים אלו הועברו לרוב לידי ארגוני מתנחלים קיצוניים דוגמת אלע"ד ועטרת כהנים, ואפילו לידי הקק"ל. באמצע שנות ה-90 הודתה הממשלה כי על השימוש בחוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים להיפסק, משום שהוא בלתי מוצדק. עם זאת, ההשלכות של השימוש בחוק נמשכות: הנכסים שהולאמו ונלקחו מתוקף השימוש בחוק מעולם לא הושבו לבעליהם ופינויים נוספים עדיין נמשכים בשל הליכים שהחלו בתקופה ההיא. גם ב-2005 קבע היועץ המשפטי מני מזוז, כי אין להחיל את החוק במזרח ירושלים. אבל השימוש בחוק הוקפא – לא בוטל.

משפחת סומרין בביתה בסילוואן. עלולה להיזרק מביתה לטובת אלע"ד. צילום: מיכל פתאל

בימים אלו עומדות בפני סכנת פינוי משפחת סומרין ומשפחת ראוודי מסילוואן. שתיהן גרות בבתים השייכים למשפחותיהם עוד מלפני 1967, ובכל זאת שתיהן עלולות להיזרק מבתיהן לטובת אלע"ד, שפועלת בשיתוף פעולה עם קק"ל ועיריית ירושלים. המתח בסילוואן בשיאו. ב-2005 כינה השופט בועז אוקון את השימוש בחוק כ"משפטנות ללא משפט" ותהה מדוע מלכתחילה היה זה לגיטימי להשתמש בחוק נכסי נפקדים בירושלים? והתשובה: זה לא. החוק נאכף רק על פלסטינים, ללא שום "הצדקה בטחונית" וכל הטענות על "חשיבות ארכיאולוגית" של אלע"ד הן פארסה לאור הכוונות הלא מוסתרות של הארגון שלא קשורות בכדים עתיקים.

נראה שסיפוח מזרח ירושלים לישראל לא הצליח לגאול אותה ממשטר האפליה הממוסד והמפורש המתקיים בגדה. אבי יכול היה לגור במזרח העיר, לעבור אפילו לסוריה או לאיראן ועדיין איש לא ייקח מאיתנו את הבית – אנחנו יהודים. ואילו משפחת סומארין וראוודי מחכות בחשש לפסיקת בית המשפט בעניינן. וכך הנפקד האמיתי בסיפור הזה הוא הצדק.

הכותב הוא פעיל בשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, ובתנועת סולידריות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ר יפעת נבו

    נו, טוב: שוב פמיניזם. אבל מה לעשות, נשים למדו היטב את הפסוק: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. ובעברית פרקטית: אם וכאשר הוא בא עלייך בכוח ובאונס, תפתחי אסטרטגיה של לוחמת החלש: תכי בו מלמטה, בנקודת התורפה שלו. הישרדות שכזו.
    אז למה כוונתי? לעזור.
    אילו, מוריאל היקר, היה אביך היקר רושם כבעלים על הבית גם את אימא שלך, כראוי לזוג, כל זה לא היה קורה גם אם כל השאר היה כפי שאתה מתאר.
    אם אני מבינה נכון – ותקן אותי ואת שאר הקוראים אם אני טועה – אביך לא חזר לביתכם. זה עניינו. אבל למה הבעלות על נכסים היא תמיד "שלו" ולא של שני בני הזוג?
    הס מלדבר על המובן מאליו המתועב הזה. אז אני כמעט שמחה לאיד!
    שלא תבין אותי לא נכון: אינני מצדיקה את העוולה, שהיא כולה גזל בדומה לגזל הרכוש היהודי בגולה. אבל יש לה פתרון קטן ופשוט: העברת זכויות בעלות משותפת גם לאימך. אלא שעל תיקון הגזל הזה אפילו לא מעיזים להרהר.
    ושאלתי היא: למה? אגיד לך למה: כי מקור הגזל משותף. זהו מקור תרבותי המצדיק גזל של מי שאיננו "בעלי זכויות": פעם זו האישה ופעם זה הפלסטיני ופעם זו משפחה שהאב נטש אותה. וזה קיים ביהדות, כך שהשטיח המוסרי, לפחות, נשמט מתחת לרגלי טיעונך. תבקש מאביך להעביר בעלות על הבית לאימך? מסתדר לך? יופי!

  2. אבירמה

    למרות שמדובר בפרט אנדקוטלי למהות העניין, לא הצלחתי להבין האם אכן ניתן פסק דין בבית משפט בישראל המורה על פינוי משפחתך מביתה. תודה אבירמה

  3. יריב מ

    לשם המחשת האבסורד לקוראים שכ"כ רגילים לעוולות כלפי פלסטינים שלעיתים משהו קהה בתפישה הרגשית של גודל העיוות.
    אין למוריאל אב אנתרופולוג, אפילו אהמר שדירת הוריו רשומה באופן שיוויוני על שם שניהם. אגב, ייתכן, וזה שווה בדיקה, שמספיק ואחד מהבעלים גר בירדן….

  4. מוריאל רוטמן

    לד"ר יפעת נבו ולאבירמה– הסיפור בתחילת המאמר איננו אמיתי, ומשהו כזה לא באמת יקרה כי המשפחה שלי יהודית. דברים כאלה קוראים אך ורק במקומות ערביים בירושלים כמו סילוואן (וכדרך אגב, קראו דברים כאלה גם במקרים שבהם הבעלות של הנכס היתה בידי אשה פלסטינית…)

  5. חריף אש

    נגיד שיש חוק כזה למי שעוזב למדינת אויב? אבל איך מוגדרת ירדן בחוק? האם ירדן היא מדינת אויב? או שהחוק מגדיר מדינות ערביות? כדאי לפתח

  6. מוריאל רוטמן

    ’’חריף אש’’–– שאלה מעולה, ואת/ה צודק/ת לגמרי– ירדן איננה מוגדרת כמדינת אויב כיום, וזה חלק עוד יותר אבסורדי מהסיפור: ההכרזות של ’נפקדות' על הנכסים של משפחות סומרין ורוואדי (שהן ככל הנראה הכרזות לא מוצדקות גם אם החוק היה חוק לגיטימי, שהוא לא) הוכרזו ב1991, כאשר ירדן עוד היתה מדינת אויב, אבל למרות ששלוש שנים לאחר, ב1994, ירדן הפכה למדינת חבר, ולמרות שממשלת רבין הסכימו גם בתקופה הזאת ששימוש החוק הזה במזרח ירושלים איננו מוצדק, המדינה מעולם לא ביטלה את ההכרזות הנפקדות שהוכרזה לפני כן, ופינויים של משפחות על ידי החוק הזה התרחשו הרבה אחרי 1994 ואף יש משפחות פלסטיניות שעד היום סובלות מהדבר.

    (עוד דבר אבסורדי על העניין שלא הספקתי לומר במאמר זה שאפשר היה להכריז נפקדות גם עם הבעלים גרים ב"חלקים של ארץ ישראל שאיננם מדינת ישארל". במילים אחרות: הגדה המערבית. זאת אומרת שאפשר היה שבעל נכס בסילוואן יגור בכפר קטן ליד בית לחם, וזה יהיה מספיק סיבה להכריז על הנכס שלו נפקדות, למרות שליטה ישראלית מלאה על הגדה.)

  7. ד"ר יפעת נבו

    מוריאל רוטמן: אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא אמיתי בסיפור שלך.
    אתה – או את – רוצה לטעון נגד חוקי עוולה? יופי. אבל למה להזדקק ל"סיפור לא אמיתי", כפי שציינת בתגובתך, כדי לטעון טענה צודקת? מה – בדיוק! – לא אמיתי? למה להחליק עובדות ולטייל "במרחב המיתי" מתוך הנחה ש"המיסכנות" כבר תטשטש את הצורך בעובדות?
    אני מודה: יש לי בעיה קשה עם התופעה הזאת, החוזרת ונשנית, של הפלסטינאים ודוגליהם, להשתמש באביזרים תיאטרליים כמו המפתח הענקי, בשקרים למחצה ושקרים מלאים, כדי לטעון טענות שאולי, אילו נטענו על בסיס אמת, היו משכנעות הרבה יותר. לא מבינה למה הצד הזה יורה לעצמו ברגל? למעשה, על ידי חצאי השקרים, על ידי ה"סיפורים" האלה, שקל לחשוף את חוסר אמיתותם, הם נשארים רק עם המשוכנעים.
    אני מבקשת להצביע על תרבות של חיים "במרחב המיתי". הגרמנים, עם שאין חולק על ההיסטוריה התרבותית המפוארת שלו, נפלו במלכודת של החיים במרחב המיתי בתקופתו של היטלר. הם פשוט האמינו, באמת ובתמים, במיתוס הטווטוני. זה לא רעיון מקורי שלי. שמעתי זאת מפי חוקר של הנושא במוזיאון וגנר בביירויט, גרמניה.
    אז למה, מוריאל רוטמן, לא לנדב לנו את העובדות לאשורן? למה אתה חומק לך אל השיח המתבכיין של עוולות ה"ציונים", במקום להצביע על העובדות שידברו בעד עצמן? אולי העובדות רק יחזקו את טיעוניך? למה לברוח לעולם לא רציונלי? ועל השאלה הזו אני מפחדת לענות, כי אני מפחדת מהתשובה. כל "אמונה" שמחזיקה מעצמה כתקפה, כנמצאת מעל לעובדות, מפחידה אותי, ולו משום שחייתי וחוויתי את התוצאות של "החיים במרחב המיתי" של מלחמת העולם השנייה.
    אז בוא, בבקשה, ותנסה לגייס אותי לצדך על בסיס עובדות, לאחר שניפית מהן את "הסיפורים" שאינם אמת.

  8. יריב מ

    מוראיל רוטמן, כיהודי אמריקאי, מנסה להדגים בפתיח איך זה היה נראה לו היו מחילים את חוק "נכסי נפקדים" גם על יהודים. הסיפור בפתיח הוא דוגמא היפותטית למצב בו החוק היה מיושם באופן שיוויוני [אם כי עדיין היה מדובר בחוק נבזה] על יהודים וערבים. הסיפור הוא היפוטתי משום שהחוק מופעל רק כנגד פלסטינים תושבי ירושלים.

  9. אריה הלל

    כל הכתבה נועדה להשחיר את אירגון אלע"ד , מתי שמענו מהתקשורת מחוייבות לרכוש יהודי במזרח ירושלים ? בסילוואן? רק בפלסטינים שמתממים כאילו לא ידעו שיושבים על אדמה שנירכשה ע"י יהודים ויש להם אסמכתאות , אני רוצה (פעם אחת) גינוי תקשורתי לגזל הערבי ,בדרום הבדווים,בצפון פלישה ערבית לאדמות מדינה ואפילו לשמורות טבע..היהודי המזוכיסט משיך להכות יהודי

  10. מוריאל רוטמן

    לד"ר יפעת נבו, אני ממליץ לך לקרוא את כל המאמר שלי, ולא רק את ההתחלה, כולל את המשפטים שבו אני מתייחס להתחלה:

    ’אם הקוראים חשים שמדובר בסיפור הזוי, דמיוני ואבסורדי, שלא ייתכן וייתרחש בישראל, הם צודקים מסיבה פשוטה אחת: המשפחה שלי יהודית. אבל על מנת למצוא מקרה שאכן מזכיר את הסיפור, כל שעליהם לעשות הוא ללכת כמה קילומטרים מביתי, לשכונת ואדי חילווה שבכפר סילוואן במזרח העיר…’

    ואחרי המשפטים האלו, המאמר הוא רק עובדות וסיפורים אמיתיים.

    אז בבקשה, פעם הבאה אולי תקראי את המאמר השלם לפני שאת עושה השוואות הזויות ביני ובין גרמניה בזמן השואה.

  11. ד"ר יפעת נבו

    אני תמיד קוראת הכל, לרבות הערות שוליים. וקראתי את מאמרך בתשומת לב מירבית.
    אבל –
    עיתונות – והבמה בה כתבת את רשימתך איננה סיפורת – מורכבת ממידע עובדתי ומדעות, שבמקרה הטוב מבוססות על מידע עובדתי.
    אתה, מוריאל רוטמן, מכניס נישה חדשה: סיפור בדיוני שאמור ללמד את הקורא על מה היה קורא "אילו". לזה קוראים, במקרה הטוב – מניפולציה, במקרה הגרוע – הונאה, או "עבודה בעיניים".
    אני, כעיתונאית וכחוקרת תרבות, אקרא לזה "שיוט בעולמות בדיוניים".
    אם זו שיטתך לשכנע, שאלתי-תהייתי תהיה: האם מוריאל רוטמן הוא שם אמיתי או התחזות נוספת?
    בעצם, מה איכפת לי!

  12. איתן

    אני מבקש להוסיף נקודה מהותית לכל סיפור הפליטים:
    מדינת ישראל חוקקה ב- 1973 חוק פיצויים לנכסי נפקדים.
    אני לא בא להצדיק – לא את עצם ההשתלטות של מדינת ישראל על נכסי אויביה שנפלו שלל במלחמה, – גם לא את נושא ה"נוכחים נפקדים" או עניין מזרח ירושלים, – גם סכום הפיצויים שבחוק ההוא ייתכן שהוא נמוך מדאי,
    – אני רק אומר שיש כאן נקודה מהותית שלא מספרים לנו וחשוב שידעו על קיומה.

    חוק נכסי נפקדים תש"י
    http://www.nevo.co.il/law_html/law01/313_001.htm

    חוק פיצויים תשל"ג
    http://www.nevo.co.il/law_html/law01/313_006.htm