הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
לומר hashmada בעברית
הבדל נוסף בין שני המאמרים הוא בהצגת עמדות מגוונות ביחס לכנס. במאמר באנגלית צוטט בקצרה נימר סולטני, דוקטורנט בפקולטה למשפטים בהרוורד, אשר הגן על זכות הקיום של הכנס באומרו כי "יש צורך לשקול אלטרנטיבות… אשר ישיגו שלום שמבוסס על צדק ושוויון עבור כולם, במקום שליטה של קבוצה אחת". בעברית אין זכר לטקסט הזה, או לשום טקסט שמייצג עמדה התומכת בזכות הקיום של הכנס. ובאמת, למה לבלבל את הקוראות/ים עם מסרים סותרים אם אפשר להציג תמונה חד צדדית, פשוטה וברורה?
כדי לחזק את העמדה הפשוטה והברורה, נוספה לטקסט בעברית גם תמונה שמחדדת את המסר: נוף ירושלמי (כך נראה), עם דגל פלסטין מתנוסס מעליו. ולמען הסר ספק, הטקסט מתחת לתמונה אומר בבירור: "במקום דגל ישראל?" באנגלית התמונה הזו אינה מופיעה. במילים אחרות, הטקסט בעברית מעביר את המסר של "משחק סכום אפס" – זה או אנחנו או הם. המסר הזה לא קיים בטקסט באנגלית.
עוד הבדל הוא במתן הקרדיט לכנס. בעוד בגרסה העברית מצוין כי הכנס אורגן על ידי ארגון "צדק לפלסטין", בגרסה האנגלית ניתנת רשימה ארוכה של מארגנים, ובניהם (בנוסף ל"צדק לפלסטין") גם הארגונים "הקבוצה הפלסטינית", "הקבוצה הערבית", "הקבוצה המתקדמת" ו"הקבוצה לצדק במזרח התיכון". האם במקרה בחרו ב-ynet שם שנשמע חד-צדדי, ולא הזכירו שמות שנשמעים יותר נייטרלים? אל דאגה, בעברית מצליחים לפצות על המחדל בהצגת שמות המארגנים ב"ניים דרופינג" של דוברות ותאריהן, למשל: דיאנה בוטו, שהייתה יועצת של יאסר ערפאת, ועלי אבו נימה, מייסד האתר הפרו-פלסטיני "אינתיפאדה אלקטרונית". שמות התואר הללו אמורים, מן הסתם, להלך אימים על הקורא/ת הישראלי התמים. בגרסה האנגלית, משום מה, לא מצאו לנכון להזכיר דוברות אלו. אולי מכיוון שבאנגלית שמות התואר האלו פחות מאיימים.
נראה אם כן שמערכת ynet בחרה באופן מחושב ואסטרטגי להעביר מסרים שונים בעברית ובאנגלית. המסרים בשתי השפות נועדו ללחוץ על הכפתורים הרגשיים של כל קבוצה – השמדת ישראל עבור ישראלים, ואנטישמיות עבור אלו שקוראים את המאמר באנגלית אשר מן הסתם, הרבה מהם יהודים החיים בגולה. בנוסף, נראה כי הטקסט באנגלית מכבד יותר מזה שבעברית כללי כתיבה ביקורתית מינימאליים, וביסודם, הצגת צדדים שונים ביחס לבעיה מסוימת, או לפחות מתן זכות תגובה לאלו שהמאמר מבקר. הטקסט בעברית, לעומת זאת, מגן על הקוראת מפני חשיפה מסוכנת שכזו לחשיבה ביקורתית. בכך מתכתבים הטקסטים השונים עם הנורמות הנהוגות בכל חברה, גם ביחס למה ראוי לעשות, ואפילו ביחס לאיך הדברים אמורים להיראות ולהישמע, לפחות למראית עין.
המסרים השונים האלה, חשוב לציין, אינם החלטה של כתב זה או אחר. זו החלטה מערכתית שמייצגת את עמדת העיתון. מההבדלים בין הטקסטים עולה תמונה צינית של מניפולציה רגשית שמטרתה קידום מטרות פוליטיות במסווה של כתיבה ביקורתית ואינפורמטיבית על אירוע חדשותי. על כוונות המערכת ניתן ללמוד לא רק מהטקסט עצמו, אלא גם מהעובדה שבמאמר בעברית מופיעה קישורית קטנה "למאמר באנגלית". רוצה לומר, אם את רוצה לשלוח את המאמר כמסר תעמולתי לחבריך בארצות הניכר, הנה דרך קלה לעשות זאת. ואולי כדאי ש-ynet יוסיפו לקישורית גם הערה בנוסח "אל דאגה, שכתבנו את המסר כך שיתאים לקהל היעד".
הכותבת היא עמיתת מחקר בחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת הרוורד
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
שהרי כל כותבי התעמולה הזאת והבוסים שלהם אינם ניזונים מהאשפה שהם מספקים לעם . כמו שליטי צפון קוריאה הניזונים ממזון מלכות בעוד העם הרעב מכרסם קליפות עצים .
יופי של ניתוח של אלינור עמית
מאמר מצויין.
פסקה אחת מתוכו אינה עולה בקנה אחד עם תוכן שאר המאמר: "הבדל נוסף בין שני המאמרים הוא בהצגת עמדות מגוונות ביחס לכנס. במאמר באנגלית צוטט נימר סולטני: "יש צורך לשקול אלטרנטיבות… אשר ישיגו שלום שמבוסס על צדק ושוויון עבור כולם, במקום שליטה של קבוצה אחת". בעברית אין זכר לטקסט הזה".
כפי שצויין כבר בפתיחה, הפרופגנדה הציונית מתאימה את עצמה לקהל היעד המקומי. בעברית אין זכר לטקסט זה כי פשוט לא צריך. "לשקול אלטרנטיבות נוספות" שקול אצל הציונים להשמדת מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית). גם אצל רוב היהודים בתפוצות לשקול אלטרנטיבות נוספות משמעו חיסול מדינת ישראל אלא ששם, לתפיסתם, דבר זה משול לאנטישמיות. זו העילה של כל קהילה יהודית להרעיש עולמות בנסיון לבטל כל כנס כזה או אחר העוסק בהסברה פלסטינית – יהא אשר יהא תוכנו. תפיסה זו רווחת אפילו אצל גדולי המתנגדים הציונים למדיניותה של ישראל.
כותב היהודי David Letwin :
There have been a number of thoughtful and incisive rebuttals to the recent video interview in which Norman Finkelstein absurdly calls the growing boycott, divestment and sanctions (BDS) movement against apartheid Israel a “cult,” and admonishes Palestinians to limit their struggle to the two-state solution
[…]
it reflects a stubborn attempt to rationalize his rejection of Palestinian demands — especially full equality and refugee rights — that challenge the legitimacy of a Jewish state.
“What is the result [if the BDS demands are satisfied]?” Finkelstein rhetorically asks in the interview. “You know and I know what the result is. There’s no Israel!”
http://electronicintifada.net/content/transforming-finkelstein-bds-attack-opportunity/11008
למותר לציין כי אי ההתאמה בתכנים בין הגירסה העברית ובין האנגלית רווחת גם ב'הארץ' (ובוודאי בעיתונים נוספים, לא בדקתי). ב'הארץ' הם מעט יותר מתוחכמים, כיאה לעיתון המתיימר להיות עיתון לאנשים חושבים.
הן בתכנים, והן בנושאים עליהם אין הם דנים. רמת הניתוח של מצבים ואפשרויות – ירודה. יש מאמץ מרוכז להתכנס, ולכנס את הכל, תחת דגל הצדקנות וחששנו מהשמדה נוספת
דרור בל"ד מעלה טענה שרק המוח הציוני המעוות מקשר פיתרון מדינה אחת עם אנטישמיות – ז"א, כפרופגאנדה מנוהלת היטב של המשטר הציוני המגן על צדקתו.
אבל אין פה שום התמודדות אמיתית עם הטענה הנגדית, והיא שאין פיתרון מדינה אחת. פיתרון מדינה אחת פירושו מדינה פלסטינית ללא נוכחות יהודית, ובוודאי לא משמעותית, ואין זה משנה כיצד זה יתרחש, אם ע"י לימוד היהודים בכפייה את מלאכת השחייה, או באמצעות הצבת שלטון אנטי ישראלי אחר, שבו היהודים שיוותרו כאן ירגישו מאויימים כל העת, עד שלבסוף האיומים יתממשו.
האם זה הלך אימים?
האם אין פלסטינים שמקדמים סדר יום כזה? אין ארגונים שקוראים לגירוש/השמדת הכופרים?
האם אלו ארגונים קיקיוניים, או שמא ארגונים בעלי תמיכה רחבה, ואפילו תמיכה בינלאומית (איראן, ערב הסעודית, קטאר….)
אז מה ניתן ללמוד מכל אלה?
שבמסווה של צדק ושוייון לכל, יהיה שוויון פלסטיני עם אופציה של קיום יהודי בדיכוי מתמיד, עד כדי מעיכתו. אז מי קורה למדינה אחת? מי שמעוניין בחיי יהודים כאן?